שם מלא של הדמות המונצחת: סטפניה וילצ'ינסקה
מקום הרצח ומועד הרצח
ב-5 באוגוסט 1942 יצאו וילצ'ינסקה וקורצ'אק עם הילדים בצעדת הגירוש לטרבלינקה ובאותו יום נרצחה.
סיפורה של הדמות במהלך המלחמה:
בעת שהותה בארץ ישראל, בעין חרוד, הגיעו אליה הידיעות על מה שקורה בוורשה והדאגה לגורלו של קורצ'אק והילדים הטרידה אותה . היא ידעה שלא תוכל להביא את כל היתומים ארצה ולכן היא החליטה סופית לחזור לפולין ולהיות עם מי שזקוקים לה ביותר ברגעים הקשים . מיד עם הכניסה לבית היתומים היא מקבלת על עצמה חזרה את ניהול הבית . השנים האחרונות לחייה עברו עליה בעבודה סיזיפית של ארגון חיי הבית בניסיון לשרוד בתנאים בלתי אפשריים. הימים היו קשים, יצים של רעב ומחסור בכול . כשנכבשת וורשה והמצב מחמיר , היא מנצלת את קשריה כדי להשיג תרומות להחזקת הבית . היא עוברת ממוסד לארגון ומגייסת את מלוא הכוח , להשיג מצרכים וכספים עבור הילדים . עד הרגע האחרון מנסים שניהם להעניק לילדים מסגרת חיים מאושרת , ואפילו מצליחים להוציא את הילדים לקייטנה האחרונה שלהם . ב- 1940 נופלת ההחלטה להעביר את היהודים לגטו וקורצ'אק מנסה לכלול את בית היתומים במסגרת המוסדות שנשארו מחוץ לגטו, אך הוא הצליח רק לדחות את הביצוע לאביב והם עוברים לרחוב חלודנה 35 .
תוך ימים מקבל הבית את צביונו הרגיל . בית המשפט ממשיך בפעילותו, פינות המשחקים, הצגות, קונצרטים , ואף מגדלים בגינה ירקות למרק . לבוגרים שבחניכים היא מסדרת מקומות עבודה ובכך נעזרת בהם להשגת אוכל נוסף . במכתבים מעין חרוד דחקו בהם חבריהם לנסות לברוח לארץ ישראל, אך הם לא עשו זאת . עוד פעמיים הגיע קולה ממרחקים. ב-2 באפריל 1940, דרך ז'נבה, באמצעות הצלב האדום, כתבה לפייגה ביבר: "יקירתי, הננו בריאים. אני עובדת בבית היתומים, לא הרבה, ואילו קורצ'אק - הרבה מאוד. לא הגעתי אליכם, כי אין בדעתי לנסוע בלי הילדים ".
במכתב אחרון מיום 8 באפריל באותה שנה כתבה: "אנו עובדים בבית היתומים. בלי הילדים לא אסע. היאזרו בסבלנות. מברכת את כולכם ".
היא ציפתה ליום המר ולא חייתה באשליות . כשהגיע המסע, לכל ילד הייתה מוכנה עם בוקר חבילת הבגדים היפים ביותר . הארגון הזה נתן למסע טעם של חג וסטפה הרגישה שזוהי הצלחתם , שלה ושל קורצ'אק, להשכיח מלב הילדים את מטרת המסע ולראותו כטיול של חג . יחד אתם הלכו כל הסגל: 192 ילדים ו- 8 מבוגרים. כל אחד מהם הוביל קבוצת ילדים בסדר מופתי וללא התערבות הגרמנים .
היא לא ראתה עצמה כדמות ציבורית, אלא איש מעשה יומיומי . היא הבינה שחינוך אינו יכול להיעשות ללא מחשבה ומבחינתה קורצ'אק היה הוגה הדעות והיא המבצעת. ב-5 באוגוסט 1942 יצאו וילצ'ינסקה וקורצ'אק עם הילדים בצעדת הגירוש לטרבלינקה .
אחד מחניכיה אמר עליה:
"סטפה הייתה בעצם אם הבית ואם הילדים, כל דאגותיה ועבודתה היו קודש למעננו. 24 שעות ביממה. תמיד ראינו אותה מסתובבת, דואגת. מהבוקר עד הלילה דאגה לכל פרט – ללבוש, לאוכל, להליכה לבית הספר, לבריאות, לסדר ולניקיון".
יאנוש קורצ'ק אמר עליה:
..."אני אבא עם כל הצדדים השליליים שלו. תמיד עסוק, חסר פנאי, יודע לספר סיפורים, אך עושה זאת לעתים רחוקות. סטפה היא אם, לעיתים גם לא צודקת, אבל בלעדיה אי אפשר לחיות"...
מדברי חניכים:
"גם אם לא רצית לאכול, ידעת כי חובת הישיבה בצוותא סביב השולחן חלה על כולם. הילדים למדו בבתי ספר שונים, והישיבה ביחד – כישיבת משפחה נתנה את ההרגשה של שייכות, לכל ילד לביתם המשותף. בדרך זאת הייתה יכולה גם היא, כאם לעשרות ילדים, להביט ולראות איך נראה ומרגיש כל אחד מהם כל בוקר. בשולחן שלה נהגה להושיב את הילדים החלשים שלא אכלו היטב, כדי שתוכל להשגיח מקרוב ולהקפיד שיצא מן הבית שבע. לשבת על יד סטפה ולא לאכול – זאת הייתה בעיה רצינית… בבוקר היו נותנים קקאו, והיו ילדים שנהגו להשאיר קקאו בכוס, ולא לשתות עד הסוף. קקאו באותם הימים היה מצרך יקר, וסטפה לא יכלה להשלים עם כך שהילדים אינם מעריכים את הקקאו, ומרשים לעצמם לשפוך כל כך הרבה. בתור מחאה היא עברה מילד לילד ושתתה את כל הקקאו שהשאירו, וזה לימד את הילדים לקח חשוב: אסור לבזבז, וחינוך הוא מעשה ולא רק דיבור. כשהיו הילדים זקוקים למשהו, לא ידעה סטפה גבולות וצמצומים, אך אוי לו לילד שנהג בבזבוז".
בבליוגרפיה:
כתבה בעיתון "הארץ" http://www.haaretz.co.il/gallery/literature/1.1689147
