דף לכבוד / לזכר

                   עבודת הנצחה / בר שפיר י"א 6

הדמות המונצחת: בלה כהן

קרבה: סבתה של חברתי נועה כהן

תאריך לידה :6/9/1930

מקום לידה: דורוחוי, רומניה.

מקום מגורים במהלך המלחמה: Mogilev-Podolski   עיר במחוז ויניצה (Vinnitsa )  שבאוקראינה

                                      סיפורה של בלה כהן

נולדתי ברומניה בעיר דורוחוי בשנת 1930 .

היו לי שלשה אחים ושתי אחיות. שמותיהם: בנימין, מרים, משה חיים, פרידה יינטה וברוך פרידל.

שם אמי שרה ושם אבי שמעון. בבית דיברו יידיש ומעט רומנית.

חיינו בבית בן 2 חדרים גדולים ומהבית הוביל מסדרון למאפיה המשפחתית.

משפחתי ניהלה אורח חיים יהודי. הלכנו  לבית כנסת בימי שיש ושבת וחגגנו את החגים היהודיים.

המאכל האהוב עליי היה ממליגה, שזו דייסה מקמח תירס וחלב.

כשהתחילה המלחמה הייתי רק בת 9. בהתחלה היה עוצר על כל היהודים והיה מותר לנו לצאת רק בין  השעות  10.00-12.00.

ב1 ביולי 1940 היה פוגרום בדורוחוי שבו נרצחו  מאות יהודים באכזריות ורכוש רב נבזז.

את אבי שלחו למחנה עבודה ואותי יחד עם  אמי, אחיי ואחיותיי הוציאו ביום רביעי בלילה מהבית. לקחו אותנו לתחנת הרכבת בדורוחוי והכניסו אותנו לקרונות בקר ללא  אויר, מים או אוכל .

הגענו לעיר אטקי ומשם הלכנו זמן רב ברגל  בקור עז בדרך בוצית ובחושך .החיילים הרומנים שמרו עלינו והביאו אותנו לבית כנסת, שהיה מלא אנשים, וכבר שם אנשים רבים מתו.

משם הלכנו לנהר הדנייסטר . משם הובילו אותנו בסירות לצדו השני של הנהר. הסירות היו עמוסות ואנשים, שישבו בקצה הסירה, נפלו למים וטבעו. אלו שישבו באמצע -ניצלו.

לאחר 3 שעות הורידו אותנו בצדו השני של הדנייסטר , באוקראינה בעיר ששמה מוגילוב. משם הובילו אותנו בשורות למחנה גדול, אך אני ומשפחתי ברחנו מהשורות והסתתרנו בין חורבות בתים. לא היה לנו אוכל ומים והיה קר מאד. לא ידענו את השפה ושמענו את ההפצצות בלילה.

בבוקר הבינה אמי כי צריך להכנס לאחד הבתים ויהודי שפגשנו הוביל אותנו לגטו, ושם נשארנו.

היה לנו חדר קטן, שבו ישנו בצפיפות רבה. כשהיינו רעבים יצאנו  אני ואחותי  לבתים של גויים באזור כדי לבקש פרוסת לחם או קליפות תפוח אדמה. לא היו לנו בגדים. כשעלינו על הרכבת אמרו לנו להשאיר הכל  מאחור.

היינו רעבים וכשהיה קר היינו עוטפים את הרגליים בסמרטוטים.

היינו מלוכלכים ומלאי כינים, ובגלל הלכלוך פרצה מחלת הטיפוס ואנשים רבים מתו.

היו תקופות בחורף שהגרמנים היו באים לגטו לאסוף גברים לעבודות כפייה . חלקם חזרו וחלקם לא חזרו. פעם בכמה חודשים באו הגרמנים ואספו אנשים  לשילוח למחנות מוות.

אחד המחנות  היה סקזינץ' והשני נקרא טוצ'י. הם הרגו אנשים בכך שלא נתנו להם לאכול  והם מתו ברעב. כמה פעמים  הוציאו את אמי ואת אחיי, אך הם ברחו מהשורות ובכך ניצלו ממחנות המוות.

פעם אחת יצאנו אני ואחותי ז"ל  מהגטו לחפש אוכל . הלכנו לבתים של גויים לבקש אוכל. היה בית אחד גדול מאד עם כלבים רבים. נקשתי על החלון וברוסית אמרתי:

"גברת, גברת ,אפשר, בבקשה, פרוסת לחם או קליפה של תפוח אדמה? אבל בגלל שהייתי נמוכה- היא לא יכלה לראות  אותי. אבל יום אחד היא ראתה אותי והזמינה אותי להיכנס אליה הביתה.

היא אמרה לי לשבת והגישה לי ארוחה, וכשהיא לא ראתה הכנסתי לשקית קצת אוכל בכדי להביא למשפחתי. האישה הזמינה אותי לבוא גם בימים הבאים וכך זה נמשך כשנה. יום אחד ביקר אצל האישה גבר גרמני, והוא אמר לאשה, כי לא כדאי לה להכניס אותי אליה הביתה, מכיוון שיש לי  כינים ואני יכולה להעביר מחלות. האישה שאלה אם יש לי אמא ואם היא יכולה לאמץ אותי . היא אמרה לי לשאול את אמא , אבל אמא שלי ענתה בסירוב, ולא חזרתי שוב לאותה אישה.

לקראת החורף הגיעו 2 יהודים מרומניה,  ידידים  של ראש הממשלה הרומני  . הם ראו את מצבם של היהודים ואמרו שהם עובדים על כך שיחזירו אותנו הביתה, ובאוקטובר באמת כך קרה.

אמי ידעה שצריך ללכת להירשם בכדי לנסוע ברכבת וכך עשתה. בדצמבר 1943 הגיעו הרכבות . הרכבות היו של בהמות ונסענו עד עיר ששמה ווליצינטצ' שם עצרו הרכבות. בדלת הרכבת חיכו לנו שני יהודים, שהיו מקורבים לראש הממשלה, עם ככרות לחם ובגדים, ואני  יצאתי בריצה מהרכבת, לקחתי שמלה ונעליים, ועליתי בחזרה לרכבת. כך הגענו חזרה הביתה לדורוחוי .

במחנה העבודה הודיעו לאבי, כי משפחתו חוזרת, והוא יכול לבוא לקבל את פנינו. כשהגענו רק אמי ואחי זיהו אותו אבל הייתה שמחה גדולה . לאחר מכן הלכנו לישון בחדר קטן אצל אישה מבוגרת, ובבוקר חזר אבי  למחנה העבודה בלי להגיד לנו שלום.

לאחר זמן מה שחררו את אחד הבתים של סבי . תחילה התגוררנו שם אני , אמי וחמשת אחיי ואחיותיי דודתי, שני בנותיה ונכדתה.

בתום המלחמה בקיץ  1945 קיבלנו הודעה כי אבי חוזר הביתה, אבל הוא פצוע. אבי  חזר עם ברך מרוסקת ואושפז בבית חולים לכמה חודשים.

כשהחלים בסוף שנת 1945 חזר הביתה ופתחנו שוב את המאפיה, כך שמצבנו הכלכלי היה די טוב. אכלנו ושתינו ולא חסר לנו כלום.

יום אחד התגלש במגלשה אחי, ברוך, שהיה אהוב על כולם, ונפצע. הרופאים נתנו לו טיפול רפואי  שגוי והוא נפטר.

הרוסים בינתיים כבשו את רומניה, וכל מי שהיה לו עסק פרטי – נפגש רכושו והולאם,  וכך מצבנו הכלכלי הורע.

ב-1947 הייתה יציאה של יהודים מאירופה. אחיי, בנימין ופרידה, עלו לארץ ולשלחו לנו אישורי כניסה לארץ ישראל

בשנת 1950, בהיותי  בת 20, עלינו לארץ באנייה  "טרנסיבניה".   האנייה הגיעה ישירות לחיפה ומשם הלכנו למחנה העולים בחדרה, שם גרנו באוהל כשנתיים ימים.

לאחר מכן שכרנו דירה בחדרה ואבי, שמעון יום טוב ז"ל עבד במאפיה  המשפחתית.

אמא שלי, שרה מנצ'י, הייתה עקרת בית וטיפלה בילדיה.

הזכרונות של המלחמה בגרמניה מלווים אותי כל חיי.