- לינה ורונה ולברגהA- 5409 סיפורה של ניצולה מס.
כתבה מתוך עיתון "הקהילה" של טורינו
(תאריך לא ידוע)
נאסרתי בטורינו ב-12.4.1943 בכניסה לבית אחותי המסכנה, שהייתה שותפה לצרתי. נזרקתי לכלא עם עוד שש אסירות, בתא מצחין, עם מזון דל, ושם חשתי לראשונה בסבל. הוקל לנו כאשר הועברנו לפוסולי על יד קרפי, שם זכינו ליחס יותר אנושי. גם הסולידריות של הרבה מבני אמונתנו הקלה עלינו במקצת, אף כי שימרנו את זכרם של יקירינו שנשארו במצוקתם.
ואולם כאשר נשלחנו לגרמניה, לאמיתו של דבר לפולין, מוטענות על קרונות בקר, כמו עופות בכלוב, חשנו את כל הטראגיות במצבנו, כי היינו חסרות אונים מלשנות את גורלנו.
בירקנאו, 23.5.1944, הייתה המטרה המסתורית של המסע האימתני אל הבלתי נודע.
הסלקציה הראשונה.
כאשר הגענו השארנו בקרונות את חפצינו, שנועדו להיות שלל לשלטונות הערמומיים של המחנה. כמה צעדים משם, גרמני אחד, חרץ דין בלא ערעור ושלח את קורבנותיו ימינה ושמאלה, אלה לעבודה, ואלה, פי עשר במספרם, אל המשרפות.
תיאור חיי המחנה חורג מיכולת הכתיבה שלי. דנטה וגויה היו יכולים לעשות זאת בדמויות הציוריות שלהם. מי שתכנן, בנה וניהל את המחנות הללו ריכז בלבירינטים שלהם את השיטות המרושעות ביותר כדי להרוס, באכזריות מחושבת, את הקורבנות הלא מודעות וחסרות המגן – דבר ללא תקדים בהיסטוריה האנושית.
ערומות, מגולחות שיער, מוחתמות על הזרוע בכתובת קעקע מבזה שלא תמחק, כמו בהמות בבית מטבחיים – כך ניטלו מאיתנו השם, האישיות, המין. הולבשנו בסמרטוטים מטונפים, הוגבלנו לפריטים הנחוצים ביותר, אפילו בלי מטפחת. את המזון הדל היינו גומעות – חמש נשים מקערה מזוהמת אחת: מרק של סלקים, 12 גרם של לחם באושים (אולי 120 גרם, המערכת) עם פרוסה דקה של נקניק או מרגרינה. כפו עלינו שש-עשרה שעות עבודה, ארבע מהן במסדרים, בשלג, בגשם או בשמש הקופחת, קופאות בעמידת דום, תחת השגחתן של שומרות, שהיו יותר מרושעות מהכלבים שלהן. היינו כמהות למצע הקרשים המזוהם, שעליו הצטופפנו, עשר נשים תחת שמיכה אחת, ושם ניסינו להשכיח את סבלותינו במעט שינה.
הגבילו אותנו אפילו במים, שהרי לרחוץ ולשתות הותר לנו רק אחת בחודש. באותו אופן הגביל התקנון הנחרץ שלהם כל צורך פיזיולוגי, אפילו הבסיסי ביותר. והכול היה מתובל במהלומות שניתנו לנו על לא דבר, כאשר סביבנו עישנו ללא הרף המשרפות, איום מתמיד לחיינו.
והייתה רחצת חובה במים חמים, שממנה עברנו רטובות, בלי מגבות, לאולם קר, שבו חיכינו במשך שעות, בצפיפות מסוכנת לבריאות, שיחטאו את הסמרטוטים המטונפים שלנו, כדי שנלבש אותם שוב, תמיד בספק אם נחזור עוד למאורתנו, כי הסלקציה פעלה.
כדי לתאר נאמנה את הגוון הטראגי של המקום הזה הייתי צריכה לטבול את עיטי בדם ובצואה שזיהמו שם את האוויר.
כל זאת במשך תשעה חדשים: לטעון אבנים, לגרור קרונות מלאים מלט, לעקור עצים כדי לפלס דרכים ומעברים לשיפור המחנה.
גם עברתי ל"ובריי", שם ארגתי בעבודת יד סרטים למקלעים, ועוד חומר בלתי כשיר, גם זפת ולעולם לא ייצרנו די.
אי אפשר היה להשביע את רצונם, ובמהלומות ניסו להגדיל את התפוקה.
כל זאת במדקרות קור, בעמידה, אחרי צעדה של שמונה קילומטר, ושום מצב בריאות לא נתן לנו פטור מהעבודה. לבסוף נפלתי למשכב, ובבית החולים ובבלוק המחלימים יכולתי להינפש מהאימה ומהסבל.
שם מצא אותי יום השחרור, 27 בינואר 1945. עם מנוסת הגרמנים ניצלנו מסכנת טבח המוני סופי. הרוסים נכנסו ונדהמו ממצבנו. מיד השתדלו להחזיר אותנו לחיים ולהביא להחלמתנו. משקלי היה 36 ק"ג, איבדתי את התודעה ואת הזיכרון, רק נשמתי הלא מדוכאה נכספה אל השמיים .
כך הועברנו ב-15 בפברואר לקטוביץ, אחר כך לסלוצק, אחר כך לסטארה זגורה (רוסיה הלבנה), שם ביליתי עוד תשעה חדשים של גלות, במצב נפשי טוב יותר ובכושר גופני שאפשר לי לעבור שלושים וששה ימים של נסיעה בקרון רכבת צבאית. זה מה שנדרש כדי לשוב לטורינו.
כאן יצאתי "להתבונן שוב בכוכבים" וכמו האדם היוצא מן הים אל החוף, ופונה אחור אכול ספקות ומסתכל בנתיב הסכנות שעבר, כך אני נשמתי לרווחה, שכבתי על האדמה היבשה והקרירה, המוזהבת בשמש של סתיו, שקלטה אותי בחיבה והפניתי מבט אוהב ומכיר טובה אל מי שמניע את השמש ואת שאר הכוכבים.
טורינו 30.11.1945 לינה ורונה ולברגה
לינה ורונה ולברגה נפטרה בטורינו ב-21.5.1949
והיא בת 59 שנים בלבד. היא נקברה בבית הקברות היהודי בטורינו. יהי זכרה ברוך!
