מקום מגורים במהלך המלחמה : משנת 1939 עד 1942 בברסלאו, גרמניה (כיום ורוצלב, פולין).
סיפורה של הדמות לפני המלחמה : סבי נולד ב-04/09/1928 בשכונת בורקאו, ברסלאו, גרמניה (כיום ורוצלב פולין) לאבא לאופולד, אמא ארנה, אח קטן ליוהנה (1923) ויורג (1925). לאימו ארנה היה סלון לעיצוב כובעים ואביו לאופולד מכונאי רכב וסוחר מכוניות. בשנת 1934 בהיותו בן 6 התחיל סבי, ללמוד בבית ספר כללי. בשנת 1936/37 מפקד המשטרה האיזורית אומר להוריו של סבי כי רצוי שיברחו מהשכונה אל תוך העיר הגדולה (כנראה בגלל שאחותו יוהנה סיפרה בתום לב בדיחות על היטלר וכך מפה לאוזן נודע לכולם שיוהנה מספרת בדיחות על היטלר). סבי ומשפחתו עברו למרכז העיר בברסלאו, סבי הלך לבית ספר יהודי עד נובמבר 1938, ליל הבדולח.
בליל הבדולח אביו של סבי נעצר ונשלח למחנה הכפיה בוכנוולד בגרמניה. מאותה תקופה החלו לרדוף את היהודים ברחוב, סבי ומשפחתו נאלצו ללכת עם טלאי צהוב, החלו מגבלות על יהודים, סגרו את בית ספר ושרפו את בית הכנסת בו נהגו סבי ואביו להתפלל. הגסטאפו הודיע כי מי ששירת בצבא במלחמת העולם הראשונה ויש לו אות הצטיינות – "צלב הברזל" יכול להביא אישור לתחנת הגסטאפו שהייתה ממוקמת בסמוך לבית הכנסת השרוף וכך הצליחו לשחרר את אביו של סבי.
סיפורה של הדמות במהלך המלחמה : בשנת 1939 פרצה המלחמה סבי ומשפחתו נאלצים לאחסן משפחה נוספת בביתם. אנשי הגסטאפו לא אחת היו באים לבדוק מה קורה בדירה ובכוונה תחילה היו גורמים לנזק לדירה ודורשים לתקן תוך 24 שעות "כי ככה לא גרים בדירה".
בשנת 1940 הגסטאפו מודיעים כי יש להתפנות מהדירה את סבי ומשפחתו מעבירים ל'איזור' של יהודים. (שני רחובות צמודים ששם כינסו את כל היהודים). הם מקבלים דירה של שני חדרים ושם סבי הולך לביה"ס אחר. באותה תקופה הדוד (בעלה של דודה רוזה, אחות של אימו של סבי) שהיה נוצרי-אוונגלי שירת בצבא ולכן היא הייתה לבד וסבי עבר לגור איתה. יורג, אחיו של סבי היה באותה עת בברלין בלימודים אקדמים.
המצב בגטו היה רע, את האוכל קיבלו תמורת תלושים והרבה פעמים אמרו ליהודים שנגמרה האספקה.. אולם בגלל שהדוד היה נוצרי, דודה רוזה יכלה לנוע בעיר יותר בקלות והיא הייתה מביאה מצרכים מהעיר או מהשוק. ברגע שגילו את מעשי הדודה הכניסו לדירתה מנהיגה בנוער הנאצי שתפקח על הדודה וחייבו את הדודה לעבוד בבית חרושת לניירות. הנאצים העמידו לפני הדוד בחירה להתגרש מאישתו היהודיה, או להיות מגורש מהצבא, עם קלון וללא זכויות –הדוד החליט לפעול לפי הלב ובחר להיות מגורש מהצבא
בשנת 1942 משפחתו של סבי מקבלת הודעה שעומדים לעצור את כל היהודים בעיר, הדודה רצתה שסבי ישאר אצלה, היו לו סיכויים טובים להינצל, כי הוא בלונדיני בעל עיניים תכלת ואיש לא חשד שהוא יהודי. אבל הוריו רצו שהמשפחה תישאר יחד – לטוב ולרע.
הדודה, 'דודה רוזה' החזירה בוקר אחד את סבי לבית הוריו ואחרי זמן קצר הגיעו הנאצים ולקחו אותם לתחנת הרכבת של רכבות המשא.
את הדוד והדודה גרושו מהבית ונכפו עליהם עבודות כפיה. (אחרי המלחמה, עם כיבוש ברסלאו ע"י הרוסים, הם גורשו מביתם לגרמניה המזרחית).
הנאצים שלחו את סבי ומשפחתו למחנה אושויץ-בירקנאו. כאשר הגיעו למחנה הפרידו את הנשים והגברים, מאז אין לנו כל מידע על אימו ארנה ואחותו יוהנה. אביו של סבי בשלב מסוים 'שיקר' ואמר לסבי שיש לו דרישת שלום מהן.
לאחר מכן, הוטבע על ידו של סבי מספר 107133. .
סבי ואביו עוברים למחנה עבודה "מונוביץ" שנמצא מספר ק"מ בודדים ממחנה אוושיץ.
במחנה "מונביץ" היה מפעל לכימיכלים בו יצרו לגרמניה נשק, במפעל הועסקו כ-30,000 איש. לקראת סוף המלחמה הגרמנים מפרידים בין סבי לאביו וסבי הוצב ביחידת אסירים שתפקידם היה לסייר מסביב למחנה ההשמדה אושוויץ ולאסוף ולפרק את הפצצות שהטילו הרוסים בצבאות הברית מסביב למחנה, לעבודות הפירוק יצאו כל בוקר קבוצות של 20-30 איש אך לקראת ערב היו חוזרים רק בודדים, רובם נהרגו תוך פירוק הפצצות. למזלו היה סבי זריז ידיים והצליח לשרוד את עבודת הפירוק במשך תקופה של כמה שבועות.
בינואר 1945 כאשר הגרמנים מבינים שהרוסים קרובים למחנה הם מצעידים את סבי ואביו ברגל ללא אוכל ומים בקור עז ושלג כבד ל"גלייביץ" מרחק של כ-80 ק"מ.
צעדה זאת מכונה 'צעדת המוות'. תוך כדי הצעדה אביו של סבי, לאופולד, שהיה כבר מבוגר וחלש נפטר.
על אחיו של סבי, יורג, אין למשפחה כבר שום מידע בזמן זה.
סיפורה של הדמות אחרי המלחמה: עם גמר המלחמה השומרים הגרמנים ברחו וסבי עם כמה מחבריו הגיעו לעיירה פלטלינג שבמזרח גרמניה, פלשו לאחד מבתי הכפריים, והכפריים מפחד או מטוב לב האכילו אותם במשך שבועות ספורים.
עם גמר המלחמה היה סבי, אלפרד, בן 17-18 ואז הצטרף לאחת מתנועות הנוער הנפוצות שהופעלו ע"י אנשי ההגנה. סבי עלה לארץ לבד בשנת 1949 במסגרת מתנדבי חוץ לארץ. כל 'רכושו' עימו התחיל חיים חדשים היה מזרון קש.
סבי התגייס לצה"ל ושירת במחנה "בן-עמי" (כיום כיכר המדינה), באותה תקופה הכיר דרך חבר ששירת יחד איתו את סבתי, טובה פרידמן, תיבד"ל שהייתה תלמידה בסמינר למורות. סבי שירת בתפקיד מפקד הובלה כבדה ושם שירת שנים רבות בקבע, בדרגת רס"ר, לימים הקים את משרד הרישוי הצבאי ושימש כרב בוחן צבאי.
בשנת 1954 סבי, אלפרד, וסבתי טובה (אז טובה פרידמן) נישאים ומקימים בית בישראל. לאחר שחרורו מהצבא נכנס סבי כחבר חברת לקואופרטיב דן ולאחר 5 שנים. הקים בית ספר ללימוד נהיגה בתל אביב והיה מורה נהיגה. הוא גם היה ממייסדי ופעיל האגודה למניעת תאונות בדרכים, במסגרת זו קיבל פרס הצטיינות משר התחבורה דאז שמעון פרס ז"ל.
בשנת 1959 נולד אבי, בנם הבכור, אורי ושנה לאחר מכן נולד בנם השני, דודי, רון.
לאחר שנים שעסק בתחום הרכב פתח סבי חנות לחומרי בניין ברמת השרון אותה ניהל במשך 20 שנה.
הזמן עשה את שלו וסבי החליט לצאת לגמלאות אך הוא לא נח לרגע והחל ללמוד קורסים שונים, שיחק ברידג' וטניס וזכה בגביעים רבים. באותה תקופה גם סבתי יצאה לפנסיה והם הרבו להנות מהנכדים ומנסיעות לחו"ל.
לימים אבי ודודי מתחתנים ומזכים את סבי וסבתי בשלוש נכדות ונכד, אותי.
את סבי תמיד הטרידה המחשבה היכן נעלם אחיו יורג והנה בשנת 2001 התקשר אדם מארה"ב שהזדהה כחבר ללימודים של יורג בברלין ואמר שגילה את שם "אורבנצ'יק" ב"יד ושם" והחליט לנסות ליצור קשר. אותו אדם העיד שיורג והוא נסעו ברכבת מברלין לברסלאו (לחופשה בבית). אחד החיילים הגרמנים ברכבת זיהה את יורג כיהודי וירה בו למוות.
סבי היה מאותם אנשים שנשאו את הכאב והזכרונות צפונים עמוק עמוק בראשם ובליבם ורק פה ושם היה מספר קצת אבל לא באמת ידענו את שעבר. סבי סירב למסור עדות ב"יד ושם" ורק הסכים לפתוח 'דפי עד' על שם המשפחה. סבתי טובה סיפרה לנו על חלומותיו הקשים לעתים בהם צעק ובכה תוך כדי שינה וכשסבתא הייתה מעירה אותו פניו היו אפורים מכוסי זיעה קרה ובקושי סבתי הצליחה להוציא ממנו את תוכן החלום שבדרך כלל היה תיאור של מכות ושאר השפלות שחטף מהנאצים, רדוף על ידי כלבים ותיאור מזוויע של גופות אנשים שהתפוצצו לידו בזמן פירוק הפצצות. סבי סבל מחרישות טוטלית באוזן אחת כתוצאה מההפצצות.
אחותי עדי דיברה עם סבא מיום שהיא זוכרת את עצמה ושאלה אותו על זיכרנות השואה. כאשר גילו שהוא חולה בסרטן הושיבה אותו וביקשה שיספר לה את סיפרו, הוא החל לספר לה את סיפורו אך מתן העדות נקטעה ולא נמשכה לאחר מכן.
דודי רון חקר במקביל לאחותי עדי וישב עם סבי לקבל את סיפרו מהשואה. הסיפור שלפנכם הוא חיבור של העדות מאחותי ומדודי והשלמת מידע מסבתי.
ב-03/04/2011 נפטר סבי, אלפרד ארן אורבנצ'יק – מספר צרוב על היד 107133 – "אוד מוצל מאש" – כך חרטנו על המצבה.
("אוד מוצל מאש" - גזיר עץ שנחרך אך הוצא מהמדורה, שריד שנותר לאחר הרג והרס רב).
