יחיאל
דינור (1909-2001)
·
חייו
לפני המלחמה:
לפני המלחמה למד בישיבת 'חכמי לובלין' והיה בין המעטים, שלמדו קבלה מפי ראש
הישיבה. בשנת 1931 פרסם ספר שירה ביידיש בבית-ההוצאה הוורשאי "קולטור
ליגע". לאחר המלחמה החל לכתוב ספרים על השואה ואף המציא ז'אנר חדש-
רומן תיעודי.
·
חייו
בזמן המלחמה:
תחילה, התגורר יחיאל דינור בגטו ולאחר מכן
הועבר לאושוויץ. במהלך המלחמה היה במחנות עבודה וריכוז ואף נחקר פעמיים על ידי
הגסטפו בעיר קטוביץ שבפולין. באחת החקירות בחדרי העינויים של הגסטאפו פגש לראשונה
את אדולף אייכמן. באוגוסט 1943 הגיע למחנה ההשמדה אושוויץ . באושוויץ ובמחנה נוסף
עבד בעבודות כפייה, ומשם עלה בידיו להימלט מסלקציה ולהינצל. לקראת סוף המלחמה נמלט
בשנית מ"צעדת המוות" רגעים ספורים לפני שאנשי הס.ס רצחו את האסירים.
הוריו, אחיו, אחותו ורעייתו נספו כולם בשואה.
·
חייו
לאחר המלחמה:
בשנת 1946 עלה פיינר לארץ ישראל דרך איטליה במסגרת תנועת "הבריחה", שאורגנה
בידי הבריגדה היהודית ו"ההגנה". בשלב זה שינה את שמו לדינור, תוך
התייחסות ברורה למקור הארמי, שמשמעותו "של אש" ובמיוחד ל"נהר
דינור", המתואר בספר הקבלה כ"נהר אש בגהנום של מעלה היורד על ראשי
הרשעים אחרי המוות לזקקם".
בארץ נישא לנינה אשרמן, בתם של הגינקולוג פרופ' יוסף (גוסטב) אשרמן ואשת האשכולות
מלכה (וילנר) אשרמן. לשניים נולדו בן, ליאור, איש נדל"ן, ובת, דניאלה, מוציאה
לאור.
יחיאל חש צורך עז להמשיך ולספר לאלו שלא
נכחו בזמן המלחמה את מה שארע לו במהלך תקופה זו. הוא הקדיש את כל חייו לנושא, כתב
ספרים רבים ו"חי את השואה" במשך שנים רבות. אשתו, נינה, אף סיפרה כי
"בכל פעם שהיה נכנס לחדר, היו מצטופפים ובאים יחד איתו עוד ששה מיליון";
בכל פעם שכתב ספר נהג להסתגר בחדרו, ללבוש
את כותונת האסיר שלו, לא התקלח, לא ישן או לא אכל במשך ימים ארוכים על מנת להחזיר את
עצמו מבחינה מנטלית לתקופה הקשה, שביקש לשתף בספריו. בספריו כתב רבות על תקופת
המלחמה והעביר את מראותיה הקשים באופן ברור, מעמיק, פופולארי וקריא.
ספרו הראשון "סלמנדרה" נכתב עוד
לפני עלייתו לארץ בשמו הספרותי- "ק.צטניק". הספר נכתב במשך כשבועיים
וחצי, בזמן שהייתו במחנה זמני באיטליה ומתוך חשש
כי לא יצליח לסיים בשל מחלותיו הרבות. בכל זאת ביקש להעביר את הזוועות
שחווה ודאג לסיימו ואף לתרגמו לעברית. את ספרו מסר
לחייל מארץ ישראל, ששירת באירופה במסגרת היחידות הארצישראליות של הצבא הבריטי,
וביקש ממנו להעביר את "סלמנדרה" לארץ. החייל שם לב כי שמו של המחבר אינו
מופיע על כתב היד. יחיאל נזעם והסביר: "שֵם המחבר?! הם, שהלכו אל הקרמטוריום
(=משרפות), כתבו את הספר הזה! רשום את השם שלהם ק. צטניק" ובשם זה השתמש
די-נור בכל כתביו.
לדבריו,
יחיאל די-נור שנולד בעיר סוסנוביץ הגיע עד לשער המחנה, ומכאן ואילך רק
"ק.צטניק 135633" הורשה להיכנס. כשק.צטניק התמודד שעה שעה עם זוועות
המחנה, "חיכה" די-נור מחוץ לשער, בתקווה שביום מן הימים יתאחד עם האסיר
שבפנים. כשהגיע יום השחרור אכן נפגשו די-נור וק.צטניק, ואולם השני לא נשאר מאחור,
בתוך המחנה, אלא ליווה מעתה את די-נור כחבר צמוד או כצל, שאיננו מרפה. לכן, גם
בספריו, כאשר תיעד את זיכרונות העבר, מי שמדבר הינו ק. צטניק, זה שחווה את הזוועות
ולא יחיאל ש"חיכו" לו בחוץ.
ספריו כתובים בגוף שלישי ולא בגוף ראשון , ובאופן זה נדמה כי זהו ראיון בין יחיאל ל-ק.צטניק.
יחיאל כתב ספרים רבים נוספים אשר מספרים אודות החיים בצל השואה והמלחמה מנקודת מבט
מרגשת וברורה של אדם שעבר אותם על בשרו. בין יצירותיו הרבות ניתן למנות את
"בית הבובות", "השעון מעל הראש", "קראו לו פיפל" וספרים
רבים נוספים.
בשנת 1961 עלה יחיאל דינור לדוכן העדים במשפט אייכמן, ושם חשף לראשונה את עצם
היותו ק.צטניק. במהלך המשפט חשף את מקור שמו והסבירו
בכך ש"אין זה שם ספרותי. אינני רואה את עצמי כסופר, הכותב דברי ספרות. זו
כרוניקה מתוך הפלנטה אושוויץ. הייתי שם בערך שנתיים. אין הזמן שם כפי שהוא כאן
על-פני כדור הארץ. כל שבר רגע הולך שם על גלגל זמן אחר. ולתושבי פלנטה זו לא היו
שמות. לא היו להם הורים ולא היו להם ילדים. הם לא לבשו כדרך שלובשים כאן. הם לא
נולדו שם ולא הולידו. נשמו לפי חוקי טבע אחרים. הם לא חיו לפי החוקים של העולם כאן
ולא מתו. השם שלהם היה המספר ק. צטניק (= המספר שקעקעו באושוויץ על זרועו של כל
עציר במחנה)."
במהלך המשפט התעלף והגיע לבית חולים שם אושפז לכשישה חודשים. העדות והאירוע שהתרחש בבית המשפט, ובעיקר העובדה
שזו הייתה הפעם הראשונה בה נחשפה זהותו ונודע לקהל בארץ ובעולם מיהו האיש העומד
מאחורי השם ק. צטניק, הפכו לאחד מסמליו המובהקים של משפט אייכמן.
כאשר נפטר לא נמסרה כל הודעה
מהמשפחה. בנו טען כי "אבא חשב שאין עניין לציבור לדעת שיחיאל דינור מת. מה שחשוב
הוא שק.צטניק חי. הוא יחיה לנצח".
שעות אחדות לפני מותו ביקש דינור מבנו לכסות את ראשו
בכיפה ואמר "כאן ניפרד", ונרדם. בנוסף הניח רשימה ובה שמות האנשים שרק לה ביקש
להודיע על מותו.
הוא נפטר מסרטן בגיל 84 תוך סבל מכאבים קשים, אך לכתוב המשיך עד כשבועיים לפני
מותו.
ביבליוגרפיה:
הספריה של מטח-
http://lib.cet.ac.il/pages/item.asp?item=145
כתבה בעיתון "הארץ"-
http://www.haaretz.co.il/misc/1.719652
אתר "לקסיקון השפה העברית
החדשה"-
https://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/00539.php
עדות מצולמת ממשפט אייכמן-
https://www.youtube.com/watch?v=rfpDN0JNDTg&t=656s
