סיפור חייה של מנוחה פנץ אסקולה
מנוחה נולדה בשנת 1930, היתה בת 9 כאשר פרצה המלחמה.
מנוחה פנץ אסקולה היא בת למשפחה דתית חרדית אשר התגוררה בעיירה בשם GORA KALWARIA שליד וורשה, מקום מושבם של חסידי גור מאמצע המאה ה-19. אמה, שרה בלומה, הייתה אלמנה ואם לשתי בנות (הבכורה הדסה והקטנה יותר מינדל, שנולדו מבעלה הראשון פלטיאל ז"ל) . היא נישאה בשנית ומנישואים אלו נולדה מנוחה. אביה של מנוחה היה רב בקהילה החרדית. הוא היה אידיאליסט וציוני ופעל להעלות את המשפחה לישראל. ההורים של מנוחה, מנוחה ואחותה החורגת, הדסה. עלו לארץ לפני פרוץ המלחמה, בשנת 1935, ובכך ניצלו.
האב עלה תחילה לארץ מטעמים אידיאולוגיים והצליח להשיג שני סרטיפיקטים למשפחה שנותרה מאחור בפולין. מנוחה בתור ילדה קטנה לא הייתה זקוקה לסרטיפיקט, והצטרפה לזה של האם, ויחד עם הדסה, אחותה, הן עלו לארץ, בינתיים מינדל חיכתה בפולין לסרטיפיקט (אישור כניסה לארץ) שיאפשר לה להתאחד עם משפחתה, אולם האישור לא הגיע, ומנדל נשארה בפולין, עם סבתה.
מנוחה נפרדה מאחותה מינדל לפני פרוץ המלחמה, בשנת 1935, כשהייתה כבת 5 ואחותה מינדל הייתה כבת 12.
למנוחה היו שתי אחיות חורגות . הדסה הבכורה שעלתה לארץ עם המשפחה ולכן שרדה, ואילו אחותה הקטנה יותר, מינדל, שנותרה בפולין, נרצחה לקראת סוף המלחמה בעת ניסיון בריחה מצעדת המוות. על פי מידע מניצול שואה שהכיר וראה איך מינדל נורתה ע"י הגרמנים.
בצעדות המוות הובלו שיירות של יהודים אסירי ממחנות השמדה ומחנות ריכוז למרחקים גדולים תחת שמירה כבדה ובתנאים לא אנושיים. במהלך צעדות המוות נרצחו רבים מהצועדים על ידי שומריהם (ולעיתים גם ע"י משתפי פעולה מקומיים) ורבים אחרים מתו כתוצאה מהתנאים הקשים. במהלך מלחמת העולם השנייה העבירו הנאצים את רוב תושבי העיירה GORA KALWARIA (העיירה שמינדל גדלה בה) לגטו וורשה, ולאחר מכן למחנה ההשמדה טרבלינקה. מבערך 3,000 מתושבי העיר נותרו לאחר המלחמה כתריסר בלבד.
מנוחה נישאה והקימה בית בישראל. כיום היא מתגוררת בדיור מוגן בתל אביב, ממשיכה לנהל אורח חיים דתי ופעילה מאוד בקהילה. בעבר הייתה מורה, כשיצאה לגמלאות למדה במאות וביימה מספר סרטים קצרים במסגרת הטלוויזיה הקהילתית. בגיל 76 החליטה מנוחה לעשות את סרט חייה, הסרט שינציח את אחותה מינדל שהושארה מאחור בתחנת הרכבת בוורשה, ובסופו של דבר נספתה בשואה לאחר שנים של בדידות וניתוק מהמשפחה. "הסרט של מנוחה" יצא לאקרנים בכל רחבי הארץ, וזכה לביקורות טובות מאוד.
למנוחה לא נשאר הרבה מתקופת המלחמה למעט זיכרונות הפרידה בתחנת הרכבת בוורשה ותמונה שצולמה בעת הפרידה שממנה היא שואבת את סיפורה הטראגי של אחותה, מינדל. כמו כן זכורים לה המכתבים שהתקבלו מאחותה בפולין לפני המלחמה ובעיקר העצבות התמידית של אמה לכל אורך חייה. מנוחה מספרת שמאותו הרגע בו עזבו את מינדל בפולין אמה לא חבקה אותה ואת אחותה אף לא פעם אחת. היא זוכרת את העצב שליווה את בני הבית בכל מכתב שנשלח מפולין. מכתביה של מינדל, לדברי מנוחה, היו מקומטים וספוגי דמעות. עם פרוץ המלחמה ניתק הקשר.
יש למנוחה תמונה אחת ויחידה שמלווה אותה כל חייה ,וזו התמונה שצולמה בתחנת הרכבת בוורשה בעת פרידתם מאחותה שנשארה בפולין.
