חנה הייתה צעירה מאוד בזמן השואה, ויש לה מעט זכרונות, כמו הבית שבו חיה עד גיל 4 בעיירה פיאסטוב ליד וורשה.
מה שזכור לה הוא מראה הבית עם החצר הקדמית- הנדנדה שעליה נהגה להתנדנד.
תמונה נוספת שזכורה לה היא זוג הנוצרים שגידלו אותה, זוג ללא ילדים. השכנים חשבו שאימצו אותה. חנה לא זכרה את דמות הזוג שגידל אותה עד שכעבור שנים קיבלה תמונות שלהם. חנה התגוררה שם עד 1946.
הוריה של חנה הסתתרו, כנראה, בבונקר בגטו.
חנה שמעה גם סיפור לפיו הם, כנראה, חפרו מנהרה ותכננו לברוח. היא נזכרת כי כתוצאה של חוסר מזל נכוותה בזמן הרחתה והיא צעקה ובכתה. היה קשה להרגיע אותה וכנראה אז האנשים סביב הבינו שהיא מהווה בעיה.
עכשיו נכנס לתמונה קרוב משפחה שלה, שהיה נשוי לבת דודתה של אמה- דומברובסקי סטאניסלב, וכינויו היה- סטאשק.
סטאשק היה בא ויצא מתוך הגטו כי לא הייתה לו חזות של יהודי. איכשהו הוא יצא ומחוץ לגטו הייתה משפחה של נוצרים קתוליים, משפחת דולסקי. הם היו ידידים מאוד טובים של סטאשק ושל אביה (או שהם סחרו יחד או שהם היו חברים מחוץ לנושא של עבודה) והנוצרים האלה, הם הוכרזו כ"חסידי אומות עולם" על ידי מוזיאון "יד ושם" (אנטוני וזושה דולסקי). הם החליטו שאם הנצרות היא תולדה של היהדות אז לעזור לילדה יהודייה להינצל היא זכות גדולה על אף הסכנה הגדולה.
הם החביאו את סטאשק אצלם בבית באמתלה כי הוא מטפל בבנותיהם. יש להם שתי בנות ועד היום הן בקשר איתו ומתגוררות בפוזנן שבפולין.
ההצעה של הזוג הנוצרי, משפחת דולסקי, הייתה להוציא את חנה מהגטו, ועם ההצעה הזו סטאשק חזר להוריה של חנה. סביר להניח שהם עברו תקופה מאוד לא קלה כדי לקב החלטה כזו, ובסופו של דבר הם החליטו שסטאשק יוציא את חנה מהגטו.
לאביה של חנה הייתה בקשה שאח"כ מומשה - הוא אמר "אם אנחנו נחזיק מעמד ונשרוד את המלחמה שאיננו יודעים כמה זמן היא תמשך אז בסדר, אבל במידה ולא נשרוד- אז דע לך שיש לי אח ואחות בישראל, אח בקנדה, ואחות בארה"ב (והוא נתן כתובות) וברגע שהמלחמה תסתיים אני מבקש ממך לשלוח לכולם מכתבים ולהודיע להם שנשארה ילדה- הבת של שמעון והלה ושיחליטו מה עושים" - וכך היה.
אביה של חנה היה סוחר. היא אינה זוכרת את פניו- רק מתמונות, וגם את אמה - כיוון שבגיל כמה חודשים סטאשק הוציא אותה מהגטו מגולגלת בתוך שטיח. ככה הצליחו היא וסטאשק לעבור את השער ולהביא אותה אל אותה משפחה נוצרית, משפחת דולסקי, כשהם מסתכנים מאד.
אז נערך טקס הטבלה פיקטיבי וסטאשק מספר שהוא עמד וקילל תוך כדי הטקס.
מצאו את המשפחה הזאת שתגדל אותה, משפחה בעיירה פיאסטוב, ולהם לא היו ילדים- משפחת מרצ'יניאק. הדבר היחידי שזכור לחנה שם זו הנדנדה. זה גם מה שחיפשה כשהגיעה לביקור בפולין.
לחנה זכורה גם תמונה נוספת - חנה בתוך מונית מוקפת בצעצועים. כשדודתה הגיעה ב-46 לקחת אותה משפחת מרצ'יניאק לא רצו למסור אותה, הם נקשרו אליה ואהבו אותה, אף שקיבלו כסף ותכשיטים. היה צורך בסוף לחטוף את חנה. אז דודתה חטפה אותה לתוך מכונית מלאה בצעצועים.
ברקע תמיד סטאשק ובת זוגו אניה השגיחו על חנה.
כשהגיעה לארץ בגיל 4, כך מספרים, התפללה לישו וענדה צלב על צווארה. דודה ודודתה החליפו את הצלב במגן דוד מזהב. את אותו מגן דוד יש לה עד היום.
אחרי שסטאשק ואניה הגיעו לארץ הם סיפרו לה הכל.
בספטמבר 1946 עלתה לארץ.
"ידעתי תמיד מאיפה באתי ומי היו הורי ומי אני. בכלל לא דברתי על זה. חייתי כצברית לכל דבר ועניין. " אומרת חנה.
אפילו שקראה חנה לדודה ודודתה "אבא" ו"אמא", חתמה חנה הופנשטנד שזה שם משפחתה, ושם משפחתם היה פוקס.
"לא חקרתי אותם, לא שאלתי על העבר שלהם ואני כל כך מצטערת. כל כך לא רציתי להיות שונה מכל הילדים. שאפילו לא פתחתי את כל הדבר הזה" אומרת חנה.
אירועים הנוגעים לשואה, כמו משפט אייכמן, מאוד השפיעו על חנה והיא תמיד עקבה אחרי ההתפתחויות (היו לה בבית אלבומים של תמונות זוועה, תמונות נוראיות מהשואה והיא מדי פעם דפדפה והציצה בזה).
בתאריך בו מציינים את יום השואה חנה תמיד מתרגשת. בתוך תוכה היא תמיד הרגישה מה היא ומי היא והזדהתה וכאב לה, אבל כלפי חוץ היא הייתה יותר צברית אפילו ממי שנולד בארץ.
"אני חושבת שרק בסביבות גיל 50 זה נפתח והתחלתי להצמד לכל השידורים ביום השואה. התחלתי להודיע בעבודה שאני לוקחת יום חופשה – אבל זה רק בגיל 50." היא אומרת.
