סיפור חייהם ומותם של בני משפחתו של זאב רטנר
"אני מרגיש שאני ניצחתי אותם, כי אני פה- והם לא!"-כך זאב פתח את הראיון שלנו.
זאב נולד בן יחיד למשפחה מהמעמד הבינוני גבוה בפולין. זאב נולד ב- 5-8-1933 בלובוב (כיום זה באוקרינה). חנה אמו של זאב הייתה אקדמאית ואמיל אביו של זאב היה עורך דין ,כיוון שהיה בן יחיד המשפחה פינקה אותו ודאגה לו מאוד. משפחתו של זאב הייתה חילונית וכיוון שפולין של אותה תקופה הייתה קתולית,הייתה בה הרבה אנטישמיות (עוד לפני פרוץ המלחמה). כשזאב נולד הוריו לא רצו לעשות לו ברית מילה כיוון שהם לא רצו שהוא ירגיש שונה מהשאר ורצו שהוא ישתלב בקהילה הפולנית ביותר קלות. אבל, כיוון שסבא של זאב איים על הוריו שאם לא יעשו לזאב ברית הם ינשלו אותו מהירושה הם עשו לו ברית (דבר שבתקופת המלחמה המשפחה התחרטה שעשתה). למשפחה של זאב הייתה מטפלת פולניה קתולית אדוקה ששמה היה זושה, היא לימדה אותו את כל התפילות של הקתולים, והייתה לוקחת אותו לכנסייה בימי ראשון. כשפרצה המלחמה הציעו להוריו לברוח לשוויץ (כבר השיגו להם אזרחות ואת כל הדברים דרושים כדי לעבור),אבל הוריו סירבו כיוון שהם לא רצו לעזוב את כל רכושם מאחור, וכי חשבו שהמלחמה תעבור, וזאת לא סיבה לעזוב ולעבור למקום אחר כשהרוסים הגיעו בשנת 1939 הם הנהיגו משטר קומוניסטי ונלחמו בשכבה העשירה ולקחו את כל רכושם, ולאחר מכן הגלו את כל העשירים לסיביר. אבי המשפחה שילם שוחד גבוה, ולא היה בסיביר. לאחר מכן, הגרמנים הגיעו והתנכלו ליהודים במרכז העיר: השפילו אותם, גזרו להם את הפאות הרביצו להם ועוד. באותו הזמן זאב ואביו עברו שם, זאב רצה ללכת לראות מה קורה שם, אבל אביו שהבין מהר מאוד מה קורה אמר לו:"בוא נברח מפה, מרביצים ליהודים".
משפחתו של זאב עשתה הסכם עם אדם שגר בתוך הגטו בדירה מרווחת ויפה. ההסכם היה שהם יחליפו דירות עד שתסתיים המלחמה, ולאחר מכן כל אחד חוזר לדירה שלו. למעשה, הם עברו לפני הזמן, והחיים בגטו לא היו כל כך רעים בהתחלה. היו לו מורות פרטיות שהוריו שילמו להן כסף כדי שהוא יקבל השכלה. לאחר מכן התחילו האקציות (הגרמנים ביקשו מראש המועצה שכל פעם ייתן לו שמות של מספר יהודים בגטו כדי להוציאם להורג). ראש המועצה התנגד, ולכן נתלה במרכז הגטו כדי שכולם יראו וייראו.לאט לאט החיים נהיו קשיים יותר: לפתע, שמו גדר בגטו, התחילו הרעב והמחלות. המורות של זאב היו מתחלפות לעיתים קרובות (בשל מותן). זאב חגג את יומולדת 8 שלו בגטו, באו אורחים והוא הקריא שיר שלמד בע"פ. כיוון שהמצב החמיר, אביו של זאב הגה רעיון-שזאב הקטן יתגנב בלילה להביא אוכל מהשוק, התכנית הצליחה, והוא היה מביא אוכל עד שיום אחד מישהו הלשין (לא רק הוא היה עושה את זה אלה עוד יהודים). תפסו אותו והובילו אותו לכיוון הבורות, היו בערך 100 איש, והרבה מהם ילדים, ורק 4-3 שומרים , כשהם עברו ליד מבנה ישן, הוא ראה אנשים בורחים, ואז מתוך אינסטינקט הוא החליט לברוח. כאשר הוא ברח השומרים התחילו לירות, ופגעו לו ברגל - אבל הוא לא הפסיק לרוץ. בסופו של דבר הוא הגיע למסילת רכבת שחיילים גרמנים ישבו שם, והם הציעו לעזור לו, הם שלחו אותו לרופא המקומי והוא טיפל בו. לאחר הטיפול הביאו לו כיכר לחם, ושלחו אותו לדרכו. כאשר הוא הגיעה לביתו בגטו, הוריו שמחו מאד כי הם חשבו שהוא מת משום שהם שמעו על מה שקרה ואת היריות, כאשר הוא הוציא את הכיכר הם שמחו עוד יותר.
עד לשלב זה אביו של זאב המשיך לעבוד במפעל שבו עבד לפני פרוץ המלחמה .זה היה מפעל ביטחוני חשוב, לכן לא עשו לו או למשפחתו כלום, אבל בשלב מסוים המפעל נסגר - ובזה נגמרה "תעודת ביטוח החיים" שלהם.
באותו זמן זושה גרה בדירה עם חברה שלה שגם היא הייתה מטפלת, זושה הייתה רווקה והיא דאגה כל הזמן למזון למשפחת רטנר בגטו. ב 3 החודשים הראשונים בגטו משפחת רטנר חיה לבד בדירה המוחלפת. אחר כך צירפו להם אנשים, אבל בכל זאת להוריו של זאב היה חדר משלהם ולזאב היה חדר פרטי משלו. כאשר סגרו את המפעל של אביו הם החליטו שהם צריכים לברוח מאחר - ואי אפשר לברוח מהגטו, אביו השיג אישור מיוחד לצאת מהגטו. בסתיו של 1942 הם עברו לדירת מסתור. חבר של אביו של זאב הסתיר אנשים בחדר קטן, מעל הדירה של ראש הגסטאפו ושם היו רק נשים וילדים. האבות הוסתרו במקום אחר. בחדרון היו בערך 6 אמהות ו-6 ילדים, היה אסור להם לעשות רעש, ללכת לשירותים ,להשתעל ,או לצחוק, היה אסור להם להרעיש כי היו מגלים את כולם. כל שבוע היה מגיע אבא אחר לבקר את הנשים. אחד האירועים הנוראים שזאב היה עד להם בתור ילד בדירה היה מקרה בו תינוקת שהייתה מוסתרת איתם החלה לבכות ואי אפשר היה להרגיעה , זה סיכן את כולם כי היא עשתה המון רעש, ולכן שאר הנשים בחדר לקחו כרית וחנקו אותה למוות, אֵם התינוקת הייתה היסטרית ואי אפשר היה להרגיעה , נתנו לה תרופה מעשבים, ולבסוף היא נרגעה. אמיל רטנר החליט שגם המקום הזה מסוכן מאוד והם החליטו לעבור מקום, ההורים של זאב עברו לעבוד במפעל חדש של יהודים, האבא כפועל והאימא כמנקה האישית של ראש המפעל שהעריך אותה, ואת זאב הם השאירו אצל זושה . הוא היה מתחבא מתחת לשמיכת פוף כל פעם שמישהו היה מגיע, אסור היה שיידעו שהוא שם כי כיוון שהיא רווקה אז לא אמורים להיות אצלה ילדים ושהותו שם תעורר שאלות, זאב:"הרגשתי מאוד בודד והתגעגעתי להורים שלי מאוד". אחרי כמה זמן זושה החליטה שאפשר לקחת אותו לנסות לראות את הוריו, היא לקחה אותו עם רצועה כמו שלוקחים כלב,הם ראו שזה פועל אז הם החליטו שהולכים לבקר את ההורים פעם בשבוע , בימי רביעי,. כשהיה הולך למפעל היה שם מעון לילדים, והוא היה משחק שם עם ילדים - וכולם היו מתייחסים אליו ממש יפה. אבל, יום אחד הוא רב עם הגננת שלו כי היא העליבה אותו. הגיע חג חנוכה, וזאב הלך לחגוג עם הוריו ועם זושה,הוריו גרו קומה אחת מעל המעון והלובי,במעון התקיימה חגיגה לכבוד חנוכה, אמיל רצה שזאב ילך לחגוג שם עם כל הילדים, אבל זאב שנעלב מהגננת לא הסכים. זאב ואמיל נקלעו לריב מאוד קשה ואז פתאום הם שמעו צעקות, וראו שלוקחים את כל הילדים של המעון למשאיות זאב ניצל. חנה אמרה לזושה שתיקח את זאב לביתה ושלא יחזרו בקרוב, בזמן שיצאו הם היו צריכים לעבור בדיקה קפדנית וגילו שהוא יהודי אז העלו אותו על המשאית, זושה רצה לספר לחנה ולאמיל מה קרה וחנה רצה לראש המפעל והתחננה בפניו. להצילו. הוא אמר לה שאין לו מה לעשות אלה אם כן הוא לא רשום ברשימות ,הם בדקו וראו שהוא לא רשום ברשימות המעון ואז חנה רצה לעבר המשאית והורידה אותו ורצה איתו לשירותים של ראש המפעל והסתתרה שם ובכתה עליו בהיסטריה ואמרה לו: "אילו לנו היתה מדינה, אילו לנו היה צבא, לא היו משפילים אותנו" (זאב מספר שזו, למעשה, הצוואה שאמו השאירה לו). חנה וזאב עברו לגור עם זושה ואת אביו העבירו לגטו יבונבסקה. האב הצליח לעשות מפגש אחרון עם משפחתו ונפרד מזאב. זו הייתה הפעם האחרונה שזאב ראה את אביו, הוא היה בן 9. אביו אמר לו שהם מזיזים אותו למקום אחר כי מסוכן לזאב שם ושמעכשיו הוא בנו של קצין צבא פולני חשוב שהגרמנים רצחו ועכשיו מחפשים כל שריד שלו כדי למחוק את המשפחה כולה. ב-1943 זאב נפרד מאמו שנתנה לו קופסה עם דפי כתיבה ומעטפות עם בולים כדי שיכתוב לה. זאב וזושה יצאו לכיוון עיר אחרת שבה חיתה אחותה של זושה שם זאב אמור היה לחיות בתור הבן של קצין הצבא. לאחות של זושה היו 2 ילדים בסביבות הגיל של זאב, והיה לו עם מי לשחק, אב המשפחה שהיה פולני גאה, מאוד אהב את העובדה שזאב הינו בנו של קצין פולני. שמו החדש של זאב היה "ויקטור קרשיצקי". אב המשפחה התייחס אל זאב יפה יותר מאשר לבניו. יום אחד האב רצה לעשן ונגמר לו הנייר ,אז הוא פנה לזאב ושאל אותו אם יש לו נייר. בדיוק בזמן זה זאב כתב מכתב לאמו - והוא נתן לו לנסות את נייר המכתבים. בעלה של אחות של זושה גילה שזה ממש טוב, ויום אחד כשזאב לא היה בבית ונגמר לאיש נייר העישון הוא הלך למחבוא של זאב וגילה שזאב הוא שקרן ושהוא יהודי, ולא מי שהוא טען שהוא. הבעל השתגע מכעס והתחיל להתייחס בצורה גועלית לזאב שלא הבין את פשר התנהגותו. אחרי זמן קצר זושה ואחותה החליטו להעביר את זאב מקום כי (זאב שמע מהצד) גרמנים עינו את אמו של זאב, והיא גילתה להם שהיכן הוא נמצא - ואח"כ, למרבה הצער, הרגו אותה. זושה ואחותה לקחו את זאב לכפר אחר, ובדרך זאב חלם חלום על אביו שבו הוא מתנשף ומזיע . החלום בעצם סימל לו שאביו גם מת, ושהוא נשאר לבד בעולם. זושה ואחותה לקחו אותו לכפר והם עברו מדלת לדלת והוא צפה באנשים שבוחנים אותו ומסמנים "לא" עם היד עד שהגיעו לאחד שקוראים לו ברוניק שהוא הסכים לקבל את זאב. קיץ 1943- ברוניק היה משת"פ, הוא ידע שהילד שהוא לקח הוא יהודי, וכאשר הוא לקח אותו לדודה שלו שגרה בכפר מרוחק בראש הר מרוחק קצת משאר הכפר, הוא אמר לו שהוא צריך להמשיך את ההצגה ולהתנהג כנוצרי אדוק כי דודתו היא נוצריה אדוקה. זאב חזר להשתמש בשמו השני, ויקטור קרישיצקי. הדודה של ברוניק לימדה אוו לבשל, לכבס, ולתקן גרביים. היא גידלה שפנים על אף שהיה רעב הם אכלו שפנים וירקות מהגינה שהיא גידלה. 1944-הרוסים הגיעו ונגמרה המלחמה, זאב החליט לא לעבור למקום אחר כי זה היה המקום האחרון שידעו שהוא נמצא בו , והוא חשב שאם מישהו יחפש אותו, זה יהיה המקום שיוכלו למצוא אותו.
הוא המשיך לגור עם הדודה ,ואף אחד לא חיפש אותו. וברוניק אמר לו: "או שתבוא איתי מחר בבוקר בלי להיפרד מהדודה ובלי כלום ונלך לאנשים שמחפשים יהודים ניצולים או שאתה נשאר פה ממשיך לחיות פה כל חייך מתחתן עם פולניה, אבל תמיד תזכור שאתה יהודי מסריח". זאב החליט ללכת איתו לחפש את היהודים, וכאשר הם לקחו אותו ממברוניק, ברוניק ביקש מכתב שמראה שהוא הציל יהודי והוא קיבל. ודבר זה הציל את חייו של ברוניק לאחר המלחמה.
היהודים שטיפלו בזאב שאלו אותו אם הוא רוצה לעבור לגור באמריקה או בצרפת או בכל ארץ באירופה שיש שם משפחות בלי ילדים שרוצות לאמץ ניצולים מהשואה,. זאב רצה לעלות רק לארץ ישראל. הוא הצטרף לאִרגון יהודי דתי (והוא בחיים לא נשא תפילות יהודיות לפני זה ), ועלה לארץ כי הוא אמר שהוא צריך לקיים את הצוואה שאמו השאירה לו שהיא לעלות לארץ ישראל ולהקים שם מדינה.
בשנת-1949 עלה לארץ ישראל בגיל 16 כשהוא השריד היחיד למשפחתו.
כיום לזאב נשוי באושר כבר קרוב ל50 שנה ויש לו 4 ילדים ו- 4 נכדים.
הוא היה חבר "אגד " , והוא מעיד על עצמו שהוא "מאוד אופטימי, אני כל יום שמח שאני חי"-זאב רטנר.
