סיפור חייה של לילי
היא ומשפחתה גרו בקושיצה- סלובקיה, עד שנת 1944 כאשר באו לביתה נאצים שלקחו אותה ואת משפחתה לגטו בקושיצה.
משפחתה עבדה במפעל לבנים בגטו, אביה נשלח למחנה עבודת כפייה בהונגריה. יום אחד כאשר רצו להעביר אותם למחנה ריכוז, אמה ברחה ממפעל הלבנים לקחת את הכביסה שתלתה לפני כן וכנראה שכבר חיכו לה שם חיילים נאצים וכאשר לילי חזרה הביתה היא ראתה אותם מכים את אמה לאחר מכן אמה של לילי חזרה הלבנים מבלי לקחת את הכביסה.
משם לקחו אותם למסע ברכבת (הם לא ידעו בדיוק לאן) לאוושויץ, נסיעה של כמה ימים בה ישבה ליד חלון ששימש להוצאת צרכים של הנוסעים מהרכבת, כך שלפעמים נשפך עליה חלק ממה שהוציאו. כאשר הגיעו לאוושויץ, ד"ר מנגלה חיכה שם ומיין אנשים ימינה ושמאלה (מי שיישאר במחנה עבודה-ימינה ומי שישלח למקלחות הגז-שמאלה). את אחיה ואת אביה (שברח ממחנה הכפייה בשביל לנסוע עם המשפחה) העבירו לתאי גזים ולמשרפות שם נספו באותו היום. גם היא הייתה אמורה להישלח איתם לתאי הגזים אך אמה (שהייתה בעלת מראה ארי- בלונדינית עם עיניים כחולות) התחננה בפני מנגלה שלילי תצטרף אליה למחנה עבודה, ומנגלה הסכים.
לאחר כמה שבועות שהייתה בחברת 200 נשים אחרות, הצטרפו עוד 200 נשים. הודיעו להן שפרצה מגפת טיפוס במחנה, ולכן זה הן נשלחו להסגר בבירקנאו (בגלל הסגר זה לא קעקעו לה מספר על היד).
את כל הנשים שם בדקה רופאה וכאשר בדקה אותה היה לה 40 מעלות חום לכן העבירו אותה לפינה של החולים. אמה ידעה שאם יגלו את העובדה הזאת יהרגו אותה והיא ראתה שהאישה שרשמה את השמות של החולים הייתה יהודיה אז אמא שלה שלחה את בת דודתה לשכנע את היהודיה למחוק אותה מהרשימה והיא הצליחה. וכך בכל פעם שעשו בדיקה היא התחבאה מתחת למיטות (שם היו הרבה עכברושים, ג'וקים וחיות אחרות) ועברה לצד של מי שנבדק כבר וכך לא תפסו אותה גם לאחר 9 שבועות.
ברגע שנגמר ההסגר העבירו אותה ואת אמה למחנה עבודה ליד דכאו. שם קרובת משפחתה (בלה שהייתה מורה בקושיצה) העבירה לה מידע ש-200 מהנשים יישלחו ל"מקום טוב" וה200 האחרות יישלחו ל"מקום לא טוב". לילי ואמה נשלחו ל-2 קבוצות שונות ולכן אמה ויתרה על מקומה ב"מקום הטוב" והלכה עם לילי ל"מקום הלא טוב" . המקום ה"לא טוב" התברר כמקום היותר טוב (שהיה מחנה העבודה מילדורף) ורוב האנשים מ"המקום הטוב" נספו, כולל קרובת המשפחה המורה של לילי, שהובילה את הנשים.
המחנה היה ממוקם ליד מחנה גברים שבו מאות גברים מתו מעבודה קשה של בניית מפעל נשק.
לילי מספרת, שלמחנה הגיעה אישה בהריון, וקצין S .S . בא אליה ונתן לה שתי אפשרויות: האחת להישלח לאושוויץ למות עם התינוק שבבטנה והשנייה, ללדת במחנה, שם ימיתו את התינוק, אך היא תישאר בחיים. האישה החליטה להישאר בחיים ולתת לאנשי הS- .S . להמית את התינוק. ביום שהיא ילדה בא קצין S .S . לקח את התינוק והטביע אותו מול עיני האם והנשים שהיו שם, כולל לילי.
לאחר כמה זמן, לקחו את 200 הנשים וכמות של גברים לקרונות. הקרונות שבהם היו נראו לכוחות של בעלות הברית כמו קרונות נשק, ובגלל זה הם הפציצו את הקרונות, מה שגרם למוות של אחת מהנשים ובכך ירד מספרן ל-199.
אנשי ה-S .S . ברחו מההפצצות של בעלות הברית והנשים והגברים ניסו לברוח אך כאשר אנשי ה-S .S . חזרו הם אספו אותם חזרה לקרונות, וקצין ה-S .S . הורה לנהג הרכבת להמשיך את הנסיעה לחזית המרכזית.
כאשר הגיעו לחזית המרכזית האמריקאים שיחררו את הנשים והגברים מהקרונות. הם שמרו על הניצולים, בינהם גם לילי ואמה, שיאכלו כמויות מזון סבירות כדי שלא ימותו מאכילת יתר כמו הרבה ניצולים אחרים.
לילי ואמה הוסעו ברכבות לברטיסלאבה, שם היו הרבה אנשים משוחררים ממלחמת העולם ה-II . אחרי כמה שבועות, לילי ואמה הגיעו לקושיצה וב-1949 היא עלתה ארצה עם אמה.
