אני בחרתי להנציח את סבי ששמו יצחק לבקוביץ'.
סבי נולד בתאריך 29.1.1921 בעיר ויילון שבפולין.
משפחתו של סבי הייתה מורכבת משלוש בנות, שלושה בנים ושני הורים. מקצועו של אביו היה תפר. מקצוע זה היה האדם שהכין את העור העליון של הנעליים ואמו ניהלה את העסק. שתי האחיות הגדולות של סבי היו כבר בארץ ישראל, כי אביו היה ציוני וראה שאין עתיד בפולניה אז הוא שלח את הילדים לשם.
סבי לפני המלחמה היה תלמיד בבית ספר בויילון עד גיל 13 ולאחר מכן נשלח ע"י הוריו ללמוד בעיר הגדולה, לודז'. שם הוא למד בישיבה עד גיל 15 ובגיל זה הוא חזר הביתה.
עם פרוץ המלחמה (1939) סבי היה בן 17 בערך, ב-1 לספטמבר בשעה 5 בבוקר הופצצה העיר בשני גלים. סבי ומשפחתו נכנסו למרתף כאשר הם שמעו את האזעקה. בגל הראשון נפלה פצצה על הבית שלהם. הבית התמוטט מעליהם אבל המרתף שהם התחבאו בו לא קרס אז הם נקברו מתחת להריסות במרתף. בגל השני של ההפגזות הייתה פצצה שנפלה בקרבת מקום ופתחה להם דרך מפלט מההדף. כאשר הם יצאו, ראו ברחובות הרבה הרוגים פזורים. לאחר מכן סבי ומשפחתו הלכו דרך היערות למקום לא ידוע במשך שבוע בעוד הגרמנים צלפו עם מכונות ירייה על כל השיירות של אנשים. בסוף הם הגיעו ללודז', שם הייתה הפגזה קשה מתותחים והעיר הזו גם נכבשה. לאחר קצת זמן, סבי ואחיו חזרו לאזור שבו גרו לפני פרוץ המלחמה ושם הם מצאו דירה שהייתה קצת הרוסה וגרו בה. כעבור בערך שבועיים, הגיעו לעיר יחידות צבא וריכזו את כל התושבים בכיכר העיר. הם הפרידו בין היהודים לשאר וחלק מהיהודים לקחו לעבודות. כעבור קצת זמן, הקימו בעיר יודנראט והתחילו לצופף את היהודים שהיו פזורים בכל העיר לאזור אחד והחליטו על עוצר ליהודים שמותר לצאת מהבתים רק מ-6 בבוקר עד 6 בערב.
בתחילת 1940, החלו הגרמנים לתפוס אנשים בבתים וברחובות ולשלוח אותם למחנות ריכוז. ובמקביל הם הוציאו משם את כל האנשים בעלי חשיבות ויכולת הנהגה כמו כמרים, קציני צבא וכו' כדי שהאוכלוסיה תישאר ללא מנהיגות, לקחו אותם למחנות ריכוז ואחר כך שחררו אותם בלובלין באזור הגנרל גוברנמנט. בהמשך הגרמנים חטפו יהודים לעבודה באזור פוזן על מסילת הרכבת הגדולה שלהם "RAB ". סבי היה מסתתר, אבל אחיו לא הסתתר כי הם לא האמינו שיחטפו ילדים בני 12-13 והוא נחטף לעבוד במחנה פוגנבורג - קרייסינג. המשיכו לצופף ולרכז את היהודים, עד לשלב שהיו כ-8000 יהודים ב2-3 רחובות וקבעו שאזור זה הוא אזור של מגפות, היו אוספים את כל הבגדים והמצעים של היהודים והיו שורפים, כי הייתה לנאצים "תאוריה" שהיהודים אמנם לא חולים אבל הם נשאים של מחלות. בנוסף הציבו מסביב לאזור שלטים שאמרו "אסור להיכנס". באזור היה בית גדול שהיה פעם של משפחה עשירה לא יהודייה, אך פונה וצופפו שם מאות משפחות יהודיות. בהמשך הגרמנים התחילו להביא משאיות ודחסו בהם את היהודים משם ונסעו בכיוון לא ידוע. גם בתקופה זו הוציאו להורג את ראשי היודנראט כדי להטיל פחד ומינו אחד חדש מדנציג, מה שאומר שהוא דיבר גרמנית טובה, שהיה סוחר דגים לפני המלחמה. באיזשהו שלב התחילו גם לקחת יהודים במשאיות, נאמר שהם נלקחים לכפר שקוראים לו חלמנו, אך בהמשך גילו שהיהודים הורעלו בדרך ע"י האגזוז של המשאית ואז היו קוברים אותם. אחר כך גם הקימו קרמטוריום כדי לשרוף את הגופות ובשיטה זו הרובע הצטמצם מאוד. בסוף יולי-אוגוסט בשנת 1942 הייתה פקודה שאף יהודי לא יוצא גם לא לעבודה ושכולם צריכים להתרכז בכנסייה. הייתה שם כנסיה מאוד גדולה שקראו לה הכנסייה האוגוסטיאנית. אז סבי הסתתר, הוא הלך לחנות חומרי בניין ששם גם עבדו יהודים ואחד המנהלים גם היה יהודי עם קשרים. סבי הסתתר שם כמה ימים בין לבנים ואז תפסו אותו, במזל לקחו אותו למשטרה האזרחית ולא לגסטפו. המשטרה האזרחית פשוט הביאה אותם לכנסייה, כי הם לא ידעו מה לעשות איתם.
כבר כחצי מהיהודים בעיר נלקחו מהכנסייה למחנה השמדה חלמנו, בחרו את מי להעלות על המשאיות לחלמנו לפי זה שראו מי האנשים החזקים יותר והצעירים יותר ואותם השאירו, אבל את כל החולים, המבוגרים, הילדים והנשים לקחו להשמדה. את הצעירים שסבי היה בינהם, לקחו ברכבת משא תחת משמר כבד. סבי הגיע ברכבת למקום שקוראים לו מרישין. לאחר קצת זמן הגיעו לשם אחרוני היהודים, כי כבר לא היו יותר גטאות קטנים ורובעים וכולם רוכזו בגטו לודז'. שם חילקו אותם לעבודה והם קיבלו על זה כרטיסי מזון. סבי נבחר לעבוד בנפחייה כי בתקופה זו לא נשארו הרבה אנשים שהיו מסוגלים להרים את הפטיש של הנפחייה ששקל כחמישה קילו, אבל סבי בא מאזור שלא היו רעבים בו אז הוא היה עדיין בריא. לעבודה זו היו יתרונות, כי הם קיבלו תוספת מזון עבור זה שהם עושים עבודה פיזית קשה. עוד יתרון, זה שהם קיבלו גם עבודות מחוץ לגטו והם לפעמים קיבלו מהפולנים עוד מזון, וכדי להכניס את זה חזרה לגטו, היו צריכים לשחד את המשטרה היהודית ולתת לא מחצית מהאוכל. כעבור קצת זמן, הייתה למשטרה היהודים רשימה של אנשים לקחת וסבי היה בין השמות שם. כאשר דפקו לו בדלת, הוא אמר שהוא רק יתלבש, ואז כשהוא קשר את הנעלים הוא בפתאומיות קפץ מהחלון אל גג ומשם ברח, אבל הוא שכח את תלושי האוכל שלו. לקצת זמן סבי התחבא במפעלים ולפעמים עבר במטבח וקיבל קליפות תפוח אדמה כי היו לו שם קשרים כי הוא תיקן שם דברים הרבה פעמים במסגרת עבודתו. לילה אחד, סבי הבין שהוא לא יכול להמשיך ככה ושהוא צריך להשיג שחרור. אז הוא הלך לביתו של אדם בשם אינג' גוטמן ואיים עליו: "תדע לך, אם אני צריך לצאת, ואני רואה את זה מוות בטוח, יקרה לך משהו". הוא הגיב: "תבוא מחר למשרד שלי, בצגלאנה 12, אני אתן לך אישור. אתה תלך עם האישור הזה למרכז האיסוף בבית הסוהר המרכזי בצ'רניקייגו, שמה יושבת ועדת השחרורים. סבי קיבל ממנו אישור שהיה כתוב עליו שהוא מסגר מדרגה ראשונה וצריך לשחררו והוא חזר לעבודה כמו שהיה לפני. בשנת 1944 הגטו היה כבר מאוד דליל והתחילו להפסיק את העבודות וגם לא הכניסו עוד מזון לגטו. ואמרו שמי שבא למארישין מרצונו יקבל קילו לחם, חצי קילו נקניק וחצי קילו ריבה. אז סבי הסתתר עם קבוצת בחורים בבתים שרובם כבר היו ריקים ובחלקם מצאו אוכל, אבל מצאו אותם והעלו אותם על הרכבת למארישין.
אחרי האירועים שסופרו בעמודים הנ"ל, סבי הגיע לאושוויץ ועבד שם מעט זמן, משם לקחו אותו לעבוד במפעל מטוסים בשם "פרידלנד" של חברת VDM Werke (Verenikte Deutsche Metal Werke) שהייתה חברת בת של Hamburg . שם הוא עבד לקצת זמן ואז הוא ברח משם ליערות עם עוד כמה אנשים ואז זמן לא רב אחר כך שחררו אותם הרוסים. אחרי המלחמה הוא הגיע לצרפת וחי שם כמה שנים. לאחר מכן הוא עלה באוניית מעפילים לישראל והגיע למחנה מעצר עתלית. בארץ הוא פגש את סבתי יהודית שעלתה לארץ מבולגריה לבד בעליית הנוער ולהם היו שני ילדים שאחד מהם הוא אבי.
