סיפור חיים של מרים פרנקל:
מרים פרנקל נולדה בצ'כוסלובקיה. כשהייתה בת 14 בשנת 1938, הגיעה לשווייץ עקב מחלה שהייתה לה ברגל. בגלל המלחמה, נשארו הוריה בצ'כוסלובקיה ומרים נשארה בשוויץ ללא קשר עם ההורים. באפריל 1941 כשהיא הייתה בת 17, קיבלה רישיון חד פעמי דרך השגרירות ונסעה לצ'כוסלובקיה. הוריה העדיפו שלא תגיע כיוון שהמצב בצ'כוסלובקיה היה רע מאוד. היא הייתה האחות הגדולה מתוך 3 ילדים, לאביה הייתה חנות טקסטיל, אמה עבדה איתו בחנות ומצבם הכלכלי היה יחסית טוב. ביוני 1941, נשלח אביה לכלא. הם לא ידעו מדוע. הוא שוחרר לאחר כמה חודשים ע"י כך ששולם שוחד עבורו. הוא חזר כששערו הלבין לגמרי. הוא שהה יחד עם פושעים חמורים וסבל מעינויים בכלא. הוא חזר במצב של דיכאון, מאדם שמח ופתוח הוא חזר עצוב ומסוגר. למשפחה לא הייתה פרנסה מ1938 והם חיו רק על חסכונות. בפסח 1942, נלקח אביה לאושוויץ עם קבוצה של צעירים בהיותו בן 43. הם הצליחו להבריח את אחותה להונגריה כדי שלא ישלחו אותה יחד עם אביה. חלק מהמשפחה קיבלו זריקות לטיפוס ומלריה כדי שיהיו חולים ולא יילקחו ע"י הגרמנים. את אחותה תפסו על הגבול בהונגריה ורצו להחזיר אותה לסלובקיה. כיוון שהיו לה דולרים, השאירו אותה בהונגריה מ1942 עד 1944 והיא נשארה שם אצל מכרים שגם היו בסכנה. ב1944 התחילו הגירושים בהונגריה והיא נשלחה לאושוויץ. היא נשלחה לעבודה ובתקופה זו הסתיימה המלחמה והיא הצליחה להישאר בחיים. את מרים לקחו ה s.s הסלובקי אך עקב המחלה המדבקת שלה העבירו אותה לבית חולים במכונית כשאופנועים מלווים אותה מהצדדים. לאחר ששוחררה מבית החולים ביקשה לשוב הביתה אך לא מצאה דבר בבית. היא הלכה לדודה שהחביא אותה אצלו כי הSS רדפו אחריה ונשבעו שיתפסו אותה. היא התחבאה במרתף ובשירותים כשסביבה שורצים עכברים וחולדות ומאז יש לה טראומה מהם. בשלב מסוים הגיעה ידיעה לדוד שלה שמתכננים להבריח יהודים לשוויץ בתוך קרונות רכבת עם פחם. היא הצליחה להיכנס לקרון פחם יחד עם זוג אנשים מבוגרים. אסור היה להם לזוז בתוך הרכבת כשעצרה בתחנות אך ברגע שהתחילה לנסוע אפשר היה לחלץ את העצמות. הקרון היה מלא בפחם עד לגובה של 20 ס"מ מתקרת הקרון. הם קיבלו אוכל מהדוד לדרך אך לא יכלו לאכול עקב הלכלוך והתנאים הקשים שלהם בתוך הקרון. הם הצליחו לחפור בור בתוך הפחם וכשהגיעו לזלצבורג הם הצליחו לפתוח את חלון הקרון ולצעוק אך אף אחד לא ראה אותם. הם נסעו ברכבת הפחם במשך 9 ימים. יום אחד שמעה מרים מחוץ לרכבת את הסלנג השוויצרי בשפה הגרמנית. היא ביקשה לפתוח את החלון כדי לדבר עם אנשים בחוץ ולבקש מהם שיוציאו אותם. האיש מבחוץ נבהל כי חשב שיש שדים בתוך הקרון והתחיל לרוץ לכיוון התחנה. האנשים שהיו בתחנה ניסו לעזור להם והעבירו להם תפוחים ואוכל, אך הם לא הצליחו לאכול כלום כי לא הרגישו צורך. המשטרה הגיעה למקום והתחילה לחקור אותם. התברר שהם היו במרחק מספיק רחוק כדי שלא יחזירו אותם חזרה לסלובקיה. השוטרים חקרו אותם זמן רב ואח"כ לקחו אותם לבית סוהר. מרים מספרת שטיפלו בהם יפה, רחצו אותם זמן רב כי פחדו ממחלות וגם נתנו להם אוכל. הם היו במקום הזה במשך כחודש ואח"כ עברו למחנה בסרח (BESSERACH ) ושם פגשו פליטים אחרים מצרפת ומבלגיה. הם היו שם כמה חודשים. בזמן זה הפרידו בינה לבין הזוג המבוגר שהיה איתה ברכבת. לאחר מכן העבירו אותה למחנות אחרים על יד לוזאן. במחנות האלה היו רק בנות. היא עבדה בבית פרטי וטיפלה בענייני האחזקה של הבית. היא קיבלה כסף כל שבוע והייתה יכולה להגיע מהמחנה לעיר לוזאן (המרחק היה של 3 ק"מ). היא זוכרת שהרחוב היה יפה והקונדיטוריות היו מצוינות. משם עברו ללוצרן ושם היו בבית מלון אלגנטי ועזרו אחת לשנייה. כולן נאלצו ללבוש תלבושת אחידה. בתקופה זו, הגיעו אליהן שמועות על המתת יהודים באושוויץ ועל כך שלקחו את אמא שלה, את האחים הקטנים שלה ואת יתר המשפחות לקונסקוולה בפולין. היו שמועות גם שאנשים מהעיירה שבה גרה היו צריכים לחפור בור ולעמוד סביבו ואז ירו בהם מהגב והרגו אותם. בזמן האחרון נודע לה שבאזור הזה היה גטו גדול שהגיעו לשם הרבה אנשים מהאזור שבו גרה. הם אספו את כל האנשים והיכו אותם עד צאת נשמתם. המקום נקרא הלבינקה (HLAVINKA ). לפני שנתיים הקימו שם מצבה ומרים הוזמנה לטקס וקיבלה שם אזרחות כבוד.
אישה מציריך שהייתה צריכה עזרה בבית טענה שמרים קרובת משפחה שלה והצליחה לשחרר אותה כדי שתוכל לעזור לה עם הילדים. היא נשארה אצלה כמה חודשים ועבדה קשה מאוד. לאחר מכן ביקשה משגרירות צ'כוסלובקיה בציריך לקבל דמי מחייה כדי ללמוד. היא נרשמה לבי"ס לאסיסטנטיות לרופא. היא למדה שנה ואז נגמרה המלחמה. היא הייתה רשומה בבני עקיבא ושכרה חדר אצל אישה נוצרייה.היא החליטה לנסוע לפלסטינה וקיבלה סרטיפיקט. היא הייתה רשומה בטרנספורט הראשון ונסעה לכיוון צרפת. בדרך הם פגשו אמריקאים שנתנו להם סיגריות ושוקולדים. בספטמבר 1945 בראש השנה הגיעה מרים לישראל. היא הייתה פליטה משוויץ שהגיעה לצרפת ומשם לארץ ישראל מתוך 500 אנשים שהיו להם סרטיפיקטים (אישורים) באונייה בריטית שהייתה מיועדת להגיע למצרים. שם האונייה מטה רוה. כשהיו באונייה, לא יכלו לשתות מים כי המים לא היו נקיים ולכן שתו יין והיו קצת מטושטשים. "ההגנה" פעלה בצורה חכמה והכניסה את מי שלא היה לו סרטיפיקט. כשהגיעו לארץ התקבלו בלחם ובמרגרינה ולדבריה זה היה הדבר הכי טעים שאכלה מעולם. הם ישנו בשיטת המיטה החמה, היו שם סה"כ מעל אלף איש והם עשו תורנות בשינה. כשהגיעו לחיפה, ראו אנשים בים והבינו שהחיים בארץ טובים.
לאחר שהגיעה לארץ, נלקחה למחנה ליד חיפה ומשם לקיבוץ בארות יצחק. אח"כ למדה בבית החלוצות בירושלים והייתה ב"הגנה". היא התנדבה לצבא ועבדה במודיעין ואח"כ הלכה ללמוד עבודה סוציאלית.
מרים עבדה שנים רבות כעובדת סוציאלית. היום היא בת 86 וגרה בבית אבות ברמת אפעל. היא עצמאית אך הולכת עם מקל עקב צליעה ברגל עקב הטיפול הגרוע שקיבלה בבית החולים לפני המלחמה.
יש לה אחות אחת שנשארה בחיים. היא התחתנה עם בחור שפגשה בזמן המלחמה וגרה בארה"ב.
