בחרתי להנציח את מרתה לויט, סבתא רבתא שלי. תאריך הלידה שלה הוא 17.7.1901. היא נולדה בהרמנובמסטץ (herhanuv nestec) שבצ'כיה. היא היתה בוגרת של בית ספר לפקידות. היא לא עבדה כי בעלה, הינדריך, היה מהנדס כימאי והיא גידלה את סבתא שלי-אווה ונהנתה מהחיים שלה: היא נהגה לערוך קניות, לנגן על פסנתר, לבשל, לבלות עם חברות ודודות שנהגו לבקר. החיים היו הרבה יותר נוחים- חיפשו יותר את הרוגע הנפשי, נהגו לטייל ולצפות בהצגות. סבתא שלי, אווה, הייתה בת יחידה ולכן מרתה והינדריך, בעלה, נהגו לפנק אותה ולדאוג לה בצורה בלתי רגילה.
כאשר נכנסו הגרמנים לצ'כיה החלו גזרות וחוקים, שנועדו לפגוע ביהודים. חשוב לציין שעד אז צ'כיה הייתה ארץ דמוקרטית ולא אנטישמית; הצ'כים היהודים לא חשו כלל באנטישמיות והרגישו כשווים. נשיא צ'כיה היה אדם מתקדם ודמוקרט וחסר דעות קדומות. היהודים הצ'כים כלל לא חששו גם כאשר היטלר עלה לשלטון, הם לא חששו לחייהם וחשבו שהמלחמה תיגמר ושהכל יסתדר. הגזרות והחוקים, שהוטלו על יהודי צ'כיה, היו קשים ומשפילים, למשל: מיום ליום התחזק האיסור שילדים יהודים לא יכולים ללכת לבית הספר, היהודים היו חייבים לענוד טלאי צהוב; מותר היה ללכת לקניות רק אחרי השעה 5 (כשכבר החנויות היו בדרך כלל ריקות); לקחו ליהודים את האוטו והיה אסור להחזיק חיות מחמד. הגזרה הקשה מכל הייתה שהוציאו את היהודים מבתיהם וכך הוציאו את המשפחה של מרתה מביתם הגדול והעבירו אותם לדירה קטנה, שנועדה ליהודים. בדצמבר 1941 בחודש מרתה ומשפחתה נלקחו לגטו טרזין.
גטו טרזין שימש גטו לדוגמא עבור הגרמנים- הגרמנים הזמינו לגטו זה את "הצלב האדום" (ארגון ששומר על הזכויות של בני האדם) כדי להראות להם שהתנאים של היהודים בגטו הם טובים ובכך הוליכו אותם שולל. "הצלב האדום" האמין למה שראה. בגטו כולם עבדו ומרתה עבדה בקבוצה, שהייתה אחראית על ניקיון הגטו. בגלל שלבעלה של מרתה, הינדריך (סבא רבא שלי) היה תפקיד חשוב בגטו והתאפשר לו להשיג יותר מזון והמשפחה לא הייתה רעבה. בזכות תפקידו הצליח לאפשר למשפחה לחיות בשטח קטן בעליית הגג של בית עזוב בגטו (קודם גרו שם אנשים ששירתו את הצבא הגרמני, והגרמנים גירשו אותם כי הם רצו שהגטו יהיה עבור יהודים בלבד) וכך הם עוד חיו ביחד כמשפחה (כשמשפחות רבות בשלב זה כבר הופרדו). מרתה הסתדרה בטרזין, היה לה חשוב שיהיו לה חברות גם בגטו, ובגלל שהיו בגטו טרזין אנשים איכותיים מאוד היא שימרה את חיי החברה שלה. בגטו היו חיי תרבות והצגות, מכיוון שהיו שחקנים ידועים בגטו והם המשיכו ליצור ולהופיע גם בגטו וגם בתנאים הקשים הם לא הפסיקו ולא איבדו את צלם האנוש שלהם. (המלחין הידוע אולמן היה בגטו טרזיו ודומים לו). מרתה נהגה לחמם את החדר הקטן שבו חיה המשפחה בגטו ולבשל למשפחה מרק מסרפד. היא נהגה לרומם את מצב הרוח של כולם ולתת הרגשה למשפחה שאפשר לעבור את התקופה הזו.
תקופה זו נגמרה באוקטובר שנת 944, כאשר פרצה מגפת טיפוס מדבקת בטרזין, ואנשים רבים מתו כתוצאה מהמגפה. הנאצים בגטו חששו לחייהם ולכן אמרו שמקימים גטו חדש ושלחו לשם את כל הגברים בגילאי 18-50 כדי לבנות את הגטו. בעלה של מרתה, הינדריך, נשלח בין היתר לבניית הגטו. לאחר 10 ימים הגרמנים אמרו ש"הגטו החדש" מוכן ושלחו אנשים לשם. הגטו החדש היה המצאה ותירוץ של הגרמנים על מנת שהיהודים יצאו מרצונם מהגטו וללא התנגדות אך, למעשה, כולם (גם הגברים) נשלחו לאוושוויץ. מי שהיה מסוגל לעבוד נשלח לעבודה לאחר סלקציה והינדריך, בעלה של מרתה, נשלח ב10.10.1944 (לפני מרתה ואווה -סבתא שלי) והופרד מהן. הן לא ראו יותר.
באושוויץ נהגו להעביד את היהודים בחפירת בורות ומילויים בגדר תיל, על מנת שכאשר הטנקים הרוסים או האמריקאים יפרצו למחנה לא יצליחו לחדור למחנה. העבודה הייתה קשה מאוד ובקור קשה של 10- מעלות, עם נעלי עץ (בלי גרביים) ובלי מעילים. בלי כלום. האוכל במחנה היה מועט והרעב היה גדול מאוד. מובן שחוסר האונים גרם לפחד נוראי ולחשש גדול. אבל, מרתה תמיד מצאה איך לעודד את אווה, סבתא שלי: היא סיפרה לה סיפורים והבטיחה לה שהן יעברו את זה ביחד. לאחר 4 שבועות של שהייה באושוויץ דר' מנגלה הגיע שוב ועשה סלקציה נוספת ומרתה נשלחה עם אווה למחנה גרוסרוזן. לשם הגיעו כ- 1000 נשים.
הן קיבלו בגדים חדשים שהיו יותר טובים ונעליים חדשות. במחנה הזה היו אורוות ולשם הכניסו את הנשים. גם במחנה זה הנשים עבדו בחפירת בורות ומילויים בגדר תיל אבל לא היו במחנה הזה תאי גזים. במשך כל השהייה במחנה זה מרתה ושתי החברות שלה עבדו במטבח, שם בישלו מרק לכל הנשים במחנה מסלק סוכר. כך מרתה נמנעה מלצאת לשדה ומהעבודה הקשה בקור המקפיא. בסוף ינואר נשמעו קולות של מטוסים ורעמים של תותחים, ופשטה שמועה שהמלחמה נגמרת, וכך חשבה גם מרתה.
בערך ב-20 בינואר פרצו למחנה ג'יפים שעליהם היו חיילי אס אס וכלבים ופינו את המחנה לקראת "צעדת המוות", שבה מרתה ואווה צעדו יחד עם שאר הנשים בכל יום בין 30-35 קילומטרים. הנשים שלא יכלו ללכת והתיישבו - נורו על ידי הגרמנים. בלילות שמו את הנשים לפעמים בתוך אסם ולפעמים בחוץ בקור. בלילות האלה מרתה הייתה מספרת לאווה מה הן יעשו מתי שהן יצאו מהתופת הזו וניסתה לעודד אותה ולגרום לה לחשוב בצורה חיובית.
בתחילת אפריל 1945 כשכבר נותרו מעט מאוד נשים הן הגיעו למחנה שקוראים לו צבודאוו. וב17.4.1945 מרתה נפטרה מעייפות, מתשישות והיא אמרה לפני מותה לאווה שהיא לא יכולה יותר, סגרה את העיניים ונפטרה. למחרת השיירה הלכה הלאה ומרתה נשארה בערמת המתים מאחור ואווה המשיכה ללכת במשקל של 22 ק"ג עם השיירה. אווה התחפרה באחד מן הלילות באסם ונרדמה. כשהתעוררה גילתה כי השיירה המשיכה בלעדיה. היא יצאה מהאסם והגיעה לכפר צ'כי שנקרא פוסטרקוב, שם מצאה מחסה אצל איכר צ'כי, שהחביא אותה עד לסוף המלחמה וכך ניצלה
