עבודת הנצחה: קהילת יהודי בולגריה- סיפור אישי של סבתי, בתיה פנחס
אורח החיים בקהילה לפני המלחמה:
"בקהילה בבולגריה החיים היו טובים לאבא היה בית חרושת לגרביים, מצב כלכלי מעולה עם חיי תרבות וחברה עשירים. כל זה היה מ1935-1941."
סיפורה של הקהילה בזמן המלחמה:
"ב-1941 כבר התחילו ההפגזות בסופיה. רצנו למקלטים. אבא שלי עבד בעבודת כפייה וסגרו לו את המפעל, סגרו לו את המכונות והוא סלל כבישים.
ב1942 הוציאו אותנו
מהבתים בסופיה ופיזרו אותנו בכפרים בבולגריה וזה היה קשה, אבל הגנו עלינו
ולא לקחו אותנו למשרפות.
מי
שהגן עלינו היו המלך והבישוף (הדרג הכי גבוה של הכנסייה הבולגרית), הם
עמדו לצדנו והגנו עלינו.
בכפרים
חיינו בצפיפות,
לא
היו בתים להשכרה.
גרנו 2-3 משפחות
ביחד בלי להכיר.
לא
היו מים,
לא
היה חשמל ולא היו חיים נורמליים. היה קשה אך לא
חווינו עינויים קשים.
היינו
חייבים כמו כל היהודים ללכת עם הטלאי ואם מישהו לא היה הולך עם הטלאי הצהוב החיילים
היו מרביצים לו.
היו
כאלה שניצלו את המצב והרביצו סתם ככה ליהודים בלי סיבה. אף אחד לא העז
ללכת בלי הטלאי.
רק
שעתיים ביום היה אפשר לצאת מהבית בכפרים. הילדים לא למדו והמבוגרים לא עבדו. הייתי
בת 7 אז, וכששוחררנו
הייתי בת 9.
הכל
נקנה בשוק השחור-
לשלם הרבה כדי
לקבל משהו
ואי
אפשר היה ללכת למכולת ולקנות והכל היה מתחת לשטיח. מי שהיה לו כסף
ניצל. לא
היו מרפאות ולא תרופות.
אמא
שלי במלחמה נכנסה להריון עם אחותי וילדה אותה בבית בחור הנידח שבו גרנו. כיבסנו
לאחותי את החיתולים בנהר כי לא היו מים. בשנת 1944 ה-9 בספטמבר הרוסים
נכנסו לבולגריה ושיחררו אותנו, גרשו את הגרמנים והפאשיסטים (לבית
סוהר או רצחו אותם)
ובכך
ניצלנו מהגרמנים. ב1945 אבא
שלי שמע מי קנה את המכונות של המפעל שלו והוא הלך לקנות אותן מחדש ולהשיב את המפעל
לקדמותו.
הוא
העביר את הכל לסופיה והעסק התחיל לשגשג שוב (ייצור גרביים). לגרביים
של הילדים קראו בייצ׳ה
(על
שם שם החיבה שהיה לי)
ולשל המבוגרים קראו רופו
(על
שם שמו של אבי).
היה בית כנסת מרכזי אחד מאוד יפה בסופיה שם התכנסו היהודים בחגים. לאבא שלי היה מקום קבוע שם. הוא התפלל שם בכל חג והוא היה מאוד מסורתי. חגגנו את כל החגים היהודים, אך כשהיינו בכפרים לא הצלחנו לשמור על המסורת של החגים כי אבא היה בכבישים והיה מאוד קשה. אבא הצליח לסדר תמורת הרבה כסף שכל המשפחה תעבור לכפר אחד ואם לא - היו מפזרים את כולם (על ידי שוחד).
עם הכיבוש הקומוניסטי מ44-47 הורגשו השפעות בבתי ספר על למידת רוסית, עשיית הצגות של סופרים רוסיים, הצטרפות לתנועת הנוער של הקומוניסטים, אבל אנחנו העדפנו ללכת ל"חלוץ", אליו הלכתי עם החברות שלי והתחלנו ללמוד. הייתי בגן יהודי ובכיתה א הייתי בבית ספר יהודי. אחר כך לא למדנו כי התחילה המלחמה. במהלך המלחמה הרגשנו לחץ גדול, היינו בפחד וחיינו באי ודאות. שמענו שיש מחנות ומאוד פחדנו, לא ידענו מה קורה בעולם. באמצע הלילה היו הפגזות ורצנו כמו מטורפים למקלטים. ההורים היו מודאגים. החברות שלי לא היו איתי בכפרים ונפגשנו אחרי המלחמה כשחזרנו ללמוד. למדתי בכיתה א׳ ב1941. ב-1942 עשו לנו קייטנה בכפרים כדי שלא נסתובב ברחוב ונשתגע מחוסר מעש. וב1947 כשחזרנו לסופיה אבא שלי מיד רשם אותי לביה"ס בולגרי ישר לכיתה ד. לא הבנתי כלום ולא יכולתי ללמוד. אבא החליט שהוא רושם אותי לביה"ס צרפתי, והייתי בכיתה של למידת השפה הצרפתית בשביל אחר כך לעבור לכיתה ה ולכיתה ו וכו' וכו'. שם פגשתי את חברתי ויקי, ושם הכרנו עוד 2-3 חברות והפכנו לחברות טובות. הבית שלנו נשאר אותו הדבר, רק היו צריכים לשפץ אותו. בן גוריון בא לבקר בבולגריה אחרי המלחמה והשפיע על כולנו לעלות לארץ! עליתי בנובמבר 1948, כי עד 1947 לא הרגשנו את נחת זרועם של הקומוניסטים. חיינו טוב אחרי המלחמה והמפעל שגשג אך ב1947 כל המפעלים הפרטיים הולאמו על ידי המדינה הקומוניסטית. באו יום בהיר ואמרו לו: אדון רופו, אתה לא בעל הבית. תן את המפתחות. אז הבנו שזה הסוף והייתה אפשרות לעלות לארץ ועלינו ב1948 עם מעט מאוד דברים."
סיפור אישי של סבי אליהו (אלי) פנחס-
רקע: סבי גר בעיר בלובדיב שם ההחמרות מצד הנאצים היו פחות קשות. ההבדל מסבתי הוא שהיא גרה בעיר הבירה, שעליה השתלטו הנאצים וסבי גר באזור יותר מרוחק ולשם הם פחות הגיעו. לכן הסיפורים של סבי ושל סבתי שונים.
"לאמי היה אח, שהיה דודי. לדוד הזה היו 3 בנים: 1 היה רופא, השני היה סוחר, והיה להם גם אח צעיר, שקראו לו מרדכי (קיצ׳ה)- בן דודי. הבחור הזה היה מאוד פעלתן מבחינה פוליטית וכשהוא היה בכיתה יב הוא ברח לפרטיזנים בתקופת מלחמת העולם השנייה. כאשר הייתה הפלישה הגרמנית לבולגריה. הבחור הזה התפרסם בזה שהוא היה נוקם בכל הפאשיסטים, והוא הרג את מפקד המשטרה של פלובדיב. לבסוף הוכרז כמבוקש. המשטרה הבולגרית ארבה לו והם תפסו אותו וכרתו לו את הראש ושמו את הראש בבית ספר, היכן שלמד כדי שילמדו מה קורה לפרטיזנים ולמתנגדים. הוא היה בן 18 ונרצח. היו עוד הרבה יהודים שנהרגו כפרטיזנים בעיר שלנו בפלובדיב. הוא רצה להילחם בגרמנים וברח ליערות."
אישים בולטים בקהילה לפני המלחמה:
-אלברט אשר רומנו (בבולגרית: Алберт Ашер Романо)- היה עורך דין, סופר, פובליציסט, היסטוריון, נשיא הקהילה היהודית בפלובדיב, יושב ראש ההסתדרות הציונית בבולגריה, ציר לקונגרסים ציוניים מטעמה וחבר הוועד הפועל של ההסתדרות הציונית העולמית.
-פנצ'ו ולדיגרוב-היה מלחין, פסנתרן ומורה בולגרי, יליד שווייץ, בעל שורשים יהודיים, נחשב החשוב מבין מלחיני בולגריה. היה הראשון, ששילב ביצירתו את מסורת המוזיקה הקלאסית האירופית עם יסודות מן המוזיקה העממית הבולגרית. נציג הדור השני של יוצרי המוזיקה הקלאסית בארצו, נמנה עם החברים המייסדים של איגוד המלחינים הבולגרים (1933). היה הראשון בארצו לכתוב בז'אנרים מוזיקליים כמו סונטות לכינור או טריו עם פסנתר. הייתה לו גם פעילות ענפה בהוראת המוזיקה. רבים מהמלחינים הבולגרים מן הדור שלאחריו היו תלמידיו.
-דימיטר פשב- (בבולגרית: Димитър Пешев) היה שר המשפטים וסגן יושב ראש הפרלמנט הבולגרי בתקופת מלחמת העולם השנייה. פשב הוא "חסיד אומות עולם", על חלקו בהצלת יהודי בולגריה מגירוש אל מחנות ההשמדה הנאציים.
