סיפור חיים
עבודת הנצחה – חנה יעקובוביץ' שטיינבגר
נעה ביצ'צו
עבודה זו מנציחה את סיפור חייה של סבתי, חנה, אם אמי, בתקופת מלחמת העולם השנייה.
מקור המידע הראשי של עבודה זו הוא סיפורי סבתי ובנוסף סיפורים משפחתיים.
*במהלך המלחמה סבתי היתה ילדה קטנה (בת 9-12) ולכן התאריכים אינם מדוייקים*
סבתי נולדה ב-11 ליולי 1931 בעיירה קטנה בשם מוג'ייוב בפולין לצבי ואידסה יעקובוביץ'. היו לה 2 אחים ו-2 אחיות, כולם גדולים ממנה: דוד, אהרון, שרה וריבה. סבתי הספיקה ללמוד בבית הספר היסודי את כיתה א' ולאחר מכן היא מספרת: "לאט לאט קיצצו לנו את החיים". תחילה, עברו לגטו שרודולה שבסוסנוביץ' בפולין. לאחר זמן מה עברה עם משפחתה למחנה העבודה "אנאברג", שם היו לה ולמשפחתה תנאי מחייה טובים ביחס לשאר המחנות; חיי חברה (הצגות וכו') והמפקד היהודי דאג להם ועדכן אותם בחדשות. היו נותנים להם לאכול שבלולים חיים ואף אחד לא סבל את זה. יום אחד, היא מספרת, פגע ברק בסוס והרג אותו, ולכן היה להם בשר טוב לאכול וכולם היו מאושרים. ב"אנאברג" עבדה סבתי יחד עם אמה ושתי אחיותיה. אחותה הגדולה עבדה כמזכירה של הגרמנים והיא עבדה במפעל תפירה למדי הצבא הגרמני. סבתי מספרת שתפוקתה הייתה גדולה בהרבה משאר התופרות והנשים היו מתלוננות בפני אימה שדורשים מהן לעמוד בקצב שלה. האחראי עליה, "שהיה איש מילואים עם מדים שחורים", אהב אותה במיוחד ובכל פעם כשהיה חוזר מחופשות קצרות בביתו היה מביא לה עלים לגלגול סיגרים. היא מספרת שזו הייתה הדרך שלו להראות לה חיבה. היא מספרת שאותו מפקד ריחם עליה מאוד ושר ואמר דברים על מנת להרגיע אותה כמו לדוגמא: "ברי מזל אנשים שלא זוכרים מה שאי אפשר לשנות" ו "אלוהים, תעניש את אנגליה".
בשנת 1941-1942 עברו סבתי ומשפחתה למחנה "בירקנאו", שם ביקש אביה מאחותה הבכורה שרה, שרק נישאה, להישאר צמודה לבעלה, ולכן נפרדה מהם ל"אושוויץ".
לאחר המלחמה, כשסבתי חזרה למסע שורשים לפולין עם ילדיה, ראה פרופסור פולני את מספרה ואיתר אותה ברשימות. הוא סיפר לה, שבבירקנאו לא הייתה הרבה זמן וכי 10 מספרים לפנייה כבר נשלחו להשמדה.
מבירקנאו הועברה סבתי יחד עם משפחתה, למחנה "בלכאמר", שם עבדה ב"שיילראם" – קילוף תפוחי אדמה. אביה ושני אחיה עבדו במכרות, וכשהיו חוזרים לפנות ערב הייתה מגניבה להם ולשאר הפועלים מזון דרך הגדר יחד עם אחותה ריבה. ריבה הייתה בורחת דרך גדר המחנה לאיכרים בתקווה להשיג מעט מזון. לאט לאט הגיעו לגרמנים שמועות שהאנגלים מתחילים לפלוש ולכן התחילו בנדודים של היהודים מבלכאמר למקומות קרובים כמו אורוות לנשים וגורנים לגברים. במהלך הצעידות האלו קפאה הרגל של אם סבתי. לילה אחד ישנו סבתי ומשפחתה במפעל סוכר, ובלילה אביה יחד עם אחותה ריבה, שלפי דברי סבתי הייתה גדולה ממנה רק בשנתיים אך אמיצה ממנה בהרבה, הבריחו סוכר ומילאו את כל גופם עד כמה שרק יכלו. במהלך הלילה שמעה צעקות וגילתה שיהודי אחר בזז מאביה את כל הסוכר שהיה על גופו. סבתי מדגישה שמעשי אביה ואחותה גזרו דין מוות, אך הם סיכנו את חייהם לטובת כל המשפחה וזאת לא הייתה הפעם היחידה. בסופם של כל הנדודים חזרו בסופו של דבר לבלכאמר.
משם עברו למחנה מעבר קטן בשם "גרוסרוזן". מחנה מלא טיח, חצץ ואבק לבן, "עד הברכיים" לפי דבריה. לאחר ששכנו שם כמה ימים נפרדו משני אחיה ואביה שעברו ל"בוכנוואלד"; סבתי, אחותה ואמה עברו למחנה "ברגן בלזן" שבגרמניה. "ממה חיינו - אין לי מושג" מספרת סבתי. "לא אכלנו ולא שתינו". אחותה של סבתי, ריבה, חלתה בטיפוס וכשהמצב הדרדר, גררו אותה אימה וסבתי עם שמיכה לצריף, "שם שמו את כל הגוססים". ריבה נפטרה 3-4 ימים לפני השחרור. "ריבה נפטרה עם עיניים פקוחות" מספרת סבתא. רק כשהתבגרה הבינה שבביקור האחרון שראתה את ריבה, היא כבר לא הייתה בחיים.
יום אחד "ישבנו בצריף ליד הקיר, עמד שם חייל בכיר ששמר עלינו. טנק ראשון נכנס ל"ברגן בלזן" ויהודיה אחת צעקה וכולם צהלו. החייל התחיל לירות. ישבתי עם אמא. הוא פגע בראש של היהודייה וכל המוח והבשר שלה ניתזו על הקיר; שלולית דם על הרצפה כמו נהר. זה היה יום השחרור." העבירו אותן לבסיס אחר בברגן בלזן עם בתים יפים, מועדון "רונדה האוס" (שעשו ממנו בית חולים) והחלו לשרוף את מחנה ברגן בלזן (כנראה מחשש למגפות ומחלות). סבתי מספרת שבערבים היו האנגלים משתכרים ואונסים את היהודיות. המונים מתו בתקופת השחרור מכמות המזון, שהכניסו לגופם ללא הגבלה. הנמק ברגל של אם סבתי הלך והחמיר עד שלבסוף גרם למותה. "אמא אמרה לי לפני מותה – אל תבכי את לא לבד. ובאמת לא הייתי לבד". באחד הימים סבתי קיבלה פתקה ובה היה כתוב – יעקובוביץ' מחפש את הבת שלו – הוא התכוון לשרה, הבת הבכורה. "לא ידעתי מה לספר לאבא. ריבה ואמא אינן". אמבולנס צבאי לקח אותה לבוכנואלד, לאביה. היא מספרת שקראו לו – יעקובוביץ', בוא לשער! הבת שלך הגיעה. כשאביה ראה אותה, מספרת סבתי, מבט אכזבה היה על פניו מפני שציפה לראות את שרה וגם מפני שכשסבתי הופיעה לבד הבין שאשתו ובתו הנוספת לא שרדו. כשסיפרה לו היכן ריבה ואמא הוא נמלא כאב וישב שבעה. שאר הניצולים ששכנו עימו בבוכנוואלד נמלאו זעם ואמרו לו שעליו להיות אסיר תודה שאחת מבנותיו בחיים.
מגרמניה, נסעו סבתא ואביה לצרפת באנייה (לאחר שגרו כ4 חודשים במינכן) ושם התאחדו עם אהרון ודוד. האיחוד היה מרגש ומלא שמחה. כשנפרדו כולם בתחילת המלחמה, קבעו להיפגש בסופה במוג'ייב, עיר מגוריהם, אך כל עוד נפגשו המיקום אינו משנה כלל. "הגענו לעתלית (חוף נווה ים) בערב ראש השנה באנייה אנגלית" כשהיא בת 13. סבתי הייתה ב"עליית הנוער" ושירתה בצבא. "איבדתי את הילדות אבל היו לי נעורים יפים" סבתא אמרה לי. במהלך השנים סבתי הכירה את סבי נתן שטיינברגר ז"ל (שגם כן היה ניצול שואה) והשניים נישאו. סבי היה מנהל ב"סולל בונה". הוא היה מנהל אגף הציוד הכבד.
באחד מאירועי החברה נלוותה סבתי אליו ובמהלך האירוע סבי רצה להכיר לסבתי אחד מעמיתיו. כשהאיש ראה את סבתי אמר לו "אני מזהה את העיניים האלה ומכיר אותן הרבה לפנייך, אתה לא תגיד לי מי זאת, ישר רואים שזאת יעקובוביץ'!". הסתבר, שהאיש הזה היה השותף לצריף של אחיה דוד ואהרון בבלכאמר והיא הייתה מבריחה לו אוכל. סבתי וסבי גרו בבאר שבע, שם נולדו אריק (הקרוי על שם אביו של סבי – אהרון) וצביקה (הקרוי על שם אביה של סבתי – צבי). לאחר מכן, עברו כולם לתל אביב, לנווה אביבים. סבתי עבדה בעיתון "מעריב". נולדו להם דודי אידו (הקרוי על שם אם סבי – אידה) ואמי אורית. סבתי גרה בבית זה עד היום ורוב המשפחה גרה סביבה. סבי וסבתי הקימו משפחה גדולה ומאוחדת וסבתי דואגת עד היום בכל יום שישי ניפגש בביתה ונשמור על חברות וקשר טוב. כשסבי וסבתי יצאו לפנסיה, עבד סבי כמנהל בריכת גורדון בתל אביב, וסבתי רכשה חנות פרחים במרכז המסחרי מול ביתה והיא בבעלותה עד היום.
