סיפורם של ההורים של סבא שלי-אברהם ורוזה שפירר:
אברהם ורוזה שפירר מהכפר קדובשט ליד צרנוביץ(אז רומניה ואחרי המלחמה ברית המועצות וכיום אוקראינה) הולידו שבעה ילדים: שלושה בנים (אחד מהם סבי) וארבע בנות. שני ילדיהם הבכורים, משה ומוניש היגרו לפני המלחמה לארה"ב. מרים ורחל הנשואות נלקחו עם משפחותיהן לגטו מוגילב, פאני ודורה נלקחו עם משפחותיהן איתם (ההורים) לגיטו ברשאד ואילו סבי ישראל דב גוייס בכפייה לצבא הרוסי בפרק הזמן הקצר שהרוסים כבשו את האזור.
כל המשפחה ניצלה למעט ההורים אברהם ורוזה.
אברהם ורוזה שפירר נשלחו תחילה מכפרם ,קדובשט , לגטו בעיר צ'רנוביץ בשנת 1941. ביום מן הימים, קיבלו הוראה להיאסף ליד הרכבת. היו רשימות מסודרות, לפיהן האנשים נשלחו. הם יכלו לקחת רק מה שנכנס בתרמיליהם ומעט תכשיטים שאפשר היה להחביא. הייתה מהומה נוראית בתחנת הרכבת כאשר הכניסו אותם לקרונות בקר .בקרון היה דוחק קשה, וגרוניהם ניחר כי לא היו בו מים. נסיעתם עד לנהר נייסטר נמשכה שעות ארוכות.אחרי מעבר הנהר הם הגיעו לעיירת הגטו ברשאד .
הם חיו שם יחד בצפיפות רבה, בחדר אחד,עם בני משפחה ואנשים רבים אחרים. לא חלף זמן רב, ואברהם ורוזה שפירר סבלו מרעב וחולשה ונפטרו זה אחר זה במהלך החורף הקשה של שנת 1942
סיפורם של ליטמן ואברהם כץ, אביה ואחיה של סבתי:
סבתא שלי הייתה אז בחורה כבת עשרים, חזקה מאוד ובעלת תושייה, נשואה טרייה שהופרדה מבעלה המגויס לצבא הרוסי. היא לא ידעה היכן הוא ומה עלה בגורלו. בשל סגירותה נאותה לספר מעט על החיים הקשים בגטו בצ'רנוביץ, אליו הגיעו לאחר השבת הנוראית בה שב אביה מבית הכנסת ובישר בתדהמה "הודיעו שכל היהודים צריכים להתאסף ומי שלא - יירו בו". אז מתחיל מאמץ עילאי להעביר את הרכוש לגטו, כי כבר לא יכלו לחזור הביתה. אי אפשר היה להשיג עגלות, לכן הלכו עם תרמילים כבדים ובהם תכולה של עשרות קילוגרמים.
אחרי שהייה של שבועות בגטו נלקחו ברכבת משא עד לנהר הנייסטר, שם הורדו על מנת לחצותו בתנאים של חושך, בוץ וקור עז כאשר הרומנים מסביב מנסים לשדוד אותם ככל שהם יכולים. אנשים נפלו או הושלכו צורחים לתוך המים בידי הרומנים והאוקראינים וחלק מהאנשים טבעו. אמנו הייתה עדה למחזות זוועה שליוו אותה עד זקנתה, כמו אותו ילד שרוצצו את גולגולתו ממש לידה, כשהיא חסרת ישע. הם ניסו לעבור את הנייסטר עם מעט הרכוש שלהם. אחיה הרכיב על כתפיו את אביהם המבוגר שהתקשה כבר בהליכתו. אנשים לא ראו דבר לפניהם, היו צרחות נוראיות, וכולם נאחזו בחוזקה ביקיריהם כדי שלא יאבדו להם בחשכה. השוטרים הרומנים הכו בהם כדי שלא יברחו, ויעברו את הנהר. כל המשפחה הצליחה להגיע לבסוף לעיר מוגילב – סבתי, הוריה, אחיה ומשפחתו ואחותה עם בתה. במוגילב, , באביב 1942, האב שהיה כבן 70 נפטר במהרה ממחלת הטיפוס (מגפה השתוללה והכתה ללא רחם), אחריו האח, אדולף בן ה-36.
