מחוז: קראקוב
נפה: חשאנוב = כשאנוב
אזור: גאליציה המערבית ושלזיה
אוכלוסיה:
· בשנת 1941: כ-11,392
· יהודים בשנת 1941: כ-6,328
· יהודים לאחר השואה: 500-800
עיר בפולין
מחוז: קראקוב
נפה: חשאנוב = כשאנוב
אזור: גאליציה המערבית ושלזיה
אוכלוסיה:
· בשנת 1941: כ-11,392
· יהודים בשנת 1941: כ-6,328
· יהודים לאחר השואה: 500-800
תולדות הקהילה:
כללי
ח' נזכרת לראשונה ב-1393 כיישוב עירוני בבעלות פרטית, במאות ה-14-16 נודעה כעיר-צומת על "נתיב המלח" שהוליך מקראקוב לשלזיה, במאות ה-17 וה-18היתה מרכז מסחרי חשוב, התפתחות כלכלית מואצת של העיר חלה במאה ה-19 בשל קרבתה אל מכרות עופרת ובדיל, ובשל הקמת מפעלי תעשייה בה ובאזור. מ-1815 ועד 1846 נמצאה ח' בתחום הרפובליקה הקראקאית, במחצית מוסדות קהילתיים משלהם, אבל היו עדיין כפופים לקהילת קראקוב ונשאו בעול המיסים שהעביר אליהם ועד קהילה זו. באותה תקופה היתה זו קהילת קראקוב שמימנה את החזקתם של הרב והדיין בח', ורק ב-1866 הפכה קהילת ח' לעצמאית ומימנה בכוחות עצמה את הפעילות הקהילתית במקום.
רבה הראשון של קהילת ח' היה שלמה בוכנר (נפטר ב- 1828), בנו של ר' משה חריף מאולקוש, אשר הצטיין בפשטות הליכותיו וזכה להערצה מצד בני הקהילה. יש הקושרים את תחילת קיומה של קהילה מאורגנת בשמו של הרב שלמה'לה, אף כי כאמור, רק מאוחר יותר היא נותקה מתלותה בקהילת קראקוב. לאחר מותו נשארה ח' כ-20 שנה בלא רב. באותו פרק-זמן גברה בעיר השפעתם של הרבנים משושלת-אדמו"רי סאנץ וביוזמתם קיבל ר' דוד'ל, בנו של ר' חיים האלברשטאם, בעל "דברי חיים" את כהונת הרב בח'. בתקופת כהונתו של הרב דוד'ל התלקחה מחלוקת ב-ח' בין חסידי סאנץ לבין חסידי ראדומסק. עם מותו ב-1895 לא עלה בידי ראשי הקהילה להציע מועמד מוסכם לכהונת רב. עוד בחייו הסמיך ר' דוד'ל את בנו ר' נפתלי לרשת את כסאו. על משרה זו התחרה גם בן אחיו ר' יוסף אלימלך. סביב בחירתם של המועמדים הללו לכהונת רב הקהילה פרצה שוב מחלוקת קשה שפילגה את הקהילה לשני מחנות, והגיעו הדברים עד לערכאות הגויים. ר' יוסף אלימלך טען לזכותו בפני השלטונות האוסטריים, שהוא בעל השכלה כללית כפי שנדרש ממועמדים למשרות ציבוריות. ואמנם הכירו השלטונות האוסטריים בר' יוסף אלימלך כרבה של הקהילה, אולם ראשי הציבור היהודי לא ויתרו גם על מעמדותו של ר' נפתלי, ועד למותו של ר' יוסף אלימלך ב-1908 כיהנו למעשה בח' שני רבנים. הרב נפתלי ישב על כיסא הרבנות עד 1925, ואת מקומו ירש בנו ר' מנדל שליווה את בני עדתו עד לחיסולם בתקופת השואה.
במחצית השנייה של המאה ה-19 חל גידול מהיר במספר האוכלוסיה היהודית; ב-1890 הם היוו כ-%50 מכלל האוכלוסייה. ב-1874 ישבו במועצת-העירייה, שמנתה 30 חברים, 15 נציגים יהודים. אולם הפולנים לא השלימו עם גידול השפעתם של היהודים במועצה. חוגים בראשותו של הכומר האנטישמי קאמינסקי הצרו את צעדיהם של היהודים, ובבחירות ב-1910 קיבלו הללו שני-שלישים מכלל המאנדאטים במועצה, אולם בחירות אלה נפסלו על-ידי השלטונות. בבחירות שנערכו ב-1912 זכו היהודים שוב בהישג, ואף עלה בידם להדיח מן המועצה את הכומר קאמינסקי.
ב-1893 נתגבש חוג "בני ציון". חבריו ניהלו תעמולה ציונית נרחבת, אך פעילותם נחלשה ברבות הימים, ורק לאחר הקונגרס הציוני הראשון הוקם בח' סניף של ההסתדרות הציונית, ב-1908 היה קיים במקום סניף של "פועלי ציון", וב-1912 פעלו לידו ארגון נוער "יוגענד", וכן השנייה של המאה ה-19 הפכה העיר לתחנת מעבר חשובה של מסילת הברזל צ'רנוביץ, לבוב -- וינה, באותה עת נמצאו במקום מישרפת ייש, בית-מיבשל לשיכר, טחנת-קמח ומינסרות. בין שתי מלחמות-העולם נמשך פיתוח התעשייה בעיר, וח' היתה לצומת תחבורה בולט בדרום-מערבה של פולין בין קראקוב, מיסלוביצה ואושוויינצ'ים -- סמוך לגבול המדינה.
יש להניח שמשפחות יהודיות יחידות נמצאו בח' כבר במאה ה-17. ובמחצית השנייה של המאה ה-18 התגוררו בעיר כבר 60 משפחות יהודיות שמנו כ-350 נפש. בבעלות יהודית היו אז 32 בתים. לפי הנתונים החלקיים שבידינו, עסקו כ-10 מתוך ראשי-המשפחות במלאכה, וביניהם היו חייטים, כובענים וצורפים. גידול נוסף במספר היהודים במקום הסתמן בתחילת המאה ה-19, שבא, בין השאר, כתוצאה מהשתייכותה של העיר לרפובליקה הקראקאית. יצויין שעל יהודי ח' חלו התקנות (הזכויות וההגבלות) שהותקנו ליהודי קראקוב והרפובליקה. למקום הגיעו יהודים מאוסטריה ומגרמניה שמצאו את פרנסתם בענפי מסחר שונים. סוחרי פרוות מח' הגיעו למרכזי-סחר באוסטייה ובגרמניה, סוחרי מזון שיווקו את סחורותיהם ברחבי האימפריה האוסטרית, ובסוף המאה ה-19 החלו היהודים לפתח את ענף הקונפקציה. בשל קרבתה של ח' לגבולות רוסיה וגרמניה מצאו מספר ניכר של יהודי העיר את פרנסתם בחלפנות. נוסף על כך בלט חלקם בתעשייה זעירה, במסחר סיטוני וקימעוני, בסחר סוסים ובעגלונות. כמה ראשי משפחות עסקו בחייטות ובסנדלרות.
במחצית הראשונה של המאה ה-19 פיתחו יהודי ח' מוסדות קהילתיים משלהם, אבל היו עדיין כפופים לקהילת קראקוב ונשאו בעול המיסים שהעביר אליהם ועד קהילה זו. באותה תקופה היתה זו קהילת קראקוב שמימנה את החזקתם של הרב והדיין בח', ורק ב-1866 הפכה קהילת ח' לעצמאית ומימנה בכוחות עצמה את הפעילות הקהילתית במקום.
רבה הראשון של קהילת ח' היה שלמה בוכנר (נפטר ב- 1828), בנו של ר' משה חריף מאולקוש, אשר הצטיין בפשטות הליכותיו וזכה להערצה מצד בני הקהילה. יש הקושרים את תחילת קיומה של קהילה מאורגנת בשמו של הרב שלמה'לה, אף כי כאמור, רק מאוחר יותר היא נותקה מתלותה בקהילת קראקוב. לאחר מותו נשארה ח' כ-20 שנה בלא רב. באותו פרק-זמן גברה בעיר השפעתם של הרבנים משושלת-אדמו"רי סאנץ וביוזמתם קיבל ר' דוד'ל, בנו של ר' חיים האלברשטאם, בעל "דברי חיים" את כהונת הרב בח'. בתקופת כהונתו של הרב דוד'ל התלקחה מחלוקת ב-ח' בין חסידי סאנץ לבין חסידי ראדומסק. עם מותו ב-1895 לא עלה בידי ראשי הקהילה להציע מועמד מוסכם לכהונת רב. עוד בחייו הסמיך ר' דוד'ל את בנו ר' נפתלי לרשת את כסאו. על משרה זו התחרה גם בן אחיו ר' יוסף אלימלך. סביב בחירתם של המועמדים הללו לכהונת רב הקהילה פרצה שוב מחלוקת קשה שפילגה את הקהילה לשני מחנות, והגיעו הדברים עד לערכאות הגויים. ר' יוסף אלימלך טען לזכותו בפני השלטונות האוסטריים, שהוא בעל השכלה כללית כפי שנדרש ממועמדים למשרות ציבוריות. ואמנם הכירו השלטונות האוסטריים בר' יוסף אלימלך כרבה של הקהילה. אולם ראשי הציבור היהודי לא ויתרו גם על מעמדותו של ר' נפתלי, ועד למותו של ר' יוסף אלימלך ב-1908 כיהנו למעשה בח' שני רבנים. הרב נפתלי ישב על כיסא הרבנות עד 1925, ואת מקומו ירש בנו ר' מנדל שליווה את בני עדתו עד לחיסולם בתקופת השואה.
במחצית השנייה של המאה ה-19 חל גידול מהיר במספר האוכלוסייה היהודית; ב-1890 הם היוו כ-%50 מכלל האוכלוסייה. ב-1874 ישבו במועצת-העירייה, שמנתה 30 חברים, 15 נציגים יהודים. אולם הפולנים לא השלימו עם גידול השפעתם של היהודים במועצה. חוגים בראשותו של הכומר האנטישמי קאמינסקי הצרו את צעדיהם של היהודים, ובבחירות ב-1910 קיבלו הללו שני-שלישים מכלל המאנדאטים במועצה, אולם בחירות אלה נפסלו על-ידי השלטונות. בבחירות שנערכו ב-1912 זכו היהודים שוב בהישג, ואף עלה בידם להדיח מן המועצה את הכומר קאמינסקי.
ב-1893 נתגבש חוג "בני ציון". חבריו ניהלו תעמולה ציונית נרחבת, אך פעילותם נחלשה ברבות הימים, ורק לאחר הקונגרם הציוני הראשון הוקם בח' סניף של ההסתדרות הציונית. ב-1908 היה קיים במקום סניף של "פועלי ציון", וב-1912 פעלו לידו ארגון נוער "יוגענד", וכן ארגון נשים "יהודיות". פעילות חוגים ציונים-סוציאליסטים נמשכה בעיר עד למלחמת-העולם ה-1, נחלשה בשנות המלחמה וחודשה מיד עם סיומה. נשים ציוניות הקימו ב- 1912 ספרייה וניהלו במסגרתה עבודה תרבותית עניפה. לפני מלחמת-העולם הראשונה היתה לז'.פ.ס. (המפלגה היהודית הסוציאליסטית) השפעה רבה בקרב השכירים והמשכילים היהודים בח'. לימים היו פעיליה בין מארגני "הבונד" בעיר.
בתחילת המאה ה-20 נתקיימו בח' חברות בעלות צביון ציבורי חברתי כגון; "חברת תהילים" שאיגדה בשורותיה בעלי-מלאכה, רוכלים וסוחרים זעירים, ולהם בית-כנסת מאוחד ; חברת "מחזיקי לימוד", שמנתה עשרות רבות של חברים ועיקר פעולתה בחיזוק המסורת הדתית בקרב בעלי- מלאכה צעירים וזבנים. חברה זו הוציאה לאור ב-1906 ביטאון משלה "דער ידיש רעליגיעזער ארבעטער". ומעל דפיו התנהל מאבק נגד השפעתם של רעיונות סוציאליסטיים בקרב צעירים יהודים ; "לינת צדק" ו"תומכי עניים". שקיימו בעיר בית-מחסה לעוברי-אורח יהודים. וגם לאביונים מבני הקהילה ; אגודת "תפארת בחורים" שפיתחה עזרה הדדית בין בחורי הישיבות והלומדים בבתי-המדרש בעיר ; חברות "ביקור חולים" ו"חברת יולדות". שהושיטו עזרה חומרית ורפואית לנזקקים.
ב-1902 נתקיים בח' בית ספר יהודי מיסודו של הבארון הירש. ב-1903 קיבלו עשרות יתומים חינוך בבית יתומים שהוחזק על-ידי ועד הקהילה. חברת כי"ח, שמרכזה בוינה ייסדה ב-1909 בח' גן ילדים שביקרו בו 60 ילדים. חלק ניכר של ילדי ישראל בח' המשיכו ללמוד במוסדות מסורתיים דתיים-אורתודוכסיים, אך באופן הדרגתי גדל מספר היהודים בבית הספר היסודי הכללי, שבו למדו 108 תלמידים יהודים מתוך 203 כלל התלמידים.
ב-1898 אירעו בח' התפרצויות אנטישמיות. חבורות של איכרים מכפרי הסביבה הגיעו לעיר והחלו בוזזים את בתי היהודים. הצטרפו אליהם גם פורעים אנטישמיים מבין האוכלוסייה העירונית. בעיקר תקפו הפורעים את המתפללים בבית-הכנסת. הפרעות הללו גרמו לכך, שמשפחות יהודיות רבות מח' עזבו את העיר וחיפשו מחסה בקראקוב.
ב-1901 פקדה דליקה גדולה את העיר, ועלו באש בתים רבים וגם בתי יהודים בתוכם. הקהילה התארגנה להושטת סיוע לנפגעים. ב-1907 גירש מושל המחוז האוסטרי כמה יהודים מן העיר, בתואנה שהם בעלי אזרחות זרה (כוונתו היתה לאזרחות רוסית) ושיש למנוע מהם הימצאות בקרבת הגבול.
מלחמת-העולם הראשונה פגעה קשה בקהילת ח'. מבין המגוייסים היהודים לצבא האוסטרי היו הרוגים ופצועים. בהתקרב החזית המזרחית נמלטו לפנים האימפריה האוסטרית משפחות רבות, מפעלים ובתי-מלאכה נסגרו או צימצו את פעולתם, וכך נסתמו מקורות פרנסה רבים. מצוקה כלכלית חריפה פקדה חלקים גדולים של הקהילה. לעזרתם של הנזקקים באו אגודות צדקה ועזרה הדדיתשהוזכרו לעיל. ראשי הקהילה פנו לקבלת סיוע מארגונים יהודיים בקראקוב, בקאסוביצה ובווינה ואכן נענו.
בשלבים האחרונים של המלחמה גברו התנכלויות של אנטישמים ביהודי ח'. ב-5.11.1918, עם התפוררות השלטון האוסטרי והתגבשות השלטון הפולני בעיר, אירעו פרעות במקום. כנופיות פורעים התפרצו לדירות ולחנויות היהודים ובזזו את הרכוש. היו גם פגיעות חמורות בגוף: 2 יהודים נהרגו ועשרות נפצעו, מהם פציעות קשות. הפרעות נמשכו כמה ימים. קבוצות צעירים יהודים שהתארגנו בעיר להגנה עצמית ניסו להתנגד לפורעים, אולם פורקו מנשקם על-ידי הליגיונרים הפולניים. הבהלה אחזה את האוכלוסייה היהודית בח' ורבים שוב נטשו את העיר ונמלטו לקראקוב, לפראג, ולוינה. הפליטים הללו חזרו לעירם רק ב-1919ובתחילת 1920, ומקצתם אף לא שבו עוד לעירם.
בין שתי המלחמות
עם חידוש השלטון הפולני בעיר היתה קהילת ח' נתונה במשבר כלכלי וחברתי עמוק. התשתית הכלכלית היתה זקוקה לשיקום, והפליטים -- לסיוע חומרי דחוף. בעיר פעלה שלוחת "ועד ההצלה והעזרה האזורי" שמרכזו היה בקראקוב, וזו עסקה במציאת סידור ראשון לפליטים מיישובים אחרים שמצאו מקלט ארעי בעיר, ולפליטים מבני המקום שחזרו מנדודיהם. באמצעות הג'וינט וקרנות אחרות ניתנו הלוואות למפעלים, לבעלי-מלאכה ולסוחרים, שאיפשרו חידוש הפעילות הכלכלית. בסיוע מיוחד זכה ענף החייטות מקור-פרנסה חשוב לעשרות משפחות.
לפי הנתונים החלקיים שבידינו, היו בח' ב-1921 335 בתי-מלאכה יהודיים, לרוב זעירים ביותר. ב-282 בתי- מלאכה הועסקו 647 איש, שכללו גם את הבעלים ובני משפחותיהם ואת השכירים. מדיניות המיסף של השלטונות והתחרות מצד הצרכניות והקואופדאטיבים הפולניים הכבידו מאוד על המסחר היהודי בח', ועסקים רבים פשטו את הרגל. כדי להקל על בעלי-המלאכה היהודים נוסדו אגודות לעזרה הדדית. ב-1928 נוסד "הבנק העממי היהודי". ב-1929 חילקה קופת גמ"ח 389 הלוואות בסך כולל של 54,302 זלוטי. גם אגודת "יד חרוצים" סייעה באשראי לבעלי- מלאכה. חברות צדקה שנוסדו בח' בראשית המאה חידשו והרחיבו את פעילותן. ארגוני נשים חילקו מזון ובגדים לנזקקים. תשומת לב מיוחדת ניתנה לטיפול ביתומים. ב- 1932 נמסר על פעולות שיזם "ארגון נכים אלמנות ויתומים" שנוסד בשלהי המלחמה. בשנות ה-30 קיים "הצנטוס" פעילות בעיר וב-1937-1936 גם דאג להזנתם של 150 ילדים.
במחצית השניה של שנות ה-30 העמיק המשבר הכלכלי בעיר. רבו שביתות הפועלים וארעו התנגשויות בינם לבין המשטרה. בין פעילי האיגודים המקצועיים שאירגנו את השביתות בלט מספרם של היהודים, אחדים מהם אף נעצרו ונשפטו למאסר.
בין שתי מלחמות-העולם היתה בח' קשת רחבה של ארגונים ציוניים. אגודת "בני ציון", שנוסדה, כאמור, בסוף המאה ה-19, התפתחה ונעשתה לסניף גדול של "הציונים הכלליים". לידו פעלה תנועת "הנוער העברי" שממנה צמחו "עקיבא", ובשנות ה-30 גם קן של "הנוער הציוני". אנשי "פועלי ציון" חידשו את פעילותם בעיר מיד לאחר המלחמה והתחרו בפעילותם ב"ציונים הכלליים". אחרי הפילוג ב"פועלי ציון" קמה "התאחדות" שנודעה לה השפעה בקרב משכילים וצעירים. בין תנועות הנוער הציוניות- סוציטאליסטיות שפעלו אז בעיר יצויינו ; "גורדוניה", "בוסליה", "השומר הצעיר" (ב-1934 היו בו 65 חברים) "דרור", ו"החלוץ". האחרונה קיימה בח' קיבוצי הכשרה. סניף של "המזרחי" נוסד ב-1925 ולידו "צעירי המזרחי" ו"השומר הדתי". לרביזיוניסטים היה סניף פעיל בעיר וארגון הנוער "ביתר". נשי "ויצו" ו"ויצו הצעירה" פיתחו פעילות עניפה בעיר. כל הארגונים הציוניים ניהלו קורסים לעברית, קיימו ספריות וחוגים לדראמה, או פעילות תרבותית אחרת.
על משקלם של הזרמים בתנועה הציונית ניתן ללמוד במידת-מה לפי תוצאות הבחירות לקונגרסים הציוניים : ב- 1927 קיבלו "הציונים הכלליים" 93 קולות, "המזרחי" -- 54, "התאחדות" -- 55, "פועלי ציון" -- 56 והרביזיוניסטים 13 קולות. ב-1929 ניתנו ל"ציונים כלליים" 102 קולות, ל"פועלי ציון" -- 77, ל"המזרחי" -- 64 ול"התאחדות" - 65 קולות. ב-1931 הצביעו עבור "הציונים הכלליים" 144 איש, בעד גוש "ארץ ישראל העובדת" -- 191, בעד "המזרחי" -- 59 ובעד הרביזיוניסטים -- 58 איש. ב-1933 ניתנו ל"ציונים כלליים" 232 קולות, לגוש "ארץ ישראל העובדת" -- 296 ול"המזרחי" -- 200 קולות. ב-1935 זכה גוש "ארץ ישראל העובדת" ב-492 קולות, "הציונים הכלליים" ב-368,ו"המזרחי" ב-284 קולות. אגודת-ספורט ציונית "מכבי" נוסדה ב-1928 ועד למלחמת-העולם השנייה היתה מוקד חשוב לפעילות ספורטיבית עניפה. ב-1930 היו בה 140 חברים.
בח' היה סניף של "אגודת ישראל", ולידו אגודות של "צעירי אגודת ישראל" ו"בנות אגודת ישראל" (ב-1929 היו רשומות בה 55 חברות). ל"בונד" היתה השפעה גדולה בקרב השכירים היהודים בעיר, ואף בין בעלי-המלאכה בעיר. פעילי "הבונד" עמדו בראש המאבקים המקצועיים בח' וקיימו קשר הדוק עם פ.פ.ס. בשורות המפלגה הקומוניסטית ובין אוהדיה בלט מספר ניכר של יהודים. ב-1928 נידון פועל דפוס יהודי באשמת תעמולה קומוניסטית למאסר ממושך עם עבודת פרך. ב-1931 נידונו 12 מתושבי ח' באותה אשמה ביניהם 5 יהודים.
על אף הקשיים התקציביים עשה ועד הקהילה רבות להקלת מצבן של משפחות נזקקות בעיר. כן סייע ועד הקהילה למוסדות חינוך יהודיים בעיר. ב-1925 סופחו לקהילת ח' כמה ריכוזים יהודיים קטנים מישובי הסביבה. יו"ר האחרון של ועד הקהילה לפני המלחמה היה משה יונגר.
בין שתי מלחמות-העולם כיהנו ברבנות בח' ר' שמעון ב"ר מאיר אנגל-הורוויץ, בעל חיבור קבלי על הספר "נועם אלימלך" ואחריו ר' מנדל האלברשטאם, רבה האחרון של הקהילה שנספה בשואה. רבי נתן-נטע גולדברג כיהן באותה תקופה כדומ"צ ועמד בראש מתיבתא בעיר.
בבחירות למועצת העירייה ב-1926 התייצבה רשימה משותפת של מפלגות פועלים יהודיות ופולניות והיא אף זכתה ברוב הקולות. מטעם "הבונד" נבחרו אז 4 נציגים למועצת העירייה.
בשנות ה-20 וה-30 גדל מספר ילדי ישראל שלמדו במוסדות כלליים, אולם משפחות דתיות המשיכו לשלוח את ילדיהם ל"תלמוד תורה" ולחדרים. כן נוסד באותה תקופה על-ידי "אגודת ישראל" בית ספר לנערות "בית יעקב". גדול לערך היה מספר התלמידים היהודים בגמנסיות הפולניות שבעיר. ב-1924 החל לפעול בעיר סניף של "תרבות", וביוזמתו נתקיימו קורסים רבים לעברית לכל הגילאים. ארגון סטודנטים "אוגניסקו" קיים חוג לדראמה. כן היתה בעיר אגודה לפיתוח חינוך מוסיקאלי "שיר", ולידה מקהלה באותו שם.
לאחר הפוגרום שערכו הכפריים והאנטישמים הפולנים המקומיים בשלהי 1918 פקדו פרעות את יהודי ח' גם בשנים שלאחר מכן. ב-1919 התנכלו חיילי גנראך האלר ליהודי ח' ובזזו את רכושם. ב-1921 פעלה בעיר עצמה ובכפרי הסביבה כנופייה מזויינת, וקרבנותיה היו בעיקר היהחים. ב-1928 חולל בית-העלמין העתיק של ח' ; נותצו כ-30 מצבות. השלטונות הפולניים לא עשו למניעת הפגיעות באוכלוסייה היהודית. בסוף שנות העשרים היו מקרים של התנפלויות על יהודי ח' מצד טירונים פולניים שיחידתם חנתה בעיר. הם תקפו את בתי-הכנסת והיכו את המתפללים. גם שנות השלושים עמדו בסימן של אנטישמיות פעילה.
במלחמת העולם השנייה
כבר באוגוסט 1939 ניכרו ריכוזי הצבא הפולני באזור ח' ששכנה בקרבת גבול גרמניה, והדבר עורר מתח בעיר. בשבוע האחרון של אותו חודש החלה בריחתם של תושבי ח', וביניהם היו גם יהודים רבים. משפרצה המלחמה ב-1.9.39 גבר זרם היהודים שנמלטו מן העיר.
העיר נכבשה בידי הגרמנים ב-1.9.39 וכבר בו ביום נחטפו עשרות יהודים ונכלאו בבית-הכנסת. הם נחקרו תוך עינויים ושוחררו רק למחרת. בעת חלוקת הקיצוב הוצאו היהודים מן התורים והוכו. האוכלוסייה המקומית סייעה לגרמנים בזיהוי היהודים, ובדרך זו הקלה על מעשי ההתנכלות בהם. הקרבן הראשון היה צעיר יהודי כבד- שמיעה, שלא ציית להוראות של חייל גרמני לעצור, ונורה למוות.
מרביתם של יהודי ח' שנמלטו מן העיר לא הרחיקו לכת בשל הפצצת הדרכים וההתקדמות המהירה של הצבא הגרמני, וכעבור זמן קצר החלו חוזרים לעירם. ב-8.9.39 תפסו הגרמנים כ-30 איש מפליטי ח' בקרבת טשביניה, והוציאום להורג בעיר זו. הפליטים מח' שהגיעו לאזור הסובייטי סבלו שם מקשיים בהשגת קורת-גג לראשם ומצרכי מזון לקיומם. הם הוגלו בחלקם בסוף יוני 1940לפנים ברית-המועצות. ב-6.10.39 פרצו חיילי הוורמאכט לחנויות היהודים והוציאו מהן את כל הסחורות.
באוקטובר 1939 הוקם היודנראט ובראשו הועמד יוסף אומלויף. על היודנראט הוטל לספק אנשים לעבודת-כפייה, לערוך רישום האוכלוסייה, לאסוף קונטריבוציות ולמסור לגרמנים סחורות וחפצים יקרי-ערך. על פעילותו של היודנראט בהרכבו הראשון נמתחה ביקורת מפי הניצולים, שציינו כי לא תמיד גילו חברי המועצה רגישות לבעיות הקהילה, ולא דאגו לחלוקה צודקת של העול.
בסוף 1939 הוחמרו הגזירות. החובה לשאת סרט לבן על הזרוע ועליו מגן דוד הקלה על זיהויים של היהודים, ובעקבותיה גברו הפגיעות בהם. במיוחד התעללו הגרמנים והפורעים ביהודים חרדים ; הם גזזו את זקניהם ופיאותיהם והשפילו אותם. ההחמרה במצב הקהילה הניעה קבוצות צעירים יהודים מח', באביב 1940, לנסות להגיע אל השטח במזרח-פולין שסופח לברית-המועצות. אחדים מהם נתפסו בדרך, אך בידי לא מעטים עלה לחצות את נהר הגבול, הסאן, ולמצוא מקלט בגאליציה המזרחית, אולם גם כאן לא שפר עליהם גורלם, ומצבם היה דומה לזה של פליטי ספטמבר 1939.
במארס 1910 חלו שינויים בהרכב היודנראט בח'. אחדים מחבריו הקודמים פרשו ואנשים חדשים צורפו. בין המצטרפים היו עסקני ציבור מלפני המלחמה. בראש היודנראט הועמד בצלאל צוקר, פעיל ציוני בולט בעיר ואדם מקובל מאוד על בני הקהילה. היודנראט בראשותו של צוקר השתדל אצל השלטונות הגרמניים למען ביטול העונשים שהוטלו על יהודי העיר בשל אי-נשיאת אות-קלון, יציאה מן העיר בלא רשיון והתחחקות מעבודת-כפייה. כן פיתח היודנראט באותה עת יוזמות רבות בתחומי הסעד, הבריאות והחינוך. ואמנם מטבח ציבורי, שהוקם ביוזמת מחלקת הסעד ביודנראט ובסיוע של סניף י.ס.ס. בח', חילק כ-1000 ארוחות חמות ליום והקל על מצוקת הרעבים.
עשרות ילדים, ובעיקר יתומים, רוכזו בבית הילדים, שם היו נתונים להשגחתם של מחנכים ומטפלים מסורים. ילדי ישראל לא יכלו להמשיך ללמוד בבתי הספר. כדי למצוא להם מסגרת לימודית הוקם במקום מועדון לנוער, שבו התנהלה פעילות בלתי-פורמאלית לחינוך ותרבות. בחודשי הקיץ 1940 ו-1941 אירגן היודנראט, בסיוע אנשי ציבור בקהילה, קייטנות שהשתתפו בהן עשרות ילדים. עם הכללת צעירים יהודים בעבודות-הכפייה נשלחו רבים מהם לעבודות קשות וארעיות, אבל כיוון שהיו חסרי מקצוע לא היה ניתן לשלבם בעבודה במפעלים. על רקע זה אורגנו לבני הנוער קורסים והשתלמויות במקצועות שונים ; הם למדו מסגרות, חשמל, ותפירה. הקורסים הללו נוצלו גם להוראת מקצועות עיוניים כמו מאתימאטיקה ופיסיקה, וכן לימדו עברית.
מטעם המחלקה לבריאות הציבור ביודנראט נפתחה מרפאה. באמצעותה חולקו תרופות לחולים, וניתנו חיסונים נגד מחלות מדבקות. על פעילות זו זכו היודנראט וצוקר להערכה חיובית בקרב בני הקהילה.
באוקטובר 1940 באו באמצעות היודנראט המרכזי בסוסנובייץ הדרישות לספק אנשים למחנות-העבודה. משה מרין, יו"ר היודנראט המרכזי, לא בטח ביודנראט המקומי שימלא אחר הדרישות האלה, ולכן הוא עצמו ואנשיו הגיעו לח' לאסוף את המיועדים למחנות, הקבוצה הראשונה מנתה 300 צעירים, והם נשלחו למחנות גוגולין וסאקראו שבשלזיה העילית.
בעקבות שילוח זה למחנות העבודה, ולאחר שגל החטיפות למחנות-העבודה הקיף את האזור כולו, גברו מאמציו של היודנראט ליצירת מקומות עבודה מוגנים בעיר עצמה ובסביבה הקרובה. אנשי היודנראט היו משוכנעים שבדרך זו יעלה בידם למנוע שילוחים נוספים למחנות עבודה מרוחקים. בעקבות יוזמות אלה נמצאה תעסוקה ליהודי ח' בעבודות ניקוז ובמחצבות הסמוכות לעיר. כן סודרו יהודי ח' בבית-חרושת לגומי בטשביניה הקרובה.
ב-1940 הוחל בהוצאת יהודים מדירותיהם ברחובות שאוכלוסייתם מעורבת והעברתם לאזורי מגורים בעיר, שהיה בהם ריכוז יהודי גדול יותר. בדרך זו הפכו שכונות שלמות ל"נקיות מיהודים". בקרב בני הקהילה רווחה הערכה, שגזירות אלו היו בבחינת הבנה להקמת גיטו במקום. באביב 1941 הובאו לח' קבוצות יהודים שגורשו מאושוויינצ'ים. הקהילה המקומית דאגה להם לקורת גג ולעזרה חומרית.
ב-9.5.1941 נחסמו על-ידי המשטרה הגרמנית כל הרחובות שבהם התגוררו היהודים. כל הגברים רוכזו בכיכר שליד הגימנסיה ושם נערכה בדיקת האישורים ממקומות העבודה. אלה שהציגו אישורים ממקומות-עבודה החיוניים למשק הגרמני שוחררו ונשלחו לבתיהם, ואילו אחרים, מאות במספר, נלקחו מיד למחנות-העבודה בשלזיה העילית. ב-25 לאותו חודש נחטפו בעיר כמה מאות יהודים נוספים למחנות העבודה, והפעם היו ביניהם גם עשרות צעירות יהודיות. הידיעות שהגיעו לח' על המתרחש במחנות-העבודה הללו הצביעו על תנאים תברואתיים קשים, רעב, עבודה מפרכת והתעללויות באסירים. כאשר באו, אפוא, דרישות נוספות לספק אנשים למחנות העבודה, לא ניתן היה למלא אחר דרישות אלו, והצעירים התחמקו מלציית להוראות. היודנראט המרכזי בסוסנובייץ האשים את היודנראט בח' ואת המשטרה היהודית שם באי-מילוי צווי הגרמנים ובסיוע למסרבים לצאת למחנות-העבודה, ולכן נשלחו לעיר השוטרים היהודים מן ה"צנטראלה" (כלומר מן היודנראט המרכזי בסוסנובייץ), והם בעצמם חטפו את האנשים למחנות-העבודה.
בתחילת 1942 נאסרו יו"ר היודנראט בצלאל צוקר וחבר נוסף של המועצה. הגרמנים האשימו אותם באי-ציות להוראות וב"חבלה". הם נחקרו, עונו באכזריות ושולחו לאושוויץ, שם נרצחו תוך זמן קצר. יצויין שפעילותו המסורה של צוקר למען הקהילה, ועמידתו בלחץ הגרמני, עוררו את זעמם של אנשי הגיסטאפו בעיר ולכן החליטו לחסלו. היה זה גם צעד שבא להחליש את כוח עמידתה של הקהילה, לקראת הגירושים למחנות-המוות. גם משה מרין לא היה מרוצה מהתנהגותו של צוקר שלא היה מוכן לקבל את תכתיביו, ואף-על-פי שהוא עצמו לא סייע לסילוקו של צוקר, הרי לא עשה מאומה כדי לנסות להצילו. לאחר מאסרו של צוקר ניהלו כמה מחברי היודנראט את המועצה, ובסופו של דבר מינה מרין את ולאדק בהם לקומיסאר מטעם ה"צנטראלה" על היודנראט בח'.
בסוף אפריל 1942 הוצאו להורג בתלייה 7 מיהודי ח' ב"אשמת" הברחת מזון. בתחילת חודש מאי של אותה שנה נתפסו יהודים נוספים, בתואנה שעברו "עבירות" שונות ושולחו לאושוויץ, שם מצאו את מותם.
ב-30.5.1942 נצטוו כל היהודים להתייצב במקומות-ריכוז אחדים בעיר. במקומות האיסוף הללו התקיימה סלקציה. והאנשים חולקו לשלוש קבוצות: כפי שהסתבר עם סיום האקציה קבוצה אחת נשארה בעיר. הקבוצה השנייה שולחה למחנות-העבודה. וקבוצה שלישית שהיו בה כ-3,000 איש, רובם קשישים, חולים, נשים וילדים גורשו להמתה במחנה אושוויץ. ביוני הוצאו קבוצות נוספות של יהודי ח' למחנות- העבודה. בסוף יולי 1942 (לפי מקורות אחרים -- בתחילת אוגוסט) נקראו שרידי הקהילה שוב להתייצב למיפקד. הנימוק הרשמי היה הצורך בבדיקה ובהחתמה מחודשת של האישורים ממקומות-העבודה. באותו מעמד נלקחו שוב כמה מאות איש ושולחו לאושוויץ. באקציה זו כבר לא כובדו האישורים ממקומות-העבודה, שהוכרו במידה מסויימת באקציה הקודמת.
בספטמבר 1942 הוקמו בעיר בתי-מלאכה שכונו בפי היהודים "שופים", בהם מצאו תעסוקה יותר מ-1,000 איש. שרידי הקהילה עשו הכל כדי לעבוד ב"שופים" אלה מתוך הערכה, שהגרמנים מעוניינים בכוח-עבודה יהודי בשלב זה של המלחמה, והעבודה בשביל הייצור המלחמתי היא הסיכוי היחיד לקבל חסינות, ולו באורח זמני, מפני הגירושים הצפויים, אחד ה"שופים" היה שלוחה של מפעל לייצור גומי בטשביניה וב"שופ" אחר תפרו מדים לצבא הגרמני. אורח החיים ב"שופים" קיבל יותר ויותר אופי של מחנה-עבודה, אבל המשטר שבהם היה נסבל יחסית בהשוואה למחנות העבודה הסגורים והמרוחקים מיישובים עירוניים. בסוף 1942 ובתחילת 1913 נעשו ה"שופים" למקום הריכוז היחיד של שרידי היהודים בח'.
ב-18.2.1943 רוכזו כל היהודים שנותרו עדיין בעיר למיפקד. רובם גורשו לאחר סלקציה בקרונות-משא לאושוויץ ושם נספו. כ-550 איש, בעיקר גברים, נשלחו למחנה עבודה במרקשטאד, ובמעשה זה חדלה הקהילה היהודית בח' להתקיים. העיר הוכרזה על-ידי הגרמנים "יודנריין". קבוצה קטנה של יהודים, שעסקה בסידור הרכוש היהודי, הועברה תוך זמן קצר לגיטו בסוסנובייץ.
הערכות על מספר ניצולים מיהודי ח' נעות בין 500 ל-800 איש, בהם 300 לערך ששהו בשנות המלחמה בברית- המועצות והאחרים שרדו במחנות הנאצים.
