יחזקאל קוהן זכרונו לברכה, הוא סבא שלי. אבא של אבי.
"עזוב אותי בשקט, מה אתה רוצה?", אמר סבי לאבי כשראיין אותו.
סבי לא נהג לדבר על השואה, באחד מביקוריו של אבי בארגנטינה בשנת 89', סבי הסכים לדבר. שנה לאחר מכן, נפטר.
"לא, לא, לא. צריך להתחיל עם זה שביום הראשון ב1/9, כשהתחילה המלחמה ואחרי שהם באו מה עשו עם היהודים", המשיך סבי לספר בתמצות רב ככל האפשר.
"ואחר כך הוציאו את הכסף, מפעלים, עסקים, היכו, גילחו את הזקנים ושלחו לעבוד ולא שלמו ולקחו "קאנטריבוציעס (מסים). אחרי זה עשו גטאות, לא יכולנו ... בהתחלה יכולנו לנוע בכל הכיוונים אבל אחרי זה, עשו גטאות. את היודע מה זה גטאות?" שאל סבי את אבי ואחר כך המשיך, "גטו זה שאי אפשר לזוז. אם יש לך אישור אתה יכול לצאת, ואם לא ... אחר כך שלחו לתאי גזים! זהו."
סבי נולד בעיירה קושניץ שבפולין ב13/1/1916 לשלמה יחיאל ואלקה קוהן, ולו היו שני אחים. אחיו הגדול – שמואל (שמיל) ואח קטן – פנחס.
באחד בספטמבר 1939, פלשו הנאצים לפולין.
סבי ומשפחתו באותה התקופה, חיו בעיירה בשם קושניץ.
הגרמנים הפכו חלק מקושניץ לגטו, ובזמן זה עבד בשיתוף פעולה עם הגרמנים בניהול מפעל לייצור עורות בראדום, עיר שנמצאת 9 ק"מ מקושניץ. הייתה לו אפשרות לעבור בין שתי הערים למטרת עסקים, מכירת הסחורות שיוצרו במפעל, אך הרווחים שלו היו קטנים מאוד, משום שהרב הלך לגרמנים.
סבי סיפר, כי היה ידוע לאנשים בגטו שלוקחים אותם, אך לא ידעו לאן. הם היו עושים טראנספורטים של 10,000 אנשים מכל מיני מקומות אל מחנות ההשמדה.
באוגוסט 1942, חודשיים לפני חיסול הגטו, העבירו את סבי למחנה העבודה בראדומיה ולקח עמו את אחיו הקטן, משום שראה שהמצב רע וחשב שהולכים להרוג את כולם. אחיו הגדול לא רצה להצטרף והחליט לברוח ליערות בפולין שהתחברו עם רוסיה ולהצטרף לפרטיזנים והוריהם היו מבוגרים מדי כדי לעבוד.
זאת הייתה הפעם האחרונה שראה סבי את הוריו.
באוקטובר של שנת 1942 חיסלו הגרמנים את הגטו, ועם חיסול הגטו נשלח טראנספורט למחנה ההשמדה טרבלינקה. בטרנספורט זה היו הוריו של סבי.
לאחר תקופתו במחנה העבודה בראדומיה, הועברו סבי ואחיו למחנה העבודה סקארז'יסקו, שם עבדו במפעל תחמושת.
בשנת 1943 אחיו, פנחס, חלה מאוד. סבי אמר לו שהוא חייב לעבוד. הוא אמר לו שהוא הלך לעבוד אפילו כשהיה לו 40 חום. פעם אחת, הוא הציל את אחיו בעזרת המנהלים הגרמנים שהיו שם, אך בפעם השניה הוא עבד וכשחזר, גילה שאחיו כבר אינו. הרגו קבוצה של אנשים חולים וביניהם, פנחס.
במפעל התחמושת, סבי עבד עם מכונה חשמלית גדולה. שבת אחת, הוא עבד עד ארבע בבוקר, כבר היה יום ראשון. הגיע מנהל העבודה (גרמני מפולין), ונתן לו חמש דקות לנקות את המכונה שאיתה עבד כל השבוע. עבודה זו היא בלתי אפשרית, הרי אי אפשר לנקות את המכונה הגדולה בחמש דקות. סבי לא הצליח. מנהל העבודה היכה אותו כל כך הרבה, עם ברזל, עם אגרופים עד שהוציא לו את השינייים. הוא הכה אותו כל כך חזק, שיצר לו חור בפה.
במחנה זה, היה מפקד גרמני, שכל יום אחרי שהיה אוכל ארוחה גדולה ושותה המון יין, נכנס לבית החולים, היה מוציא 10-15 חולים והורג אותם. לאחר המלחמה, מצאו אותו בטרזינשטאט והרגו אותו. היהודים ביצעו בו לינץ'.
בשנת 1944, כשהרוסים התקרבו לגבול עם פולין, העבירו אותו למחנה העבודה בוכנוואלד שבגרמניה. במחנה זה היו המון אנשים וביניהם גרמנים מתנגדים לנאציזם. הוא עבד במחצבה. היה זה מקום פתוח, אך הם לא היו מקבלים מספיק אוכל בהתאמה לעבודה הפיסית הקשה שביצעו. כל יום היו מקבלים חצי קילו לחם וקצת מרק ירקות.
לאחר שלושה או ארבעה חודשים, העבירו קבוצה, והוא בתוכה, למחנה הריכוז דכאו, שם חולקו האנשים ב"באראקים" (ביתנים) לפי אומות. היו יהודים, הולנדים, צרפתים והמון גרמנים שנכלאו במחנה מכיוון שלא הסכימו עם הנאציזם.
בדכאו, הייתה משרפה, ובה כל לילה היו שורפים אנשים. היו מכניסים את האנשים לתאי הגזים, ולאחר מכן שורפים אותם מתים.
סבי, התיידד עם גרמני שעבד במזכירות המחנה, הוא לא היה נאצי. הוא סמך על סבי והיה בחור טוב. יום אחד קרא הגרמני לסבי וסיפר לו כי הוא נמצא ברשימה למשריפה בלילה הבא עם עוד אנשים. הם היו שני יהודים, שלושה צרפתיים ושני הולנדים. שבע נפשות. סבי ישר הלך לצרפתים, שהיו חשמלאיים וסיפר להם. הגדר הייתה מחושלמת והם ידעו איך לחתוך אותה. באותו הלילה, סיכמו הקורבנות שהם בורחים.
הם ברחו, וירו בהם. שלושה מתוכם נהרגו וסבי קיבל כדור ביד. הם נשארו ארבעה. הם היו ביער שמונה עשר יום ועשו הכל כדי לשרוד. "אכלנו דשא, אכלנו הכל" אמר סבי, "זה היה באוקטובר 1944".
ביער לא היו אנשים, לא היו פטרולים של גרמנים ולא פרטזנים. סבי אמר לאנשים שהיו איתו שחייבים לצאת מהיער, כי בכל זאת ימותו שם. יום שישי אחד אחה"צ, הוא הבחין בקבוצה של אסירים יהודים שחזרו מהעבודה במחנה "הביתה". הוא התקרב למנהל של הקבוצה, שראה שגם הם היו אסירים כי היו לבושים במדי הפסים. הוא סיפר למנהל את כל מה שקרה, והמנהל אמר לסבי ולאנשים שברחו איתו להצטרף לקבוצה שלהם. ארבעתם הצטרפו, ונכנסו תחת שמם של האנשים שמתו. הם הגיעו לעיר ששמה רגנסבורג. ברגנסבורג, רופא מוארשה, נקלסבלוק, הוציא לו את הכדור וריפא אותו.
לאחר מכן, בסוף אותה השנה, סבי ביקש להצטרף לקבוצה ששולחים אותם למחנה עבודה שליבן, לייצור רימונים גדולים. הוא פחד להשאר ברגנסבורג, מפני שהיה תחת שם של מישהו אחר.
ארבעתם, שהיו ביער, הלכו יחד. אמנם במחנה זה לא הרגו, אך האנשים מתו בעצמם. התנאים היו קשים. לא היה אוכל.
במחנה, היה גרמני מבוגר. "האיש הזה היה בן אדם כל כך טוב שאני הייתי בטוח שהאיש הזה יצא מיהודים. בטוח, בטוח, והוא לא נתן שם להרוג אף אחד" סיפר סבי. האיש הזה הגן על האנשים, וסבי אמר שהודות לו הוא חי.
פעם אחת סבי לא הלך לעבוד, הוא פשוט לא יכל יותר. האיש הגרמני אמר לו שאם לא ילך יקחו לו את האוכל. הוא הלך לעבודה, וכשחזר חיכה לו האיש הזקן. "נתן לי לחם אחד שלם. לחם שלם." אמר סבי.
הכינים אכלו אותם ובעלות הברית הפציצו הרבה שם. הוא מספר כי תקופה זו הייתה התקופה הכי גרועה.
לילה אחד הלך לעבוד, השעה הייתה עשר דקות לפני עשר בלילה. באולם היו 70 איש, יהודים מפולין. סבי יצא מהאולם כדי ללכת לשירותים, וכשנכנס לשירותים בא מטוס אנגלי והפציץ את המחנה. כל מי שהיה באולם נהרג. בדרך נס, סבי היה היחיד שניצל.
יום למחרת, הוא ראה ידיים, ורגליים. כולם היו שרופים. לא היה אוכל, לא היה מים. הוא ראה שהמצב היה רע, סבי הסתכן. הוא יצא משם והלך לעיירה קטנה וקרובה של גרמנים. הוא ביקש מהאנשים שיתנו לו משהו לאכול, ונתנו. נתנו לו לחמים, תפוחי אדמה ותפוחי עץ. היה לו שק גדול מלא באוכל. בדרך חזרה למחנה, נתקל בשני קציני אס.אס והיו להם כלבים גדולים. הם הורו לכלבים להתנפל על סבי, ולקחו לו את השק עם כל האוכל שלו. הוא חזר פצוע למחנה אך טיפלו בו במרפאה.
לאחר מכן, שלחו את סבי למחנה טרזינשטאט שבצ'כוסלובקיה. הוא היה מאוד חולה. את המחנה הזה תיכננו לשרוף בעשרה במאי, לכן שלחו לשם את האנשים שרצו לשרוף עם המחנה. הנצאים תכננו לשרוף 200,000 איש. למזלם, שלושה ימים לפני ביצוע השריפה הגיעו האמריקאים ושחררו את המחנה. את הגרמנים לקחו בתור אסירים!
סבי לא ראה את השחרור משום שהיה חולה בשחפת.
אחרי המלחמה
לאחר המלחמה, האמריקאים עזבו והרוסים נכנסו לתוך טרזינשטאט. ארגונים רבים יהודיים נכנסו למחנות וטיפלו ביהודים. סבי מספר שהאסירים היהודים ששהו במחנה לא יכלו לאכול, האכילו אותם וכתוצאה מכך, הם מתו מפני שלא היו רגילים לכמות כזו של אוכל.
העבירו את סבי לבית חולים בפראג, היה לו חור בריאה. בהתחלה, הרופא אמר שאין לו את האמצעים לרפא אותו, אך לאחר מכן הגיעה בחורה, בשם פרידה כהן שהגיעה מארה"ב והתעניינה בסבי. היא הצליחה להשיג לו פנצילין כדי לבצע את הטיפול. לאחר שהבריא, סבי עזר בחלוקת חבילות מזון ולבוש לשורדי השואה, ששלחו אירגון הג'וינט (ארגון שעוזר ליהודים במצוקה) מארה"ב.
בבית החולים סבי התיידד עם רופא צ'כי, ובקש ממנו לשלוח מברק לארגנטינה כדי לחפש את אחיו חוסה, שהיה בארגנטינה בתקופת המלחמה. למברק זה לא הייתה תשובה.
סבי התיידד עם חולה נוסף, יעקב, שכתב לדודו שגם היה נמצא בארגנטינה. סבי בקש ממנו שיכתוב לו על חוסה, ואולי הוא מכיר אותו. יום אחד, יעקב קרא לו והביא לו מכתב מאחיו. חוסה, שלח לסבי כסף, וסבי וחוסה החלו לתקשר במכתבים. בנוסף, סבי החל לתקשר עם בן דודו – מוישה (מוניאק) קוהן.
לסבי גם הייתה דודה, חנה גולדברג, ששרדה את המלחמה, ולאחר המלחמה עלתה לארץ ישראל. היא מצאה אותו, דרך מודעה שמצא ידיד של סבי מבית החולים. הם התכתבו וסבי היה שולח לה אוכל.
סבי רצה להגר לארגנטינה, מפני שרצה להיות יחד עם אחיו. הוא נסה להגר לארגנטינה דרך פראגוואי אך הכניסה לארגנטינה הייתה סגורה למהגרים ועצרו אותו ואת שלושת האנשים (היהודים) שהיו איתו. הם נשלחו ל"מעצר" בבתים של יהודים שהבטיחו בשמם שסבי ושלושת האנשים לא יברחו. בבית שסבי התארח בו, בעל הבית סיפר לו שביום שישי יקיימו טקס חנוכת בית של האולם של הקהילה היהודית בפורמוסה, ארגנטינה. בערב שישי, קויים הטקס והוזמנו כאורחי כבוד נשיא ארגנטינה, חואן פרון ואשתו אוויטה. סבי דיבר קודם לכן עם עורך דין והתייעץ מה כדאי לעשות. סבי ושלושת האנשים, כתבו מברק לנשיא הקהילה היהודית שבו הם מבקשים טובה. במברק, סיפרו לו את מה שעברו במלחמה, שהם ניצלו ממחנות ריכוז, סבלו המון והם היו רוצים מקום שקט לגור בו. בטקס, נשיא הקהילה היהודית הראה את המכתב לאוויטה פרון, היא התרגשה ומיד ביקשה שפרון יחתום על המסמך. הודות לה, ארבעתם יחד הגיעו לארגנטינה בצורה חוקית בשנת 1948 ובקבלת פנים חמה.
אחרי המלחמה סבא שלי חיפש את אחיו שמואל שברח ליער, אך לא מצא.
לאחר זמן מה, הכירו בין סבא שלי לסבתא שלי, הדסה רייכנברג ז"ל. הם התחתנו בשנת 1955.
בשנת 1956 דודה שלי, אליסה (אלקי) קוהן נולדה להם. ובשנת 1959, אבי סרחיו (שלמה – על שם אבא של סבי) קוהן נולד.
באוגוסט 1990, נפטר סבי בבואנוס איירס. הוא נקבר בחלקת ניצולי השואה בבית הקברות היהודי בבואנוס איירס.
רפלקצייה אישית
הפעם הראשונה ששמעתי את הסיפור של סבי, היא בכתיבת עבודה זו. סיפורו ריגש אותי מאוד, ואני מרגישה שאני יודעת הרבה יותר עליו, ועל השואה. אני מרגישה שזוהי חובתי, להעביר את סיפורו ואת סיפורי ההישרדות של שורדי שואה שאנו שומעים במיוחד כשמספרם הולך וקטן משנה לשנה, וקטן הסיכוי לשמוע עדויות ממקורות ראשונים.
