דף לכבוד / לזכר
הסיפור הוא על הרב אפריים גוטמן ומשפחתו.
הרב גוטמן נולד בשנת 1928 ברומניה.
באותה תקופה רומניה כרתה ברית עם גרמניה, ובינואר 1941 הגרמנים פתחו בפוגרום נגד יהודי בוקרשט עם רשימות וכתובות.
אביו היה אחד הרבנים החשובים ברומניה.
הגרמנים נגשו לבתים של היהודים החשובים, וב-21 לינואר נכנסו לביתם לקחו את אביו ושני אחיו אך לא פגעו בנשים והילדים, היו 5 ילדים בבית:הרב אפריים שהיה בן 12 אחיו בן 9 ועוד אח בן 9 ולא לקחו אותם.
הגרמנים לקחו את אביו ואחיו בכוח רב ומכות קשות.
הם הגיעו בין 1 ל-2 בלילה ,הוציאו אותם והכו אותם במשך כשעתיים שלוש,ואז הכניסו למשאיות והביאו 11 ק"מ מחוץ לעיר ליער ג'ילווה, זה היה חורף, ואמרו להם לשכב על השלג.
שני אחיו שכבו ואביו נשא תפילה, וכאשר הגרמנים ירו הוא הרגיש ששני בניו מתו והוא נותר בחיים.
הוא נשאר ביער עד אור הבוקר, קם ולא ידע איפה הוא, המשיך ללכת ובדרך הנאצים מצאו אותו ולקחו אותו לכפר ושם הוא היה כל הלילה. בנתיים הגרמנים מצאו עוד 5 יהודים שנותרו בחיים והצליחו לברוח, מצאו ואספו גם אותם, ושוב הביאו אותם ליער וירו בהם על האדמה, ואביו לא הרגיש כלום כי הכדור לא ירה בו והוא שכב שם עד הלילה.
הוא ראה כנופיה של נאצים שבאים לבזוז את הגוויות (הוציאו שיני זהב) וכאשר הם ראו שאביו בחיים, חשבו שהוא איש חשוב של אלוהים או משהו דומה היות נשאר בחיים, ובמקום להרוג אותו הם יעצו לו על דרך יציאה מהיער.
אולם שוב נתפס ע"י הגרמנים והפעם הביאו אותו לבית מעצר שישאר שם עד הערב.
התחיל ריב בין הדיקטטור של רומניה לגרמנים, היה קונפליקט בין הצבא לפוגרום, והפוגרום הפסיד והתחילו לברוח הגרמנים, אז השומרים ששמרו על אביו ברחו.
עם אביו במעצר היה רופא צבאי, שבלילה הראשון הוא היה בין אלה שנתפסו, אחיו המהנדס היה פצוע, וברח ליער והגיע לצוענייה פשוטה מהכפר,לא יהודייה, וביקש להתחבא אצלה.
הוא יצא לצלצל בטלפון הציבורי לאחיו הרופא וסיפר לו שהוא אצל צוענייה בכפר ג'יווה ,ורצה שאחיו יגיע להציל אותו.
ברחובות היו מהומות ולא היה שקט, והנצאים הגיע לרובע היהודי. הגרמנים עשו טרור (שברו חלונות ובתי כנסת ועשו נזקים, הוציאו ספרי תורה ורקדו עליהם), המהנדס ביקש מאחיו הרופא לבוא להציל אותו וכשהוא הגיע הצוענייה התלוננה על כך שהיא מחביאה גם אותו והלכה והלשינה לנאצים ,הגרמנים באו וחיסלו אותו, ועם הרופא לא ידעו מה לעשות ושלחו אותו למעצר (אותו מעצר שהרב היה בו).
לאחר שהגרמנים ברחו ,הודיעו להם שהפוגרום נגמר והם יכולים לחזור הביתה בבוקר.
בלילה הם נשארו במרתפים ,נתנו להם מיטות ולשתות תה .
בבוקר היה שקט ביער והוציאו אותם משם, ואביו רצה ללכת ליער לזהות את שני בניו שנספו ,הוא כתב על גבם את שמם כדי שיוכלו להיקבר בקברי ישראל.
כשאביו חזר הביתה, אימו התחילה לבכות והבינה ששני ילדיהם נספו, והוא סיפר לבני המשפחה שהוא הצליח לזהות אותם ,ונשא תפילה לזיכרם.
לאשתו של הרב אפריים גוטמן היה אח שנספה ב-1944 על אוניה בשם "מפקורה" (על שם נהר בבולגריה).
באוגוסט 1944 יצאו 3 אוניות יחד, שמותיהם: מפקורה, בולבול ומורנו. הגרמנים ארבו בדרך לאוניות. הם נתנו לשתי אוניות לעבור –בולבול ומורנו ואת מפקורה החליטו לעצור קרוב לטורקיה ,וחיסלו את 350 היהודים שהיו בתוכה. אח של אשתו,בן ה18, מנחם אדלר נספה.
4,5 יהודים ניצלו ,בזכות התא של הרב חובל, אישה בהריון ובעלה שהוכנסו והצליחו בזכות סירה להגיע לחופי טורקיה.
ברומניה הייתה שואה, אך לא הייתה השמדה כללית,לא כמו בפולין ששלחו למחנות. ברומניה היו פוגרומים וגירוש. היו ברומניה אזורים שלא השתייכו לרומניה לפני מלחמת עולם הראשונה,ואחרי המלחמה השתייך איזור של טרנסילבניה של הונגריה ועוד איזור מולדובה שהיה של רוסיה, ואח"כ מולדובה נהייתה ארץ עצמאית.
ובשואה כל אלה שהיו באיזור בוקבינה ומולדובה גורשו לאיזור טרנסוויסטריה שהיה שייך לאוקראינה ורוסיה, 250 אלף יהודים שגרו שם, וגורלם היה קשה כי רובם נספו.
בשנת 1940 התקיימה ישיבה שבה השתתפו נציגים של רומניה, גרמניה, הונגריה ועוד.. שבה הוחלט כי טרנסילבניה (חצי רומניה כמעט) עוברת לאחריות הונגריה.
בתחילת 44 בא הייכמן להונגריה והחליט לשלוח את כל היהודים לאוושוויץ ,ומתוכם כולם נספו חוץ מאולי עשרת אלפים איש, ויתר אזורי רומניה לא הושמדו כמעט.
בעיר יאסי נהרגו 15 אלף יהורים, ביתר האיזורים היו גזרות קשות-זרקו בעלי מקצועות ,זרקו מבתי הספר והאוניברסיטאות, והכריחו לשים את הטלאי הצהוב.
ליהודים בבוקרשט וויתרו על הטלאי,והגזרות היו פחות קשות, אך עדיין היו.ילדים מגיל 18 הלכו לעבודות כפייה, ומגיל 14-15 חסו על הילדים ורק בחופש נתנו להם עבודות-כמו לנקות שלג אצל הגויים וכו'...לאפריים אמרו לעשות עבודת כפייה יותר קלה, הוא נשלח לעבודה בחנות.
ב-1940-1944 ברומניה היה משטר פאשיסטי, עד אוגוסט הייתה מלחמה עם יפן, ואז אמריקה הפציצה אותם.
ברומניה נגמרה המלחמה באוגוסט 1944 כאשר רוסיה התקרבה והמלך ברומניה החליט להראות שיש לו הרבה סמכויות והוא החליט להיכנע כדי שהצבא הרוסי ימשיך עם הגרמנים את המלחמה.
הרוסים השתלטו על רומניה, כדי להפוך את שטחה לשלהם וכפו עליהם קומוניזם אך לקח להן 3-4 שנים להשתלט על האיזור.
כל התנועות הציוניות ברומניה פעלו ובסוף 48 תחילת 49 חוסלו כל תנועות אלה.
בגלל מדיניות רוסיה, לא נתנו ליהודים לצאת, ואפריים ומשפחתו שרצו מ-48 לעלות לארץ אך הגבילו אותם ולא נתנו לעלות, ומי שלא הספיק לעלות גורש לקפריסין.
13 שנה הם לא הצליחו לצאת מהארץ, עד 1961, הם הגישה בקשה בשנות ה-50,אימו נפטרה בתקופה הזו ממחלה קשה שנמשכה 17 שנה. האישור בוטל ובשנת 56 הייתה משלחת רבנים שפנתה לממשלת רומניה כדי שישחררו צעירים ציוניים שנאסרו על היותם ציוניים.
אביו של אפריים פגש מישהו שהיה באוניברסיטה עם בנו יעקב, ונפגש איתו ובקש לזכר בנו לעלות ארצה, לחיות בארץ הקודש למשך שארית חיו. האיש השתדל לעזור לו ושלח בקשה. האישור התקבל, אך רק של אביו, ולאחר מכן הוא ביקש גם אישור בשביל ילדיו. בעקבות זאת הם ביטלו את האזרחות הרומנית שעלתה 1000 שקל, וכולם קיבלו אישור חוץ מאפריים ואביו, אביו עוד פעם ביקש פגישה ושאל למה רק אפריים והוא לא יכולים לעלות. אמרו להם שבגלל שהם רבנים, הם צריכים להישאר כדי שיוכלו להחזיק את הקהילה, אך אביו אמר שיש עוד רב, הרב הראשי-דר' רוזן, בבוקרשט שיכול לעשות זאת. בסוף נתנו אישור לצעירים שביניהם- אפריים, אחיו ואחותו. הם עלו בשנת 1960.
אביו בקש לבנות בית כנסת על שמות האחים וכך נעשה.