עדות שגבתה דודתי כשהייתה בערך בגילי מישראל- גיס של יטקה רבינוביץ' (אחות של סבתא רבא שלי-זוזה).
"בשנת 1943 הכריזו הגרמנים על "יודנריין"- חיסול הגטאות וכל ריכוזי היהודים. מצבנו היה קשה מאוד. היינו אז 6 אנשים: הורי, שני בנים, בת וקרובת משפחה. החלטנו להכין לנו בונקר באחד היערות, לא רחוק מעירנו בוצץ' באוקראינה. אחד האוקראינים עזר לנו, כמובן עבור תשלום גדול, לחפור באדמה 2 בונקרים עמוקים והעביר את חפצנו, שם הסתתרנו בטוחים שהגרמנים לא יגלו את מחבואנו. אולם לאחר 3 שבועות השתכר האיש האוקראיני וסיפר לשכניו על העזרה שהגיש ליהודים.
אלה הזעיקו את הגסטאפו ויחד עם המיליציה האוקראינית באו ליער, גילו את אחד הבונקרים, ירו ובו במקום הרגו את אמי ועצרו את אבי ואחותי.
אנחנו- 2 הבנים וקרובת המשפחה, הצלחנו לברוח מן הבונקר השני לתוך היער. אחרי מספר ימי נדודים הגענו לכפר אוקראיני באפיסת כוחות.
הסתתרנו ואחי הצעיר זחל לאחד הבתים בחשכת הלילה, פגש שם גוי מבוגר וביקש מחסה עבור שלושתנו תמורת סכום נכבד.
התברר שהגוי היה איש טוב אבל בעל משפחה מרובת ילדים והסכים להסתירנו בגורן בתנאי שלא נצא משם, כדי שאיש מהילדים הרבים לא ידע על קיומנו.
פעם אחת ביממה, על פי רוב בלילה, היה מביא לנו קצת מים ואוכל וכך הסתתרנו יותר מחצי שנה.
באחד הימים הוא בא אלינו ואמר שאין ביכולתו להחביאנו עוד מכיוון שהוא מסכן את חייו ואת חיי משפחתו ושעלינו לעזוב מייד את המקום.
בלית ברירה יצאנו כמעט יחפים בשלג, בלי כלום ובלי לדעת לאן לפנות.
למזלנו באותו הזמן כבשו הרוסים את האזור שבו הסתתרנו ופגשנו ברוסים, שאפשרו לנו להגיע לעיירה הסמוכה ושם הצלחנו להישאר עד תום המלחמה.
אחותי ואבי נרצחו בבית הסוהר, ואימי כאמור נורתה ע"י הגסטאפו כשהתגלתה בבונקר."
