לודז'
רקע היסטורי
במשך שניים-שלושה דורות היה שם העיר לודז' השם הידוע ביותר של עיר בפולין, אחרי שמה של עיר המטרופולין. ברחבי האימפריה הרוסית ובכרכי-הים, ביבשת אירופה ובאייה, ידוע היה שמה של עיר זו, עיר התעשייה של האימפריה הרוסית, של המדינה הפולנית. אנשים שלא הסתפקו בפרסומה קראו לה בשם "מאנצ'סטר של פולין ".
סוד גידולה של העיר, הפיכתה מכפר נידח לאחת מערי הכלכלה הגדולות באירופה, נשאר סוד. יש לשער שיד המקרה הייתה בדבר. מקרה הוא שנבחרה עיר זו למרכז מתוכנן לתעשייה על ידי ממשלת פולין שלאחרי החלוקות. ומקרה הוא שאורגי שואבן ופראנקן בחרו בה לניסיונותיהם בתעשייה צנועה באריגי כותנה צמר ופשתה. ומקרה אחרון הוא שבחירה זו והניסיונות, שאולי היו תלויים בה ואולי לא היו תלויים בה, באו בשעה נכונה לגידול והתפתחות. כמה ניסיונות שנעשו באותו דור בערים אחרות, שהיו ראויות לכך יותר מבחינת מעמדן הגיאוגרפי, לא עלו יפה .
שם העיירה-הכפר לודז' ידוע החל משנת 1322, מאז ועד 1793 הייתה רכוש דומיניון של האפיסקופיה הקויאבית בולוצלאבק - מושבה חקלאית עזובה ומוזנחת, ללא בעלים, במקום שלא הצטיין במתנות טבע מרובות, שאריסיה היו תלויים בהנהלת משק קלירית שהיה מושבה במרחקים . מקום זה, לא היו בו כל סגולות שיש בהן כדי להצמיח את העיר שלעתיד-לבוא. השינוי באופי המקום חל בשנת 1793, עם השינויים הפוליטיים באופי המדינה הפולנית. אחרי "החלוקה השניה" של פולין עברה לודז' לרשות אחרת, הופקעה מידי הכנסייה והפכה להיות עיירה, בה נקבע מקום למלאכה על יד החקלאות. חילופי הרשויות המדיניות במשך זמן קצר - שלטון פרוסיה, נסיכות וארשה שבאה אחריו, ומדינת פולין הקונגרסאית שירשה את מקומה - היו דרגות-דרגות בתקופת מעבר זו שנמשכה עד שנת 1823, אותה שנה חל ייסוד בית-החרושת הראשון בלודז', ובה נפתחת תקופתה האחרונה של העיר - תקופת התעשייה. אפשר להקדים את הזמן עד 1820, שאז החליט שלטון המדינה על הפיכת העיר למרכז של אזור תעשיה - החלטה שהייתה לפי שעה הלכה בלבד .
בסוף המאה ה-19 ישבו בה כ-300,000 נפש, בהם כ-100,000 יהודים, ובפרוץ מלחמת-העולם השנייה ישבו בה 665,000 נפש, בהם 223,000 יהודים, שהיו %34 מכלל האוכלוסייה; %55 מהתושבים היו פולנים. בל' היו גם גרמנים רבים, כ-%10 מתושבי העיר.
כתולדות העיר כן תולדות תושביה היהודים, הקשורים בבניינה של עיר-התעשייה מראשיתה, והשתתפו בפיתוחה באונם ובהונם, שחזרו וגדלו עם גידול העיר, ולא פסקו עד שעלה הכורת על עיר זו . [1]
יהודי ל' תרמו רבות לפיתוח העיר. הם היו בין מייסדי מפעלי תעשייה רבים. המפורסמים ביניהם היו ישראל קלמן פוזנסקי ואשר כהן. יותר מ-%50 מיהודי ל' התפרנסו מהתעשייה. התפתח פרולטריון יהודי, והוא תרם רבות לצביונה המיוחד של הקהילה היהודית. לודז' היתה מרכז תרבות יהודית חשוב. בעיר נבנתה רשת בתי-ספר יהודיים, ובכלל זה שלוש גימנסיות עבריות (הגימנסיה העברית הראשונה בפולין נוסדה בל' ב-1912), ישיבות, ספריות (הגדולות ביניהן על-שם בורוכוב ועל-שם גרוס), תיאטרונים יהודיים ומועדוני ספורט ('בר-כוכבא', ה'כוח', 'קדימה', 'שטרן' ועוד). פעלו בה אנשי רוח דגולים, ובהם המשוררים והסופרים יצחק קצנלסון, משה ברודרזון, יעקב כהן, ודוד פרישמן; הציירים ארתור שיק, מאוריצי הירשנברג, ליאופולד פיליכובסקי ויעקב ינקל אדלר. בין יוצאי לודז' היו ארתור רובינשטיין ואהרן ואפרים קציר (קצ'לסקי).
בקרב יהודי לןדז' התנהלה פעילות פוליטית וציבורית ערה ביותר. חשיבות מיוחדת היתה לפעילות בשטח העזרה הסוציאלית: הוקמו בתי-חולים ובתי יתומים ומוסדות עזרה יהודיים אחרים. עד פרוץ המלחמה הופיעו בלודז' שני יומונים ביידיש ('לאדזשער טאגבלאט' ו'לאדזשער פאלקסבלאט') נוסף לשניים בפולנית (Glos Poranny, Republika ), שרוב קוראיהם ועורכיהם היו יהודים.
תחילת הכיבוש.
ב-8 בספטמבר 1939 כבשו הגרמנים את לודז', היא נכללה בחבל הורטלנד וסופחה לרייך. ב-11 באפריל 1940 הסבו הכובשים את שם העיר לליצמנשטט (Litzmannstadt : שמו של מצביא גרמני שבמלחמת-העולם הראשונה כבש את ל'), ולפיכך מכונה גטו ל' ברוב התעודות 'ליצמנשטט גטו'.
מיד עם כיבוש ל' התחילו רדיפות אכזריות נגד היהודים. עם הכיבוש חוסלו כול מוסדות הציבור והתרבות של היהודים. אנשי צבא ואזרחים גרמנים מקומיים היו נכנסים לחנויות היהודים ולדירותיהם ושודדים מכול הבא ליד באין מפריע. השלטונות הגרמניים הוציאו בזה אחר זה הוראות וצווים הפוגעים קשות באוכלוסייה היהודית. נאסר על היהודים לצאת את בתיהם מ-5 לפנות ערב עד 8 בבוקר. ב-18 בספטמבר 1939 הופיעו צווים הפוגעים בחיי הכלכלה של היהודים. פורסם צו החוסם את כול חשבונות היהודים בבנקים ונאסר עליהם להחזיק יותר מ-2,000 זלוטי (כ-377$ לפי ערכם אז). גם הסחר בטקסטיל נאסר על היהודים, ולמפעלים שבבעלות יהודים מונו קומיסרים, והדבר הביא למעשה לידי החרמת המפעלים ההם והעברתם לידי גרמנים. על היהודים נאסר להשתמש בתחבורה ציבורית, לצאת את העיר בלי רשות, להחזיק בכלי רכב, מקלטי רדיו ועוד, וכן נאסרה על היהודים תפילה בציבור, אך הם חויבו לפתוח את חנויותיהם בחגים, בראש השנה וביום כיפורים.
ב-9 בנובמבר 1939 סופחה ל' לרייך ובעקבות זאת הגבירו הגרמנים את הטרור נגד היהודים והפולנים. ב-14-13 באוקטובר 1939 מינו השלטונות הגרמנים יודנרט, אך הוא נקרא מועצת זקנים, אלטסטנרט (Altestenrat ), ובראשה הועמד מרדכי חיים רובקובסקי. ב-11 בנובמבר נאסרו כול חברי האלטסטנרט (31 איש), פרט לרומקובסקי, נכלאו בבית-כלא רדוגוזץ' וכעבור זמן מה שוחררו שמונה מהם וכול השאר נרצחו. על רומקובסקי הוטל להרכיב אלטסטנרט שני; האלטסטנרט החדש אמור היה לפעול בפיקוח קפדני של הגסטפו.[2]
השלטונות הגרמניים העניקו ל'מועצת הזקנים' ובעיקר ליושב-ראש שלה רומקובסקי, סמכויות נרחבות בתחום ארגון החיים הפניימיים בגטו. עיקר התפקיד שהוטל על האלטסטנרט היה ארגון העבודה במפעלי ייצור. האלטסטנרט ראה בהקמת המפעלים אפשרות יחידה להציל את האוכלוסייה הכלואה בגטו המבודד מאבטלה ומרעב, ולפיכך ניגשו במרץ רב לארגון המפעלים.
%20%D7%9C%D7%A2%D7%99%D7%91%D7%95%D7%93%20%D7%A9%D7%91%D7%91%D7%99%20%D7%A2%D7%A5%20%D7%91%D7%92%D7%98%D7%95%20%D7%9C%D7%95%D7%93%D7%96'.jpg)
רומקובסקי הרחיב בצורה ניכרת מאוד את משרדי האלטסטנרט. מספר הפקידים גדל מ-5,500 בפברואר 1941 לכ-13,000 באוגוסט 1942.
עיקר השירותים היו בתחום חלוקת מעט המזון שהכניסו השלטונות הגרמניים ושירותי דיור וניקיון. עד אוקטובר 1941 ניהל האלטסטנרט מערכת חינוך מסויימת לכ-15,000 תלמידים ב-45 בתי-ספר יסודיים ושני בתי-ספר תיכוניים. חשיבות מיוחדת היתה לשירותי הבריאות. עד קיץ 1942 פעלו בגטו חמישה
בתי-חולים.
שמירת הסדר הפנימי בגטו הוטלה מטעם האלטסטנרט על ה‘משטרה היהודית‘. מספר השוטרים הגיע ל-530 איש. האלטסטנרט ניהל גם בית-סוהר שהוקם בגטו ברחוב צ'רניצקיגו .(CZARNIECKIEGO )
תנאי החיים בגטו.
גטו לודז' היה אתר תמותת המונים עקב התנאים הקשים ששררו בו.
הצפיפות ותנאי התברואה הירודים גרמו מגיפות, בעיקר טיפוס. בחורף גרם המחסור החמור ביותר בחומרי הסקה סבל קשה מנשוא מחמת הקור. האוכלוסייה סבלה מחוסר לבוש ובעיקר נעליים. רוב הכלואים בגטו השתמשו בנעלי עץ. אך החמור מכול הפגעים היה הרעב – הבעיה המרכזית כול תקופת קיום הגטו. תושבי הגטו קיבלו בממוצע מזון בשווי של פחות מ-1,100 קלוריות ליום. 43,500 נפש, כלומר, %21 מכלל הכלואים בגטו, מתו ברעב, בקור ובמחלות.
תמותת השיא היתה בשנת 1942. בשנת 1943 היתה אומנם ירידה בתמותה 'הטבעית' בעיקר כתוצאה מכך שעד אז כבר מתו או גורשו רוב הזקנים והילדים, אך עדיין היתה התמותה גדולה פי שישה מהתמותה שלפני המלחמה.
הגירושים.
המכה הקטלנית הגרועה מתמותת ההמונים והרעב היו הגירושים. תחילה היו הגירושים לעבודת כפייה מחוץ לגטו ואחר-כך למחנות השמדה. בדרך-כלל לא היה יעד הגירושים ידוע ליהודים הכלואים בגטו לודז'. השילוחים למחנות לעבודת כפייה התחילו בדצמבר 1940 ונמשכו עד סוף יוני 1942.
בסך-הכול גורשו למחנות לעבודת כפייה באיזור פוזנן 7,200 גברים. הם הועסקו בבניית כביש מהיר מפוזנן לפרנקפורט שעל-נהר אודר, ועקב התנאים הקשים נספו רובם. ב-16 בינואר 1942 התחילו השילוחים מגטו לודז' למחנה ההשמדה חלמנו. השלטונות הגרמניים אילצו את רומקובסקי להכין רשימות של המועמדים לגירוש ולארגן את נקודות האיסוף בגבול הגטו. הוא ניסה לפעול אצל השלטונות הגרמניים למען הקטנת מספר המגורשים, אך לשווא.
מנקודות האיסוף העבירו כוחות גרמנים מוגברים את הקורבנות אל מחנה ההשמדה חלמנו, וביום בואם לשם או למחרתו נרצחו כולם במשאיות גז. בחודשים ינואר-מאי 1942 הוצאו מהגטו ונרצחו במחנה ההשמדה חלמנו 55,000 יהודים, וכן כ-5,000 צוענים ששוכנו זמנית בלודז', בגוש בתים שהוצא בשבילם משטח הגטו.
בימים 12-5 בספטמבר 1942 ערכו הגרמנים מיבצע שילוח שני מגטו לודז' למחנה ההשמדה חלמנו, ואז נעשה הדבר בלי עריכת רשימות בידי האלטסטנרט. לגטו נכנסו כוחות גרמנים, סגרו רובע אחר רובע, ובאכזריות איומה הוציאו את התושבים מבתיהם, וערכו 'סלקציה' בחפשם בעיקר את הפחות כשירים לעבודה: ילדים, זקנים וחולים. כך הוציאו מן הגטו כ-20,000 איש ואישה (ביניהם גם צעירים ובריאים), הובילום לחלמנו, ושם נרצחו כולם.
קברי אחים במחנה ההשמדה חלמנו
מספטמבר 1942 עד לחיסול הגטו לא נערכו עוד שילוחים למחנות השמדה. התקופה שבין אוקטובר 1942 למאי 1944 נחשבת לתקופה של שקט יחסי למרות גירושים קטנים למחנות לעבודת כפייה. הגטו הפך למעין מחנה עבודת כפייה גדול. כ-%90 מתושבי הגטו היו מועסקים במפעלי ייצור. מספר הילדים והזקנים שנשארו בגטו היה זעום. במאי 1944 עדיין היו בגטו לודז' 77,000 נפש.
החיסול.
באביב 1944 החליטו הנאצים לחסל סופית את הגטו בלודז'. לשם כך הופעל מחדש מחנה ההשמדה חלמנו. ב-23 ביוני 1944 התחילו הגירושים למחנה ההוא במסווה של שילוחים למחנות עבודה בגרמניה. הופעלה השיטה שהונהגה בתחילת שנת 1942 כאשר אולץ האלטסטנרט לארגן את משלוחי המגורשים עד לנקודת האיסוף בגבול הגטו. עד 14 ביולי הוצאו 7,176 יהודים מן הגטו, הועברו במשמר גרמנים כבד למחנה ההשמדה חלמנו ושם נרצחו.
מ-15 ביולי עד 6 באוגוסט 1944 שררה הפוגה בשילוחים מגטו לודז'. ב-7 באוגוסט 1944 חודשו הגירושים, אך שונה יעדם, ובמקום לחלמנו כוונו המשלוחים המזורזים, שקיבלו אופי של פינוי, למחנה ההשמדה אושוויץ-בירקנאו. את הגירוש ניהל סגל מחנה ההשמדה חלמנו ובראשו הנס בותמן ויחידה מיוחדת של הזונדרקומנדו ס"ס 1005. רובע אחרי רובע נסגרו, נסרקו בחיפושים אחרי המסתתרים והוכרזו לשטח שבו אסור להימצא, והמתגלה בו צפוי לעונש מוות.
אוכלוסיית הגטו גילתה התנגדות פסיווית. יהודים עשו מאמצים כבירים להתחמק מן הגירוש בתקווה לשחרורה הקרוב של העיר בידי הצבא האדום המתקרב. ואולם, בסוף יולי נעצרה מתקפת הסובייטים על קו הנהר ויסלה, ובשטח הגטו, הבנוי ברובו בתי עץ, קשה היה מאוד להתקין מחבואים. המסתתרים היו בלי מזון, וכך הצליחו הגרמנים להוציא עוד ועוד יהודים מן הגטו. ב-30 באוגוסט יצא המשלוח האחרון לאושוויץ. בסך-הכול גורשו לאושוויץ כ-74,000 תושבי הגטו. אחרי הגירוש נותרו בגטו בשני מחנות איסוף כ-1,200 יהודיםבחודשי הסתיו 1944 יצאו כול יום מגטו לודז' לגרמניה בממוצע 60-40 קרונות משא עמוסים רכוש המגורשים וציוד מפעלי הגטו. הנאצים השלימו את החיסול המוחלט ושוד קורבנות הגטו.
לפני נסיגתם מלודז' תיכננו הגרמנים להוציא להורג את כול אסירי המחנה ברחוב יקובה, והוכנו לשם כך בורות בבית העלמין היהודי. האסירים הבחינו במתרחש ובבוא השעה הצליחו להימלט ולהסתתר בשטח הגטו המוכר להם.
האסירים הללו, כ-800 במספר, שוחררו ב-19 בינואר 1945 בידי הצבא האדום. לא ידוע מספר תושבי גטו לודז' ניצולי מחנות ריכוז, אך מספרם נאמד ב-7,000-5,000 נפש.
אחרי המלחמה היתה לודז' שנים מספר הריכוז הגדול ביותר של ניצולי השואה בפולין, ובסוף 1945 ישבו בל' 38,000 יהודים. באותן שנים היתה לודז' גם המרכז החשוב ביותר לפעילות ציבור ולפעילות תרבות של יהודי פולין, פעלו בה הוועדה ההיסטורית המרכזית ( CentralnaZydowska Komisja Historyczna ), תיאטרון יהודי, בתי-ספר יהודיים ועיתונות יהודית עניפה. ואולם, בגלי ההגירה ב-1957-1956 ,1947-1946, ו-1969-1967 יצאו כמעט כול היהודים את לודז', ונותרו בה כמה מאות זקנים בלבד.
[1] א.ז אשכלי "קהילת לודז'" מתוך מחניים גיליון ק"כ, מרחשוון תשכ"ט ברשות ההוצאה לאור של משרד הביטחון .
http://www.daat.ac.il/daat/history/kehilot/lodg.htm
[2] יד ושם , מרכז המידע אודות השואה.
http://www.yadvashem.org/odot_pdf/Microsoft%20Word%20-%201458.pdf
שם התלמיד המתעד:עילי קימל כיתה : יא 7
בעבודה זו יש להתייחס אל ראשי הפרקים הבאים:
שם הקהילה: רדום מדינה: פולין
תולדות הקהילה:
רדום, אחת הערים העתיקות בפולין, נזכרת לראשונה בתעודה כנסייתית משנת 1154. היהודים בין שתי מלחמות העולם.
לפני המלחמה:
כלכלה ותעסוקה
בראשית שנות ה-20 התפרנסו רוב יהודי רדום ממלאכה, תעשייה זעירה ומסחר. לפי סקרים משנת 1921 היו אז ברדום 1,174 בתי-מלאכה ומפעלים של יהודים, רובם הגדול בענף החייטות וההלבשה. בסך הכול העסיקו מפעלי התעשייה שבבעלות יהודים כ-,3700 עובדים - 73% מעובדי התעשייה ברדום. כבר בתחילת המאה קיימו הפועלים היהודים ברדום פעילות מאורגנת. במחצית הראשונה של שנות ה-20 הגבירו הפועלים היהודים והפולנים את המאבק המקצועי. בשביתה גדולה במרס 1922 השתתפו פועלים יהודים ופולנים מכל האיגודים המקצועיים ברדום. לאחר משא-ומתן הסתיימה השביתה. בדצמבר אותה שנה קוצר יום העבודה במפעלי התעשייה ברדום לשמונה שעות. המצוקה הכלכלית הניעה פועלים יהודים רבים להצטרף למפלגה הקומוניסטית הפולנית.
במחצית השנייה של שנות ה-30 הגבירו האיגודים המקצועיים היהודיים את מאבקם, בתגובה לחרם הכלכלי האנטי-יהודי ולמדיניות הממשלה, שניסתה לנשל את היהודים ממקורות הפרנסה שלהם. בשנת 1936 נאסרו 3 פועלים יהודים שארגנו שביתה בבתי-החרושת במחאה על הפליה לרעה של יהודים בקבלת עבודה. בינואר 1938 שבתו כ-250 פועלים יהודים ב-30 בתי-חרושת בר' בדרישה להשוות את תנאי עבודתם לאלה של עמיתיהם הפולנים. שביתה גדולה נוספת של פועלים יהודים פרצה בינואר 1939.
יהודים במוסדות העיר
בבחירות 1923 נציגת היהודים במועצה הייתה קסווארה מוליר מן הרשימה היהודית המאוחדת. בתקופת כהונתה של המועצה זכו יהודי רדום להישגים חשובים - הגדלת מספר הפקידים היהודים בעיירה למחלקותיה, גידול ההקצבות למוסדות חינוך וסעד יהודיים, ועוד.
אנטישמיות ומאבקים חברתיים-כלכליים
בתקופת המעבר לקראת עצמאות פולין נחשפו יהודי רדום, בדומה לאחיהם במקומות רבים בפולין, לגל של מעשי אלימות על רקע לאומני-אנטישמי. במאי 1918 פרצו בעיר מהומות אנטי-יהודיות במהלכן נרצח אדם. בנובמבר 1918 תקפו אנדקים קבוצת מפגינים יהודים ממפלגות השמאל. גם בקיץ 1919 חזרו ונשנו בעיר מעשי טרור. ב1921 פרצו שני פולנים לביתו של הרב ונטלו עמם ספר תורה. הרב נאלץ לשלם להם 1,500 רובל כופר כדי לפדות את ספר התורה.
רדום והמחוז היו בתקופה זו אחד ממרכזי הפעילות של תנועות אנטישמיות הקשורות ל"אנדציה" ושל קבוצות קיצוניות שפרשו ממנה. מעשי אלימות נגד יהודים בעיר ובסביבותיה היו לשגרה. במאי 1929 נרצח יושב-ראש אגודת הסוחרים היהודים בעיר, נתן זיגמן, במהלך שוד אלים במשרדי האגודה. בשנות ה-30 הראשונות נתרבו מעשי האלימות על רקע כלכלי. ביוני 1931 הותקפו רוכלים ובעלי מלאכה ואחד מהם נרצח. בדצמבר 1931 הכריזו האנדקים חרם על עסקים יהודיים ברדום. בראש מסע החרם עמד כומר מקומי בשם קושבסקי. ביוני 1932 תקפו חברי תנועת הנוער האנדקית צעירים יהודים.
בשנות ה-30 המאוחרות התגבר הגל האנטישמי האלים. במרס 1936 הכריזו איגודי העובדים היהודיים והפולניים בעיר על שביתה משותפת במחאה על התגברות האלימות ועל אדישותה של המשטרה. ביולי 1936 הותקף בית-החולים היהודי וכמה מעובדיו נפצעו. האלימות הפיזית ירדה מעט בשנים 1938-1939 אבל את מקומה תפסו חרם קיצוני שהיה מלווה בתהליך מואץ של נישול כלכלי.
במרס 1938 הכריזה אגודת הסוחרים היהודית על שביתה נוספת, במחאה על הרדיפות הכלכליות והקשחת החרם. במאי 1938 חיללו צעירים חברי ה"אנדציה" קברים בבית-העלמין היהודי וניתצו מצבות.
הקהילה ומוסדותיה, חינוך ותרבות, פעילות ציונית ופוליטית
בשנות ה-20 עמדו המשבר הכלכלי ופעולות הסיוע בראש סולם העדיפויות של הנהלת הקהילה. בפברואר 1926 הקצתה הקהילה 3,000 זלוטי לסיוע למובטלים. בשנת 1924 נוסד בעיר סניף של ארגון הבריאות היהודי בפולין, טא"ד, שטיפל בעיקר בילדים. בשנת 1927 פתחה הקהילה, בסיוע חברת "עזרה", מטבח ציבורי לנזקקים. בתחילת 1932 פקד את הקהילה משבר קשה, בשל הלשנות הדדיות נאסרו ראש הקהילה וסגנו והואשמו באי סדרים כספיים.
בגלל המצב הכלכלי של היהודים במחצית השנייה של שנות ה-30 התקשתה הקהילה לקיים את מוסדותיה. במרס 1936 נסגר בית-החולים היהודי, והחולים הועברו לבית-החולים הממשלתי בעיר. כעבור שנה נפתחו מחדש מחלקת הילדים וכמה מחלקות נוספות של בית-החולים, בעזרת תרומה.
למרות המצב הכלכלי הקשה בשנות ה-20 וה-30 מבחינה חברתית חלה פריחה בקהילה. בשנות ה-30 נוסד בעיר בית-ספר של רשת "יבנה", וב-1936 נוסד בית-הספר "חורב", בסיועה הכספי של חברת "עזרה". זמן קצר לפני פרוץ המלחמה קיימה רשת "אורט" השתלמויות ומסגרות של הכשרה מקצועית לצעירים יהודים.
בימי מלחמת העולם השנייה
מספטמבר 1939 עד קיץ 1942
עם פרוץ המלחמה הפציצו הגרמנים את רדום, שכן בעיר ובסביבתה היו כמה מפעלי תעשייה שייצרו ציוד צבאי ותחמושת בעבור הצבא הפולני. בתים רבים נפגעו בהפצצות, והיו גם הרוגים. ב-6 בספטמבר עזב הצבא הפולני עזב את העיר, ויחד אתו עזבו את העיר גם יהודים לא מעטים. הוקם ועד אזרחים שנועד לנהל את העיר. לוועד הזה צורפו גם כמה אישי ציבור יהודים - יעקב גולדברג, איגנצי גולדברג וישעיה אייגר.
ב-8 בספטמבר 1939 נפלה רדום בידי הגרמנים. הכובשים תפסו את כל בנייני הציבור בעיר ושיכנו בהם את חייליהם. כעבור ימים אחדים באו לרדום כוחות ס"ס ומשטרה, שהחלו במעשי התעללות ביהודים. יהודים נחטפו לעבודות כפייה. יהודים שיקמו בית-חרושת לנשק שחרב בהפצצות, בעבור הצבא הגרמני. קבוצות עובדים אחרות הועסקו בעבודות שירות קשות ומפרכות. בסוף ספטמבר 1939 אסף המושל הצבאי 50 איש מנכבדי הקהילה, ומינה אותם לוועד זמני של האוכלוסייה היהודית ברדום. בראש הוועד היהודי הועמדו יעקב גולדברג ויוסף דיאמנט. באוקטובר 1939 נצטוו שניים מפעילי הקהילה, משה בלומן ומשה בוים, להגיש לגרמנים רשימות של יהודי העיר על-פי גילם ומצבם הכלכלי.
בראש השנה וביום הכיפורים 1939 נכנסו אנשי ס"ס לבתי-הכנסת והוציאו את המתפללים לעבודות ברחבי העיר. את ראש הקהילה האחרון לפני המלחמה, יונה זילברברג, הובילו הגרמנים ברחובות והיכו אותו. לאחר שהמתפללים פונו חיללו הגרמנים בית הכנסת.
באוקטובר 1939 הטיל ראש העיר הגרמני החדש, שוויצגאבל, על יהודי העיר קונטריבוציה של 300 אלף זלוטי ו-10 אלפים מרק. הוועד היהודי הצליח לאסוף רק 200 אלף זלוטי ו-10 אלפים מרק. בסוף אותו החודש הוטלה קונטריבוציה נוספת, אך מושל המחוז המיר אותה ב-1,000 חליפות לבנים ומצעים.
לקראת סוף אוקטובר החלו הגרמנים להשתלט על רכוש היהודים. עסקים של יהודים הוחרמו לטובת הרייך. רבים מבעלי העסקים עוד המשיכו לעבוד בעסקיהם תמורת שכר סמלי. בדצמבר 1939 הגיע לרדום מפקד הס"ס והמשטרה במחוז, פריץ קצמן, ומיד אחר-כך פורסמה הוראה בדבר הקמת יודנראט. היודנראט הראשון, היה גם יודנראט ראשי לכל המחוז ובראשו, יוסף דיאמנט, שהיה גם ראש היודנראט המחוזי. משרדי היודנראט שכנו בבית-הקהילה. על-פי מפקד מראשית 1940 ישבו אז במחוז רדום כ-280 אלף יהודים.
ב-1 ביולי 1940 נמסרו כל נכסי היהודים במחוז לידי משרד גרמני. היודנראט של רדום הופקד על ניהול נכסי היהודים מטעם המשרד הגרמני, גביית דמי השכירות מיהודים, תחזוקה של מבנים שהפקיעו הגרמנים וכדומה. כמו-כן הוסמך להנפיק אישורי נסיעה בתחבורה ציבורית לאנשי היודנראט ולעסקני ציבור יהודים במחוז, לאחר שתקנה אסרה על יהודים לנסוע בתחבורה הציבורית.
בחורף 1941 נצטווה היודנראט של רדום למסור לראשי היודנראטים במחוז הנחיות להכנת מפות של הגטאות ורשימות מעודכנות של תושביהם.
היודנראט עשה מאמץ להסדיר יציאה לעבודה ולארגן עובדים. כעבור כמה חודשים צורף למחלקת העבודה יואכים גייגר, שיצר קשרים טובים עם מפקדת הס"ס בעיר והפך למנהל מחלקת העבודה. בקיץ 1940 הופקד גייגר על כל מערך עבודת הכפייה של יהודי רדום והמחוז.
באביב 1940 הקים ארגון יס"ס סניף ברדום, שנטל על עצמו את עבודת הסעד והרווחה בעיר ובאזור, בהסכמתו של היודנראט. בראש סניף יס"ס ברדום עמד אברהם זאלבה מן היודנראט. סניף יס"ס פתח כמה מטבחים ציבוריים. באפריל 1940 ערכו הגרמנים מעצרים נרחבים בקרב פעילי מפלגות השמאל ברדום. 32 איש, רובם ככולם יהודים, נקראו להתייצב במשרדי הגסטאפו בעיר, אבל רק 18 מהם התייצבו. הם נכלאו בכלא המקומי וכעבור ימים מעטים נלקחו אל מחוץ לעיר ונורו למוות.
בקיץ 1940 היודנראט גייס פועלים שנועדו להישלח למחנות עבודה באזור לובלין. ב-20 באוגוסט 1940 יצאה לשם קבוצה ראשונה של 1,000 עובדים. היודנראט לקח על עצמו לדאוג ליהודים במחנות ושלח להם חבילות מזון ובגדים. בדצמבר 1940 הורה מושל הגנרל-גוברנמן, הנס פרנק, לגרש מרדום 10 אלפים יהודים למקומות אחרים במחוז. היודנראט השתדל להפחית את מספר המגורשים. ב1940 גורשו מרדום היהודים הראשונים על-פי רשימות שהכין היודנראט.
באביב 1941, זמן קצר לפני שהוקמו ברדום גטאות, היו בה כ-32 אלף יהודים.
בראשית 1941 הנפיקו הגרמנים תעודות זהות חדשות ליהודים, שהיו שונות בצבען מאלה של התושבים הפולנים. במרס 1941 הוקמו שני גטאות, האחד בעיר והשני, הקטן, בפרבר גלינציה. ב-1 באפריל 1941, שבוע לפני הקמת הגטאות, צווה על היודנראט להקים "משטרת סדר" יהודית. למפקדה נתמנה ראש מחלקת העבודה יואכים גייגר. הוקם גם בית-מעצר. לאחר זמן מה פורסמה הוראה שחייבה את היהודים לענוד סרטי זרוע שעליהם מגן-דוד.
ב-7 באפריל 1941 נסגרו הגטאות. בגטו הגדול, ששכן ברובע ישן של העיר, שוכנו כ-27 אלף יהודים, ואילו אל הגטו הקטן שבפרבר גלינציה הועברו כ-5,000 בני-אדם. הגטאות לא הוקפו בחומה והבתים הקיצוניים סימנו את גבולותיהם.
תנאי החיים בשני הגטאות לא היו זהים. הגטו בפרבר גלינציה היה פחות צפוף ותנאי החיים בו היו נוחים יותר, אבל רוב היהודים העדיפו להתגורר בגטו הגדול, שבו שכנו כל מוסדות היודנראט ומוסדות אחרים. עם המעבר לגטאות ארגן היודנראט מחדש את מחלקותיו. באביב 1941 קיבל היודנראט רק 1.5 ק"ג קמח לנפש לחודש. אנשי מחלקת ההספקה - משה לסלאו, יוסף שטלמן, ישעיה אייגר, יוסף בלאס והלל גולדברג - עשו מאמצים גדולים להשיג הספקה נוספת. ואכן כעבור זמן מה נשלח מזון נוסף. חלוקת המזון הייתה לא שוויונית. יחד עם זאת לא היו בגטאות רדום תופעות של רעב ותמותה המונית, תנאי החיים היו סבירים בהשוואה לגטאות אחרים. בשנים 1941-1942 באו לרדום לא מעט יהודים מוורשה שקיוו לשפר את מצבם, בהמלצת קרובי משפחה שלהם ברדום.
מחלקת הדואר בראשותו של אייזיק ברוורמן, חילקה ליהודים את דברי הדואר שהתקבלו למענם בבית הדואר העירוני וטיפלה גם בהמרת כספים שנשלחו ליושבי הגטו עד שהדבר נאסר.
בסוף מרס 1941 החליט היודנראט לפתוח בית-ספר יסודי לילדי שני הגטאות תוך זמן קצר נרשמו כ-2,000 ילדים, אבל הגרמנים סירבו לתת אישור לפתיחת בית-ספר. בסופו של דבר יושבי הגטו הסתפקו בפעילות חינוכית לא- רשמית ומצומצמת מאוד. בנובמבר 1941 נפתחו קורסים להכשרה מקצועית - למסגרות, למכונאות וכדומה - במטרה לאפשר לבני נוער יהודים להשתלב בעבודה בגטו ומחוצה לו. רוב הקורסים התקיימו בגטו גלינציה.
בית-החולים היהודי שכן בגטו הגדול, אבל בית-היתומים ומושב-הזקנים, שניים מן המוסדות החשובים ביותר, נותרו בחוץ. מחלקת הבריאות של היודנראט, בניהולו של ד"ר שנדרוביץ, הפעילה שני בתי-חולים, אחד בכל גטו. בית-החולים היהודי ברדום התארגן על-פי הצרכים החדשים כבר באפריל 1940. הגרמנים הורו להעביר את כל החולים שאושפזו בבית-החולים הכללי אל בית-החולים היהודי. עד סתיו 1942 אושפזו בבית-החולים היהודי 3,000-4,000 איש, ורבים נוספים טופלו בידי הרופאים והאחיות של בית-החולים בבתיהם.
בפברואר 1942 נערכה האקציה הראשונה בגטו. כ-40 איש, רובם פעילים לשעבר של מפלגות השמאל, נעצרו ונשלחו לאושוויץ. ב-28 באפריל נערכה בגטו אקציה נוספת, שזכתה לכינוי "יום רביעי העקוב מדם". מטרתם של הגרמנים היתה לחסל את המנהיגים ואנשים שיכלו לארגן התנגדות.אנשי ס"ס הוציאו את האנשים המבוקשים מבתיהם. חלקם נרצחו בביתם בעוד האחרים הובלו לכלא המקומי. בין העצורים היו ראש היודנראט יוסף דיאמנט ושלושה מעוזריו הבכירים,ו מפקד המשטרה היהודית. כולם גורשו לאושוויץ ומצאו שם את מותם, והיודנראט הראשון ברדום התפרק.
לאחר האקציה של אפריל 1942 נפוצו בגטו שמועות עקשניות כי גירוש שאר היהודים ממשמש ובא. הביקוש למקומות עבודה גבר, שכן רוב יושבי הגטו ראו בתעודת עובד פתח הצלה.
אחריתם של יהודי רדום
בתחילת קיץ 1942 שיגר קצין הס"ס וילהלם בלום תכנן ולנהל את גירוש היהודים מן העיר והמחוז.
ב-4 באוגוסט 1942, אנשי המשטרה היהודית נורו להכין את כל הגברים בגטו גליניצה לקראת העברתם למחנות עבודה. השוטרים היהודים הוציאו את כל התושבים מבתיהם והורו להם להתייצב לשם בדיקת אישורי העבודה. בעלי אישורים תקפים נשלחו לרחוב קושנה, והאחרים נלקחו לרחוב גרניצ'נה. בשלב זה הצטרפו אל השוטרים היהודים גם אנשי ס"ס, שהתעללו במגורשים ואף רצחו כמה. כ-60 יהודים נרצחו באותו הלילה, כ-1,000 עובדים בעלי אישורים הועברו לגטו הגדול והשאר, כ-4,000 יהודים מן הגטו בגליניצה, הובלו אל תחנת הרכבת.
לאחר הגירוש מגלינציה השתררה בגטו הגדול בהלה גדולה. רבים ניסו למצוא מקומות מסתור בחלק הפולני של העיר, ואחרים הכינו לעצמם מקומות מחבוא בשטח הגטו. היו שניסו להבריח ילדים לאיכרים בכפרי הסביבה.
ב-16 באוגוסט 1942, החל גירוש היהודים מן הגטו הגדול. צווה על היהודים לארוז מטען. הם רוכזו בכיכר סטארה-מיאסטו. בה נערכה סלקציה. הגירוש של 17 באוגוסט 1942 הקיף את רוב רובם של יושבי גטו רדום, 20,000 גברים, נשים וטף.
לאחר האקציות של אוגוסט 1942 נותרו בעיר עוד כ-2,000 עובדים יהודים ובני משפחותיהם, ששוכנו בגטו הקטן. עמם היו גם 300 שוטרים עם בני משפחותיהם ושלושה מחברי היודנראט - ד"ר לודוויג פסמן, ד"ר ו'בנר וד"ר נחום שנדרוביץ. הגרמנים מינו את פסמן לראש היודנראט בגטו הקטן. הגטו הקטן היה למחנה עבודה לכל דבר. יושבי המחנה היו כפופים לפיקוחם של אנשי ס"ס. תנאי החיים במקום היו כבמחנה עבודה. אחת ל 10 ימים חולקו לעובדים מנות המזון - 200 גרם לחם ליום, 10 גרם סוכר, 25 גרם ריבה ולעתים גם חתיכת סבון. לפני העבודה בבוקר חולק לעובדים קפה, ובצהריים קיבלו קערת מרק. דרך מטבח המחנה קיבלו האנשים מפעם לפעם גם כמויות קטנות של מזון נוסף. ב1943 נפתח בגטו מטבח שני, לשוטרים ולראשי המחנה, שאיכות המזון בו היתה משופרתוניו בו כמויות מזון גדולות יותר.
מקום העבודה העיקרי שבו הועסקו יושבי הגטו הקטן היה בית-החרושת לנשק "ויטבורניה". קבוצה נוספת, נשים בעיקר, עבדה במחסני "קורונה" במיון חפצי הנרצחים.
ב-3 בדצמבר 1942 נכנסו אל הגטו הקטן יחידת משמר של אוקראינים וקבוצה של אנשי ס"ס, בפיקודו של פרנץ שיפרס, שנתמנה לראש מחנה העבודה ברדום. כ-800 מיושבי הגטו הוצעדו ברגל לגטו שידלובייץ, מרחק 30 ק"מ מרדום.
בינואר 1943 הובאו היהודים שעוד נותרו במחנה לבדיקה. מי ששמו הופיע ברשימת מבקשי ויזה לארץ-ישראל או שקיבל אישורי עלייה, הופרד מן האחרים ושולח עוד באותו היום לטרבלינקה. האקציה הזאת זכתה לכינוי "האקציה הפלשתינית".
מחנה העבודה ליהודים בעיר הוסיף להתקיים עוד חודשים אחדים, עד 8 בנובמבר 1943. באותו היום הוציאו הגרמנים להורג נשים, ילדים ואנשים מבוגרים שלא היו מסוגלים עוד לעבוד, ואילו האחרים הועברו לצריפים שהוקמו. המחנה הזה התקיים עד יוני 1944. ב-26 ביוני הוצעדו יושבי המחנה ברגל לטימשוב לובלסקי, וכעבור 10 ימים שולחו משם ברכבת לאושוויץ, יחד. עם יהודים ממחנות עבודה אחרים באזור.
לאחר מלחמת העולם השנייה
כ-300 יהודים בלבד שרדו את השואה וחזרו להתגורר בעיר לאחר המלחמה, רק 2 משפחות חזרו שלמות.
כמה חודשים לאחר סוף המלחמה, נרצחו 9 יהודים על ידי פולנים מקומיים באחת הדירות בעיר. הם נקשרו לכיסאות וגרונם שוסף. לאחר מעשה הרצח פורסמה הודעה לכל היהודים ברדום כי כל יהודי שיישאר ברדום יזכה לגורל זהה לזה של ה-9. מלבד יהודי בודד שהיה נשוי לפולנייה נוצרייה, כל יהודי רדום עזבו את העיר. כיום אין בעיר קהילה יהודית.
בנובמבר 2010 נחנכה בעיר אנדרטת זיכרון במקום בו עמד בית הקברות היהודי.
Poland ,Radom, יהודים מתחממים סביב אח בחדר בגטו.
Poland ,Radom, בני נוער עומדים בתור בגטו.
