הסיפור של חוה רון – (סבתא של נטע לוי)
בשנת 42' הגרמנים התחילו לאסוף יהודים עד גיל 18 והיו לי 2 דודות בגיל הזה – אז הם נשלחו לבודפשט לדוד שלי. אחרי כחצי שנה התחילו לאסוף משפחות ואז הוריי שלחו אותי כי הם התכוונו לבוא אחריי לבודפשט וגם לברוח. אז נסעתי והלכתי עם קבוצת ילדים(אני הייתי בת יחידה ובאותה התקופה הייתי בערך בת 8-10) וכשהגענו לגבול סלובקיה הונגריה תפסו אותנו הסלובקים בגבול ובדקו אותנו ורצו להחזיר אותנו בחזרה אבל היה שם איזה חייל שהיה בסדר, שבמקום להראות לנו את הכיוון חזרה, הראה לנו איך להמשיך. וזה היה בחורף עם שלג עד הברכיים.
הגענו לבודפשט וישר הדוד שלי קיבל אותי (הוא היה אח של סבא שלי) והייתה לו דירה מקסימה שנראתה ממש כמו ארמון, אבל כבר לא היה מקום בבית אז הוא סידר לי מקום אצל משפחה אומנת והייתי שמה ואחרי איזה חודש התחילו הגרמנים להיכנס לבודפשט. (למרות שלא חשבו שהם יגיעו לבודפשט) והם ''התלבשו'' כמובן על היהודים , וסימנו את כל הבתים של היהודים עם מגן דוד. היינו צריכים ללכת עם תלאי צהוב והיינו מוגבלים בשעות יציאה. ואז שנכנסו הגרמנים לבודפשט התחילו הפצצות. כל לילה הייתה הפצצה, ואני הייתי רצה עם תיק קטן שהיה לי למקלט למטה - כל לילה ואז הוריי בסלובקיה ראו שהם לא יבואו אליי לבודפשט בגלל שהיו שם גרמנים. אז הם רצו אותי בחזרה, אז הם שלחו אישה שתביא אותה בחזרה למיכלובצה בסלובקיה.
באה האישה לדוד שלי והוא לא האמין לה ולא הסכים שאני אבוא איתה, אז היא ביקשה איזו חתיכת בגד כדי להוכיח שהיא הייתה אצל הדוד שלי ושלא רצו לתת אותי. והיא לקחה משהו ואז הוריי שלחו אותה עוד פעמיים ובסוף אחרי שלוש פעמים הדוד שלי הסכים לתת אותי ואני הלכתי איתה ויצאתי מהבית שהסתתרתי בו כל הזמן ואז כשהלכתי אחריה אני לקחתי את הטלאי שלי ותלשתי אותו והמשכנו ללכת כאילו שאני הבת שלה וככה היא החזירה אותי.
באתי הביתה והחיילים המקומיים האכזריים התחילו גם לאסוף יהודים ואנחנו תמיד היינו מוכנים וארוזים לזה שהגרמנים יבואו לקחת אותנו. ואמא שלי תמיד ארזה מזוודה מוכנה של מה שניקח איתנו. יום אחד דפקו בדלת ובאו לקחת אותנו ודווקא באותו היום לא היינו ארוזים.
אבל לקחו אותנו לאיסוף בבית ספר וזה היה 5 אחר הצהריים ולנו לא היה שום דבר ארוז ואז אבא שלי ניגש לאיזה חייל אחד ואמר לו שאין לנו כלום ארוז ושאל אם הוא יכול לבוא איתו הביתה שהוא יארוז כמה דברים. החייל הסכים ואמא אמרה שהוא לא יודע מה לקחת- אז אמא באה איתו ואני נשארתי בתור בת ערובה והתחלתי לבכות, אז בסוף לקחו את כולנו ואז אבא הכין מעטפה עם כסף ונתן לחייל ואז החייל השאיר אותנו בבית (הבית היה מסומן כאילו אין בו יהודים יותר)
והחייל הלך והיינו צריכים לצאת מהדירה. אז ממול לרחוב היו גרים בני דודים של אמא שלי והילדים שלהם. אחת הייתה בדיוק בגילי והשנייה נספתה שם באושוויץ עם ההורים ונשארה אחות בערך 4 שנים יותר גדולה ממני( עכשיו היא נמצאת באמריקה).
היינו שם והכניסו אותנו למרתף במשך כמה ימים ואז אמרנו שנלך ונרכוש תעודות מזויפות של גויים וסבא אמר שאם נעשה את זה הוא לא ישתה אצלנו אפילו לא כוס מים – מכיוון שהיה דתי הדוק מאוד. אבל בכל זאת רכשנו את זה ובינתיים את הסבא וסבתא לקחו והם נשרפו באושוויץ.
אבל לא יכולנו להישאר בעיר למרות התעודות כי הכירו אותנו. ואת סבא כולם הכירו בגלל שהייתה לו מכולת בעיר – ברחוב הראשי.
אז עברנו לעיר אחרת ובינתיים אחות אחת מבודפשט חזרה לסלובקיה (היא גרה בעיר הבירה) ואנחנו היינו איתה בקשר והיא סידרה שאנחנו נבוא לעיר בדרום סלובקיה ושמה הישגנו דירה אצל אלוף גרמני וקיבלנו דירה בקומה 1 אצלו. הוא היה גר למעלה ואנחנו למטה - הוא ידע שאנחנו יהודים.
והייתה לו עוזרת גרמניה שהייתה באה כל בוקר וסיפרה איזה יופי שאספו ורצחו את היהודים.
ועשינו משמרות ליד החלון לראות מתי יבואו הגרמנים. לילה אחד באו ודפקו בדלת גרמנים. אז אנחנו כבר נפרדו כי היינו בטוחים שגילו אותנו.
ובסוף התברר שבאותו לילה הגרמנים הפילו אווירון של אמריקאים ותפסו את הטייס. ומי שהתגוררנו אצלו (הגרמני מ (S.S ידע אנגלית אז באו לקחת אותו בשביל תרגום. אחר כך כבר אבא לא היה יכול יותר ללכת לעבוד כי פחד והוא נשאר בבית.
שם הוא היה צריך לשחק תפקיד שהוא הולך בבוקר לעבודה. אז בבוקר היה יורד ברעש גדול ואומר שלום ומיד היה בשקט חוזר למעלה ובשעה ארבע הייתה הצגה הפוכה – הוא היה יורד בשקט בשקט ואז עולה ברעש גדול כאילו עכשיו חזר מהעבודה. – וכך העוזרת לא חשדה שאנחנו יהודים.
אבל שם לא יכולנו להישאר עוד. אז הדודה סידרה לנו מקום אחר – בזמן שאבא שלי הלך עם עוד כמה גברים והם הסתתרו בתוך איזה ארון.
ואנחנו עברנו לכפר ליד אבא ונשארו שם כמה חודשים טובים. 3 הגברים שהיו עם אבא התקדמו לחזית והגיעו לשם.
אחרי זמן מה אנחנו התקרבנו לחזית ובאנו לכפר שבו היה אבא שלי ואמרו לנו שכל הגברים עברו להרים כדי שהגרמנים לא יתפסו אותם.
אז אנחנו נשארנו שמה ישנו במרתפים על שקי תפוחי אדמה ואז באו הרוסים והשתחררנו. אמא באה לרוסי ושאלה אותם לאן הם נוסעים והוא אמר לה שהם נוסעים למיכלובצה – לעיר שבה התגוררנו לפני המלחמה, אז אני ואמא עלינו על המשאית. והגענו למיכלובצה אז אמא הלכה לבית כדי להביא להם איזה בקבוק שתייה כהכרת תודה ואז אמא נכנסה לבית והבית הרוס. הגרמנים חגגו שם ואז הפציצו אותם.
אנחנו נשארו שם ולאט לאט שני האחים של אמא חזרו וחשבנו שאבא מת, כי אמרו לנו שהגרמנים עלו לחזית תפסו את כל הגברים והרגו אותם.
ויום אחד אחרי 3 חודשים אבא הופיע בדלת מלא כינים, מלוכלך. והוא סיפר שהגרמנים הפציצו בחזית והיו שם גם נשים וילדים שהתחילו לצרוח - אז הגרמנים נתנו לילדים ולנשים להסתתר וככה כולם ברחו וניצלו, וזהו, אבא חזר הביתה וחיכינו עוד כמה חודשים לראות מי חוזר ומי לא חוזר מהמלחמה.
וב45' עברנו לצכיה ושם היינו ארבע שנים שם למדתי.ואז ב49' עלינו ארצה- והיום אני פה.
|
|
|
|
