עבודת הנצחה
"השורשים שלנו, החלק בנו שנטוע בתוכנו עוד מלפני לידתנו, העבר שלנו, הסיבה לקיומנו, כל מה שנמצא עמוק עמוק בתוכנו, נקודת המוצא המעצבת אותנו, היא המהות שלנו".
זהו סיפורו של סבי, יוסף מאיר כהן, אביו של אבי פנחס. סבי נולד ב 22/04/1922 בכפר קטן בשם קומייאטי בצפון הונגריה.
סבי היה הבכור במשפחה, ואחריו היו חמישה אחים ואחיות: בוז'יקה, לאצ'י, יולישקה, אילונקה ואלה הצעירה- ארבע בנות ושני בנים. שם משפחתם היה קון (kohn ) וכשסבי עלה לארץ עיברת את השם לכהן. להורי סבי קראו פאל (פנחס) ושרן (שרה). משפחת סבי הייתה המשפחה היהודית היחידה בקומייאטי.
למשפחת סבי היו בכפר מכולת ובית מרזח, שאליהם באו כל תושבי הכפר לקנות את מצרכיהם. משפחת סבי הייתה משפחה דתית אורתודוקסית, ובביתם היה בית כנסת, שבו נהגו להתפלל. אך כאשר לא היה להם מניין הם נהגו ללכת בשבת עד לכפר הסמוך כדי להתפלל .
בגיל צעיר למד סבי בבית ספר נוצרי יחד עם אחותו . הוא סיפר לדודתי (שרי, אחות אבי) מספר אירועים שזכורים לו מילדותו. הוא סיפר כי כשהיה בבית הספר היסודי הילדים היו מאוד שובבים ולכן כל הכיתה קיבלה עונש. אחותו אמרה למורה כי אח שלה לא עשה דבר, ואם הוא ייתן לו עונש- היא תגיד על כך לאביה. מקרה אחר שסבי סיפר היה כי כאשר רצה ללמוד לרכב על אופניים, הוא ביקש מאחד הילדים שילמד אותו, ובתמורה נתן לו ממתקים.
בנוסף סבי סיפר כי כשהיה יותר צעיר בחג הפסחא, החג בו נוהגים הנוצרים לקשט ביצים, גם סבי קישט ביצה והביא אותה הביתה. כשאביו ראה את הביצה הוא התרגז, כי הרי הם היו משפחה יהודית דתית. סבי לא באמת הבין מה משמעות ביצת הפסחא .
כשסבי היה כבר יותר גדול הוא הלך ללמוד בישיבה, אך כעבור מספר שנים הוא עם אביו החליטו שעדיף שיחזור הביתה לקומייאטי, שם עזר לאביו במכולת ובבית המרזח.
בשנת 1943 , כשסבי היה כבן 20 , הוא נשלח לעבודות כפייה. סבי לא כל כך ידע לאן שולחים אותו ומה הוא עומד לעשות. זו הייתה הפעם האחרונה שבה ראה את משפחתו.
במהלך השנתיים בהן עבד סבי בעבודות כפייה, העבירו אותו, ורבים שכמותו, ממקום למקום בשטחי הונגריה וצ'כוסלובקיה. עבודות הכפייה היו , למעשה, עבודות פרך כמו סלילת כבישים, חפירות, ובעיקר, עבודות כפיים קשות במיוחד.
לקראת סוף המלחמה הוליכו אותם ברגל ימים ולילות. הם לא ידעו לאן הם מובלים. באחד הלילות עם רדת החשכה היה צריך למצוא מקום לישון. סבי וכמה מחבריו מצאו מקום עם קצת קש עליו יוכלו לישון. בבוקר כאשר הם קמו הם הופתעו לראות כי אף אחד מחבריהם לא נמצא. הם לא חיפשו אותם, כמובן, אלא ניצלו את ההזדמנות הזאת בכדי לברוח.
לאחר סיום המלחמה נודע לסבי כי הצעדה הזו בסופו של דבר הובילה לדכאו, מחנה ריכוז בגרמניה.
לאחר שנים רבות כאשר ביקרו בהונגריה סבי, סבתי, אבי ודודתח הם פגשו במכר של סבי מעבודות הכפייה, וכאשר הגיעו לדכאו חברו הטוב התעלף.
בחול המועד פסח בשנת 1944 נשלחה משפחת סבי לגטו קושיצה בסלובקיה, העיר המרכזית והגדולה של האזור. בקושיצה נאספו יהודים מקהילות שונות בהונגריה, ומשם העלו אותם על הרכבות לאוושויץ. סבי סיפר כי אביו כתב לו מכתב מתחנת הרכבת בקושיצה, לפני נסיעתם. אביו כתב כי הם עכשיו בתחנת הרכבת, בדרכם לתחנה הבאה, וכי הם אינם יודעים לאן לוקחים אותם, ומי יודע אם הם עוד ייפגשו .
אביו כתב לסבי שישמור על עצמו.
משפחת סבי הגיעה לאוושויץ סמוך לחג השבועות בג' בסיוון. הם היו ארבע בנות: בוזיקה הגדולה, יולישקה, אילונקה, אלה הקטנה, אחיו הקטן לאצ'י, וההורים פאל וסרן. בוז'יקה ויולישקה מוינו לעבודה במחנה ושאר המשפחה נרצחה במשרפות ביום הגעתם לאוושויץ.
בת דודתו של סבי, שעבדה במטבח באוושויץ, הביאה לאחיותיו שעבדו בעבודות כפייה אוכל, אשר עזר להם לשרוד. בסמוך לסוף המלחמה כאשר הגרמנים הבינו כי האמרקינים בדרך לשחרר את האוושויץ הם התחילו להעביר את האסירים ב"צעדות מוות" מאוושויץ לגרמניה. יולישקה, אשר הובלה בצעדה שכזו, נפלה מתשישות. החיילים הגרמנים ירו בה למוות.. האחות היחידה של סבי, שהצליחה לשרוד את אוושויץ, הייתה בוז'יקה .
עם סיום המלחמה הגיע סבי לאחד מבתי הכנסת הגדולים בבודפשט, בירת הונגריה, שם נמצאה רשימת שמות של הנספים והניצולים. סבי הבין כי משפחתו נרצחה באוושויץ ביום הגיעם למחנה וכי רק אחותו בוז'יקה שרדה. לאחר שפגש את אחותו הם החליטו ביחד לחזור לגור בקומייאטי. בביתם כבר גרו שכניהם הגויים, אך מפני שהכירו אותם, הם החזירו להם את ביתם. הרבה מהרהיטים שלהם, שנחשבו לרהיטים מאוד איכותיים ויקרים, נגנבו. סבי אפילו קיבל מידע מאחד מתושבי הכפר כי הארון, שהיה בחדר הוריו, והיה עשוי מעץ מלא, נמצא אצל משפחה מסוימת בכפר. כאשר הוא בא לבקש את הארון חזרה, לוקחי הארון הכחישו שהם לקחו אותו. סבי ידע כי אביו החביא בארון זה בדים ולכן הוא הזמין משטרה. סבי ואחותו סיפקו הוכחות וסימנים כי הארון שייך למשפחה. המשטרה קיבלה את הסימנים וההוכחות והחזירה את הארון לסבי ולאחותו.
בשנת 1946 התחתנה אחותו של סבי, בוז'יקה, ועברה יחד עם בעלה, מיקלוש, לבודפשט. סבא החליט לעלות לארץ, ובשנת 1948 עלה לארץ עם תנועת הנוער "בני עקיבא" באנייה "אל תפחידנו".
סבא הגיע לארץ היישר למלחמה, למלחמת השחרור. מיד עם ירידתו מהאנייה הוא גויס לצה"ל, בתחילה כחובש, לאחר שסיים קורס חובשות מזורז, ולאחר מכן שירת 3 שנים כמפקד כיתה.
הקליטה של סבי בארץ הייתה קשה. הוא היה בדיכאון קשה בעקבות אובדן משפחתו, ואפילו היה תקופה קצרה בבית החולים.
בארץ הוא גר ב"אגרובנק", אשר הייתה מעברה ליד חדרה. תחילה עבד סבי בתשתיות ביוב, ולאחר מספר חודשים, בעקבות המלצת ידידים, החל ללמוד פוליטורה (צביעת רהיטים). לאחר זמן קצר פתח בית מלאכה לצביעת רהיטים ופוליטורה עם שותף. העסק היה פעיל מעל 40 שנה ונודע באיכות עבודתו.
בשנת 1959 הכירו סבי וסבתי בבית מכרים משותפים במהלך משחק קלפים. סבי וסבתי התחתנו ב 15/11/1960. חתונתם הייתה מהולה בשמחה ועצב.
אבי נולד ב - 19/10/1961 בתל אביב כשנה לאחר חתונתם. וכעבור שנתיים,
ב- 5/8/1963, נולדה אחותו שרי. אבי ודודתי קרויים על שם הוריו של סבי שנספו בשואה. בשנת 1960 קנה סבי דירת שיכון, בשכונה חדשה. השכונה הייתה כולה חולות, ונקראה רמת אביב. ברחוב לאון בלום ברמת אביב גדלו אבי ואחותו ושם עד היום סבתי מתגוררת.
לדודתי שרי 3 ילדים: הבכורה רחלי, יעלי, ונפתלי. לאבי שתי בנות, אני, ואחותי הגדולה ,אלה. כשאחותי נולדה הורי החליטו לקרוא לה אלה על שם זמרת מפורסמת. רק לאחר כמה שנים הורי גילו כי לאחות הקטנה של סבי גם קראו אלה כהן.
סבי חי חיים קשים: בגיל צעיר התייתם מהוריו ואחיו, אשר נרצחו בדם קר. לאחר מכן, איבד חברים במלחמות. למרות זאת הוא היה אדם מאושר וחי חיים מאושרים .
סבי נפטר ב 22/06/2010. בן 88 היה במותו.
