אמנין טאופיל וגנר, הסופר היחיד בגרמניה הנאצית שהשמיע אי פעם את קולו בפומבי נגד רדיפת היהודים .
הוא נולד ב16 באוקטובר 1886 בעיר Elberfeld שבחבל הריין בגרמניה. וגנר הוא נצר למשפחה אריסטוקרטית פרוסית.אחרי קבלת הדוקטורט שלו במשפטים, הוא ניסה לפנות לתחומי עיסוק רבים.כבר בגיל 16 הוא פרסם את ספר השירה הראשון שלו-'' I Have Never Been Older than as a Sixteen-year-old '' . וגנר ביסס את מעמדו כמשורר מצליח שביכולתו להביע רגשות רבים. הכוח שהניע אותו היה התשוקה והמחויבות לצדק ולאנושיות שגרמו לו להביע את דעותיו ולהשמיע את קולו כשהוא הרגיש שהערכים הללו נבגדו.
המאה ה20 סיפקה לוגנר הזדמנויות רבות לצאת נגד הרוע וחוסר הצדק. בדרכו לבגדד באביב 1915 , כששירת בצוות גרמני , הוא צפה מקרוב בזוועות הנוראיות שבוצעו ע''י התורכים שחברו לגרמנים נגד הארמנים. הסצנות המחרידות שראה וגנר במחנה הפליטים הארמנים המשיכו לרדוף אותו הרבה זמן. וגנר מחה נגדם במכתב שהוגש לנשיא ארצות הברית, וודרו וילסון, בוועידת השלום בשנת 1919.
בשנת 1920 וגנר הגיע לשיאו כמשורר. הוא הפך מפורסם בזכות ספרו : ''Five Fingers Over You'' שחזה את שלטונו הקרב של סטלין. ספרו נמכר ביותר מ20,000 עותקים.
באפריל 1933 הקריב וגנר את כל מה שהיה לו - ביתו וחירותו- משום שלא יכול היה לשאת את השתיקה המוחלטת שאפפה את רדיפת היהודים בתקופת הרייך השלישי. המכתב שכתב להיטלר נכתב מספר ימים אחרי הראשון באפריל 1933, התאריך שבו החל החרם הכלכלי נגד יהודי גרמניה. כיוון שאף עיתון גרמני לא היה מפרסם את מכתבו של וגנר להחזיר את היהודים למשרותיהם ולהסיר את החרם על ענפי הכלכלה היהודיים לטובת העם הגרמני ועתידו המוסרי , החליט וגנר לשלוח את המכתב ישירות למטה של המפלגה הנאצית במינכן , עם בקשה שהמכתב יועבר להיטלר. אורך המכתב שישה עמודים וכותרתו- ''עבור גרמניה''. זמן קצר לאחר ששלח את מחאתו קיבל מכתב מלשכתו של הקנצלר הגרמני בחתימתו של מרטין בורמן, מזכירו של היטלר, ובו אישור על קבלת מכתבו והבטחה כי יזכה לתשובה . כמה ימים לאחר מכן פרצו נאצים במדים לביתו של וגנר בברלין , הובילוהו לבית סוהר , היכוהו וגרמו לו לחבלות בכל חלקי גופו – ''עתה לא תהיה לך עוד הזדמנות להתלונן על יחסינו ליהודים'' התרברב לפניו מפקד היחידה. וגנר נשלח לשבעה מחנות ריכוז לפני שהצליח לברוח לאיטליה . אחרי כל זה הוא לא היה מסוגל עוד לעולם לסבול את החיים בגרמניה ונותר בגלות לשארית חייו הארוכים .הוא נפטר ברומא בשנת 1978 בן 92 וכמעט נשכח ע''י בני עמו. על מצבתו רשום –''אהבתי צדק ושנאתי עוול , לכן מותי בגלות''. ב23 במאי 1967 "יד ושם" החליט להכיר בארמין כ"חסיד אומות עולם".
