מלודז לתל אביב
סיפורו של מנחם זילברשטיין
מגישה: אליאן זפרני
כיתה: יא 5
פרטים אישיים לפני השואה ובתקופתה:
תעודת הזהות של הניצול :
שם משפחה איתו נולדתי: זילברשטיין
שם פרטי איתו נולדתי: מנדל-שמחה
מין: זכר
שנת לידה: 1927
עיר לידה: לודז'
ארץ לידה: פולין
שם פרטי ושם משפחה של האב: שלמה זילברשטיין
ארץ המגורים: פולין
שם פרטי ונעורים של האם: אסתר פרידמן
מקום מגורים לפני המלחמה: לודז'
השכלה לפני המלחמה: "בי ס עממי, תלמיד
בפולין:
חימיאלניק , חימיאלוב , מנישוב , נהר הויסלה , פאביאניצה , סקארז'יסקו- קאמיינה , קיאלצה ,
נהר פיליציה , צ'אנסטוחובה
בגרמניה:
בוכנוואלד , ראמסדורף , טרגליץ
כוסולובקיה: 'בצ
מאריאנבאד , טרזינשטאדט , טרזין , לייטמריץ
המקום בו נודע לך שאתה אדם חופשי : לייטמריץ
03.10.1948 :עליה
ילדות
קורותיי לפני המלחמה מנחם זילברשטיין נולד ב- 08.01.1927 בלודז' ' שבפולין, לאב שלמה ולאם אסתר. .
אמו, ילידת לודז,' שהגיעה בשנות העשרים לכפר הנקרא חימינאליק . אביו הגיע , כבצירוף מקרים מכפר ששמו חימיאלוב (Chmielow ) .
הוריו התחתנו ב- 1921 ונולדו אחויתיו הבכורה נולדה ואחריה הייתה עוד אחות שנפטרה. לאחר מכן נולד מנחם (ב-1927,) והייתה לו עוד אחות קטנה שנולדה ב-1932 . מנחם נקרא על שם סבו מצד אמא, אותו לא הספיק להכיר. סבתו נשארה בחימיאלניק יחד עם הבנים, ושאר המשפחה התפזרה. רובם עברו ללודז'.
העיר לודז מאז ועד תחילת המאה ה-19 הייתה כפר חקלאי קטן ולא מפותח. במאה ה-16 ישבו בלודז' 400 תושבים ,אבל ב-1793 בעקבות מלחמות ושרפות, היו בלודז' 103 תושבים בלבד. הקהילה הייהודית הייתה קשורה ליהדות ולחסידות. ישבו בעיר מאות רבנים ותלמידי חכמים, שהפכו את העיר למרכז תורה. מנחם מספר כי הוא זוכר היטב את פרוץ המלחמה. זה היה בראשון לספטמבר. באותה תקופה הם עוד היו בכפר ועבדו עם הגרמנים.
"אני זוכר את עצמי שוכב בשדה, מביט לשמיים ורואה איך הפולנים יורים באווירונים של הגרמנים . לקח שבוע בדיוק עד שהגרמנים נכנסו ללודז". אז הייתה בריחה גדולה לוורשה. אביו של מנחם גם כן רצה לברוח אך איכשהו אמו של מנחם השפיעה עליו שלא ינסע, אז נשארנו . במהלך כיבוש לודז' הגיע היטלר בעצמו כדי לתת נאום. "ראיתי במו עיני. "
אביו מטבעו היה אדם מאד חזק, אבל פה מאיזשהו מקום הוא החל לפחד, פחד לרדת לרחוב.
הגרמנים התחילו לחפש יהודים, גם בבתים, ולהוציא אותם לעבודות ניקוי רחובות ולכל מיני עבודות נוספות.
הגרמנים החליטו להקים גטו באזור היהודי, באוטה. מכיוון שמנחם משפחתו גרו באיזור שהוא פולני לרוב קיבלו הודעות לעזוב את הבית. נודע להם כי הגרמני, שעבד אצלם כחמש עשרה שנה, גרמני יליד פולין, מתכנן לקחת מהם את כל הרכוש, הדירה, הסוס והעגלה ברגע שנתפנה."
הפינוי מהבית:ב 19.12.1939,יום ראשון – עזבו בני משפחת זילברשטיין את ביתם . הם ידעו שביום הזה היה אמור להגיע גרמני. הם העמיסו את כל מה שיכלו על העגלה והסוסים והחלו לנוע לכיוון הפרוטקטוראט.
היה עלינו לחצות את הגבול מלודז' (שסופחה כבר לרייך השלישי) לפרוטקטוראט.
ההבדל בין הרייך השלישי לפרוטקטוראט, שבו גרו גם גרמנים וגם פולנים אך זו הייתה אדמה כבושה, שעדיין לא צורפה לשום דבר, מעין אוטונומיה של פולין. הייתה שם גם משטרה פולנית. בכל תחנת משטרה היו 2-3 גרמנים, והפולנים, ימח שמם, ניהלו את העניינים. שם כולם הכירו את אביו, היו"ר ומפקד המשטרה היהודית היו חברים שלו וכך התפרנסנו ממעט הכסף הפולני שנשאר . אמו כבר אז החלה להרגיש את הרעות. כשהגיעו למנישוב היא אמרה שכל התעודות שלי אבדו ושהוא יליד 25' ולא . '27 היא הפצירה בו שיהיה כל הזמן צמוד לאבא, כך שאם יקחו אותם לעבודה ילכו יחדיו, שאולי אחד מהם ישרוד .
ברגע שהגיעו לכפר שלנו הגרמנים אביו יצא לפגוש את הגרמנים . אחד הגרמנים אמר לו: "יש לך ילד? תביא אותו לעבוד ולגור אצלי. "
חיים בגטו: התחילה מלחמת בריה"מ-גרמניה ולקחו את כל הגברים מהכפר של מנחם ומשפחתו לחפור תעלות נגד טנקים.
הם קראו לזה תעלת ניקוז, התעלות היו לאורך נהר וויסלה. הגרמנים אספו 80 גברים, ובזכות זה שאמו של מנחם עשתה אותו מבוגר בשנתיים הוא הלך עם אביו. איתנו באו גם שלושת אחיו של אביו ובן דוד .
התעלה עברה בכפר חימיאלוב וכל הגויים הביאו להם אוכל. אמו ושתי אחיותי היו בגטו בלי לדעת מה קורה. הוא אומר שזוכר איך אמו התגנבה עם קבוצת העבודה הזאת , הלכה לכפר של הפולנים והביאה מהם אוכל . הם היו הולכים לעבודה בכל יום ובערב חוזרים לגטו. רק פולנים שמרו עליהם רבים מתו. "אני התעסקתי עם הקבורה שלהם". מנחם ומשפחתו סחבו את הגופות על מגלשות וקוברים אותן. היודנראט היו משלמים להם על כל קבורת מת כסף מסוים, שבקושי היו יכולים לקנות בומשהו .
פרידה מאמא ומשתי אחיותיי:יום אחד הודיעו שלוקחים את כל האנשים מהגטו לקוזניצה, שם אספו מכל הסביבה 12,000 יהודים.
שם נמצא גטו גדול ושמור. את מנחם ומשפחתו ועוד 80 גברים השאירו בעבודה.
את אמו ושתי אחיותיו לקחו לקוזניצה, שם שהו עד 27 בספטמבר,
"אני זוכר בדיוק כיוון שהיה זה שמחת תורה '42 ."
לקחו את כל ה- 12,000 בבת אחת והובילו אותם לטרבלינקה להשמדה .
הם לא ידעו , אמרו להם שהם עוברים "למזרח לעבודה". נודע להם שכהגיע הטרנספורט לטרבלינקה בגלל שהוציאו 500 אנשים לעבודה ושאר האחד-עשר אלף נשלחו להשמדה מיד. מתוך אותם ה- 500, היה אחד שעבד משפחת זילברשטיין בתעלות, הוא עבד שם בטרבלינקה בבגדים ומצא באחד מהם מספריים, שבעזרתם חתך את חוטי התיל וברח. הוא הגיע אליהם כחודש לאחר שהוציאו אותם מקוזניצה וסיפר על הזוועות. כמעט 80 אחוז מהאנשים אמרו שהוא ירד מהפסים ושלא יתכן שדברים כאלה קורים. זה היה בסוף '42 .
אבא של מנחם בשלב מסוים פרץ בבכי. הוא התחיל לצעוק: "אין לי כבר אמא אין לי כבר איש ואין לי כבר בנות."
הוא חיבק אותו ואמר לי "רק אתה נשארת."
בית החרושת לנשק ( סקארז'יסקו- קאמיינה ) והפרידה מאבא: לקראת החורף כשכבר אי אפשר היה לחפור אספו את כולם, שמו על עגלות ולקחו אותם למחנה עבודה גדול בבית חרושת לנשק בסקארז'יסקו-קאמיינה. לשם הם הגיעו "ששת האסים" .
כשהגיעו עוד היו להם תכשיטים וקצת כסף שאותו החביאו .
אז אביו של מנחם בא אליו וביקש ממנו להוציא הכל ולתת להם.
מנחם התחיל לעבוד בתיקון טנקים ובתמורה קיבל בעזרת חברו כל יום תוספת אוכל . מנחם נשאר שם כמעט עד הסוף, עד שהרוסים נכנסו, הספיקו להוציא אותם כמה שעות לפני שהם נכנסו. הם נסעו ברכבת מלאה גרמנים, כשצרפו לרכבת הזאת את הקבוצה של כמה מאות יהודים בכמה קרונות. חברו ברונר ניגש אליו לפני ששמו אותנו בקרונות ואמר לו: "זילברשטיין, אם אתה יכול תברח. זה הסוף. אני ניסיתי פעמיים לברוח , אבל תפסו אותי והחזירו אותי לקרון ." בקרון תפס מנחם מקום ליד החלון וראה איך שהגרמנים זורקים את הנשק ובורחים."
צעדת המוות: "צעדת המוות הזאת לקחת 14 יום."
בצעדות אלה שנמשכו שבועות ארוכים בחודשי החורף והאביב של 1945, פונו האסירים היהודים והלא יהודים והובלו לשטחי גרמניה, אוסטריה והונגריה. הצועדים הופקרו לקור החורף האירופאי ללא ביגוד מתאים, ללא מקומות לינה בלילה וללא מתן עזרה רפואית כלשהי. רבים מהצועדים מתו מוות טבעי משום התנאים הקשים בצעדות המוות. אסיר שלא היה יכול לעמוד בקצב ההליכה נורה בו במקום ולעיתים נרצחו קבוצות שלמות של יהודים תוך כדי הצעדות.
"יום יום הייתי מחליף תחבושת לפצע. הלחם, הנקניק וכל הכבדים האלה פתאום נתנו לי כח, פתאום יכולתי ללכת . עד שהגענו לאדמת צ'כיה, כבר היינו מעטים . מכל המשפחה נשאר רק דוד אחד, אח של אבא, אבל שלושה ימים לפני שהגענו לטרזינשטאט הוא לא החזיק מעמד . הגיע זמן שנשכבתי שם על הכביש, אנשים עברו ודרכו עלי. סגרתי את העיניים, וכשפתחתי אותן עמד מעליי איזה קצין אס.אס ושאל מה אני רוצה. השבתי לו שאוכל. אני לא זוכר כלום, אבל כשראיתי אותו שוה הוא עמד במעיל פרווה ואמר שהמצפון שלו לא נותן לו להשאיר אותי כאן לבד. הוא חיכה איתי לעגלה מלאה באוכל שהייתה צריכה להגיע, וכשהגיעה הוא עזר לי לעלות ונתן לי אוכל. תפוחי עץ, לחמניות וחלב חם . עם העגלה הגענו ללייטמריץ בצ'כיה, כשלושה ק"מ מטרזין . לי כבר לא היה עם מה להתכסות, ואחד שהיה שם הריח שהכיסים שלי מלאים באוכל. הוא הציע לי להתכסות איתו בלילה, כמובן שהסכמתי, אבל כשהתעוררתי כל הכיסים שלי היו ריקים. לפחות נשארתי בחיים, לא קפאתי."
טרזינשטאדט:
"לקחו אותנו לטרזינשטאט, הכניסו אותנו לבית חולים, שם היו אחיות יהודיות. התחילו לתת אוכל בהדרגה, זה כבר היה בסוף המלחמה. הייתי בן שש עשרה וחצי- שבע עשרה. הרוסים הקימו בטרזינשטאט בית חולים צבאי, לקחו אותי לשם כי היה לי פצע פתוח על הצוואר, בקושי הלכתי . עברתי שם ליד מראה גדולה וכמעט התעלפתי. גם ככה ראיתי מין שלד רק עצמות מתהלכות, זה היה מראה ..... לא ראיתי את הפנים שלי . אחרי שבועיים ששכבתי שם הייתי כבר בן אדם . אז הם דאגו לי לאישה אחת שגרה בעיר טרזין יהודייה, שאגור אצלה במשך שבוע, כי אוספים פה את כל הילדים למעין בית ילדים, ורוצים להעביר אותם לאנגליה . הפצע שלי כבר התרפא, הרגשתי כבר טוב . הצלב האדום שם דגלים סביב המחנה, כיתרו אותו בשומרים שלהם ולא נתן לאף גרמני להכנס, וכבשו את המחנה בשמיני במאי. התכנית הייתה להגיע לטרזינשטאט בשנים עשר למאי, כך ובעצם ניצלנו. בלילה אחד הוציאו את כל השלוש מאות ילד מפראג דרך הולנד לאנגליה. "
ארץ ישראל:"את כל האנגלוסכסים שהיינו הביאו ארצה באווירון דרום אפריקאי שנחת בחיפה. נחתנו בצהריים ובערב כבר היינו בתל השומר, קיבלנו מדים. חתמנו כל אחד שהוא יודע שהוא מסכן את חייו, ולקחו אותנו מיד לסמריה ליד נהריה . במבצע לפני קדש, בשחרור ניצנה, הייתי חובש ורופא יחיד עם פלוגת צנחנים, טיפלנו אז בעשרים פצועים. "אח"כ במבצע קדש הגענו עד התעלה, לחמנו באבו עגילה. במלחמת ששת הימים הייתי רב סמל בית חולים שדה ,וטיפלתי בהרבה פצועים . גם במלחמת יום הכיפורים, כמובן. הייתי בקו בלוזה- טסה, "אח"כ חציתי את התעלה עם אריק שרון באוגדה שלו , הייתי סגן מפקד מחלקת רפואית. במבצע ליטאני והבן שלי היה כבר קצין בלבנון. אני עוד הייתי עם המחלקה הרפואית שלי השתחררתי כמדריך חובשים, מדריך עזרה ראשונה."
חיים שאחרי: "מה שהיה חשוב ביותר הוא שהתחתנתי עם אישה טובה, חיים טובים, יש לי שני ילדים; בת ובן, הבת היא הבוגרת. . כשהנכדה שלי בת השבע עשרה נסעה לפולין מהתיכון זה משך אותי. הרגשתי שאת המעגל לא סגרתי. נסעתי לפולין, סגרתי את המעגל. אחרי זה כבר לא היה אכפת לי כלום. הגעתי הביתה, פתאום כל הסיוטים עברו לי, כל החלומות עברו . לי התחלתי להרגיש יותר טוב, כבר לא התעוררתי בזיעה קרה ולא בהתנפחויות שהיו לי. לא הייתי צריך לקחת שום כדורי הרגעה, והרגשתי משוחרר. אמרתי לעצמי שאת פולין אני כבר לא צריך . כמובן הדבר החשוב ביותר שנסעתי פעמיים לכפר בו נולד אבא שלי נולד וסבא שלי חי. פגשתי פעמיים את החברים של אבא שלי. בפעם הראשונה לא יכולתי לשבת איתם ולדבר, אבל בפעם השנייה ישבתי איתם יום שלם , ושמעתי את כל הסיפורים על כל המשפחה שלי. הם זכרו את כל הדודים והדודות בשמות. הם סיפרו לי סיפור על איזו דודה, אותה זכרתי מתמונות שהיו לי. חבילת תמונות ששמרתי עד לבוכנוואלד. בבוכנוואלד לקחו לי אותם .
אמרו לי שאקבל אותם אחרי המקלחת, כשבאתי לקחת אותן חטפתי מכות, אבל את התמונות לא קיבלתי. את התמונות הכניסו למעטפה חומה, שמו את שם ומספר. מספר שרודף אותי כל הזמן - 75. במחנה הראשון , בסקארז'יסקו היה לי 6075, במחנה השני בוכנוואלד היה לי 87075, פה זה היה 75 ופה 75. כשהגעתי ארצה קיבלתי מספר אישי 66675. יש כל מיני אמונות."