סיפורה של ציפי טולדנו מייצג את סיפורם של יהודי פולין אשר נמלטו עם פרוץ מלחמת העולם השנייה לברית המועצות, שם נידונו לחיי סבל, ייסורים, נדודים ועוני. ציפי למרות הקשיים הצליחה בסופו של דבר לעלות לישראל, להשתקם, להקים בית ומשפחה, אך מרבית בני משפחתה נספו בשואה ובמלחמה.
ציפי טולדנו (אייזן) נולדה בעיירה Zamość בפולין במרץ 1939, בת לאסתר ופיני אייזן ואחות ליוסף. אביה של ציפי היה בעל תחנת קמח בכפר ליד Zamość , שנמצאה בצומת רכבות ובקרבת הגבול עם אוקראינה, והוא היה בעל מעמד מכובד בכפר.
כשהייתה ציפי בת חצי שנה, בספטמבר 1939, פרצה מלחמת העולם השנייה.
ציפי מספרת: "כשהתחילו המהומות והגרמנים נכנסו, דבר ראשון הם בחרו ביודנראט. היודנראט עשו רשימות של כל המשפחות, וגם שמה של משפחת אייזן הופיע שם. יום אחד אספו את כל היהודים בכיכר וחלקם נתפסו והוצאו לעבודה, אבל זה לא היה ברור בדיוק עדיין... כל תושבי העיר לא האמינו שמשהו עומד לקרות.... הם חשבו שמה שקורה דומה למלחמת העולם הראשונה כשנכנסו האוסטרים והגרמנים ועשו מהומות."
אביה, כפי ששמעה, (היא לא זוכרת את אביה, הוא נפטר כשהייתה בת ארבע) היה איש בעל יוזמה, הוא אמר שכדאי הפעם להסתלק. הוא אסף את משפחתו, את שתי האחיות של אמה של ציפי– טובה ורייזל. בהתחלה הם עברו לאותו הכפר, שם הייתה תחנת הקמח. הם חשבו שהמלחמה הזו תתנהל כמו מלחמת העולם הראשונה, שרוב הלחימה התנהלה בערים ולא בכפרים ולכן חשבו בהתחלה שבכפר יהיה בסדר.
האחות השלישית של ציפי ,מלכה, גרה ב Chelm ולא הצטרפה אליהם. בעלה היה בעל ידי זהב, והגרמנים החזיקו בו עד לרגע האחרון. חודש לפני סוף המלחמה הוציאו הנאצים ב"צעדת מוות" את כל היהודים ב Chelm וביניהם היו אחותה של אימה (מלכה), בעלה ושני בניה. פיני, אביה של ציפי, רצה לקחת איתם גם את סבה של ציפי, אבל הוא לא רצה לנסוע. סבה נשאר בעיר Zamość ונרצח על ידי הנאצים. למעשה לא ידוע מה עלה בגורלו עד לרציחתו.
לאחר שהבינו כי מסוכן לחזור לעיירה Zamość החליטו הוריה של ציפי ושתי דודותיה, טובה ורייזל, ובני זוגם לברוח לאוקראינה. כשעברו לאוקראינה העמידה אמה שתי חופות לאחיותיה באותו ערב כי היה אסור לחיות עם חבר והיה זה למורת רוחן של האחיות. האחות הצעירה החליטה שהיא לא רוצה להיות תחת השגחתה של אחותה הגדולה והיא חזרה עם בעלה לפולין. היא הייתה בהריון. הם התחבאו. ביום אחד היא יצאה לחפש מזון או מים וירו בה. בעלה ניצל. האחות השנייה החליטה לנדוד לבד. היא נשארה בברית המועצות בתנאים קשים. מצבם של האחות ובעלה היה רע מאוד. נולדה להם בת, שהייתה אמורה להיות צעירה מציפי בשנתיים, אך היא נפטרה מרעב. לא היו להם ילדים עד שהגיעו לארץ.
בערך ב- 1940 הרוסים החליטו שכל מי שעבר מפולין לבריה"מ הוא "גיס חמישי" והיגלו את כולם לסיביר, וכך ציפי הגיעה עם הוריה ואחיה לסיביר, כשהיא בת שנתיים לערך. זיכרונותיה של ציפי מסיביר קשים מאד וטראומטיים. החוויה הראשונה של ציפי הייתה שלאמה היה סיר שבו אספה מים ובישלה. יום אחד היא הלכה עם אמה לנהר כדי לשאוב מים, וכנראה שהזרם היה חזק והסיר "ברח לה מהידיים". ציפי זוכרת עד היום את צעקותיה של אמה, משום שהיא איבדה משהו שבלעדיו היא לא תוכל לאסוף עוד מים ולבשל. אחר כך באו אנשים לעזור לאמה. עוד זיכרון שציפי זוכרת הוא שאמה חלתה בדלקת פרקים והיא כילדה בת שנתיים טיפלה בה. בנוסף ציפי מספרת שבגלל התנאים הקשים היא קיבלה פריחה בראש והייתה מלאת מוגלה, ולא הייתה יכולה להניח את ראשה על כרית. התרופה לפריחה הייתה זפת מהולה בדבש ואמה טיפלה בה לאט לאט. עוד סיפרו לה שהיא הייתה בעגלה ברכבת מישהו איפר סיגריה וחרך לה את העור ועד היום יש לה צלקות. בזיכרון אחר מספרת ציפי כי כשנסעו ברכבות בברית המועצות בתחנות היו מים רותחים, ומישהו שם קומקום והיא הייתה צמאה ושתתה וכל בית הבליעה שלה נכווה והיא זוכרת את הכאב.
בהמשך (היא לא זוכרת בדיוק מתי), הגלו את משפחתה למרכז אסיה, לאוזבקיסטן ולקירגיזסטן. במרכז אסיה קיבלו את ציפי ומשפחתה באופן יפה יחסית, והן לא חוו יחס אנטישמי. כאן יש לה רצף של זיכרונות, היא הייתה בת שלוש בערך. היא זוכרת את הרעב, את החברות שלה, את החברות שההורים שלהם נפטרו. במרכז אסיה הן גרו בחצרות, שבתוכן היו בקתות. שם השכירו להן חדר. ציפי זוכרת שבחצר בה גרו הייתה סוכה של גפנים. הזהירו אותם שלא לקטוף ענב אחד, מפני שהרעב היה בכל מקום. ציפי זוכרת את עצמה יושבת מתחת לסוכה ומתפללת שענב אחד ייפול, אבל הם לא העזו לקטוף.
אביה היה איש חזק, בעלי ידי זהב ומבוקש לעבודה, שכן מרבית הגברים במרכז אסיה גויסו לצבא. הוא ידע להסתדר. ציפי מספרת שיכול להיות שקיבלו עוד פרוסת לחם בגלל שהוא היה "סטחנוביץ" ,המצטיין. אבל יום אחד אביה חלה. תרופות לא היו, והוא נפטר. אמה נשארה עם שני ילדים. ציפי זוכרת עד היום את הרגע שבו נפטר אביה. היא זוכרת את הצעקות, ושהוציאו אותה מהבקתה לחדר אחר. בשלב מסוים הצטרף אליהם דודה של אימה של ציפי עם בנו, ששאר ילדיו ואשתו נרצחו בפולין. לקראת הסוף המלחמה אמה התחנה עם דודה.
החיים היו קשים מאד. בבקתה היו עקרבים, וכולם נעקצו, גם ציפי. אמא שלה פעם אחת נעקצה מעקרב והאוזבקיות אמרו לשים את האצבע באפר חם כדי שהארס לא יתפשט ויהרוג אותה. ציפי מספרת שהיא זוכרת נחש ענק בבקתה שניזון מגוזלים שהיו בקן ציפורים בפינה.
ציפי מספרת, "כשהייתי בת שלוש וחצי - ארבע, אמא השאירה אותי בחצר עם האוזבקיות והלכה לעבוד כדי להשיג לחם. היה לי תפקיד חשוב מאוד. הייתי צריכה לאסוף את הגללים של בעלי החיים ולערבב אותם עם חמר או אפר. לאחר מכן היו מדביקים את זה על הקירות וכשזה היה מתייבש היו משתמשים בזה כחומר הסקה לחורף." כל יום ציפי עבדה. היא זוכרת את הידיים הפצועות. ציפי עבדה כל הזמן מפני שאם היא לא הייתה עושה זאת היה קר מאוד".
ציפי מספרת שגם אימה הייתה אישה בעלת תושייה בלתי רגילה. בבקתה בה גרו בנתה בעצמה לבד תנור, שחימם, וגם ניתן היה לאפות בו. באיזשהו שלב שלח הג'וינט (ארגון סיוע של יהודי אה"ב) חבילות מזון ובגדים למרכז אסיה. אמא שלה תפרה ממעיל אחד שני בגדים שונים, ומכרה אותם. בזכות זה היה אפשר לקנות לחם. אבל אז המשטרה החליטה שהיא עברה על החוק ועצרה אותה. ציפי זוכרת שנתלתה על אמה ולא נתנה לשוטרים להפריד ביניהן. הן ישבו יומיים בבית סוהר ביחד.
חזרה לפולין (1950-1944)
בשנת 1944 , בשלהי מלחמת העולם השניה, כשציפי הייתה בת חמש, חזרה עם אמה ואחיה, הדוד ובן הדוד, לפולין. החזרה לפולין ארכה חודשים. ציפי מספרת, "הרכבות האלה לא היו רכבות רגילות. הן היו נוסעות מתי שהיה להם נוח. הנסיעה ברכבות הייתה סיוט עלי אדמות. לא היו שירותים. לפעמים הרכבת נעצרה בתחנה ליומיים ואנשים לא היו יודעים מתי היא תצא בדיוק." ציפי זוכרת שבאחת העצירות החליט אחיה ללכת לקנות לחם. הרכבת התחילה לזוז והוא לא חזר. קשה לתאר את הפחד של ילדה שהיא תאבד את אחיה הגדול והיא תישאר לבד. אחיה היה בשבילה כאבא. הוא הספיק לעלות על הקרון האחרון, אבל את זה הן רק ידעו רק כשהרכבת נעצרה. הוא הביא שלושה כיכרות לחם. זה היה אוצר בלתי רגיל.
כשהם הגיעו לפולין הם הגיעו לעיירה Szczecin , עיר נמל, על גדות נהר האודר (כשעה וחצי נסיעה ברכבת מברלין). כיוון שהייתה עיר נמל היא נהרסה בצורה איומה.
הם חזרו לSzczecin כי אמה לא רצתה לחזור לעיר הולדתה בשום אופן שכן היו שמועות שאף אחד לא נשאר. הרוסים או הפולנים החזירו את הפליטים, גם יהודים וגם פולנים, הם הביאו אותם לערים שפחות נהרסו במלחמה.
הם הגיעו לפולין בלי כלום, בלי בגדים. יותר מאוחר העבירו את כל הגרמנים מ Szczecin למזרח פולין, והבתים של הגרמנים נשארו עם כל הרכוש, וכך הם גרו בבתים של הגרמנים. אמה של ציפי הייתה קמה בשש בבוקר ונוסעת לתחנת הרכבת לחפש קרובים- ניצולים. כך היה במשך חודשים, אבל מעט מאוד אנשים נשארו מהמשפחה.
משפחתה של ציפי שאפה לעזוב את פולין שכן גם לאחר המלחמה לא פסקה האנטישמיות. פעם אחת נסע אחיה לחלם ובדרך נקלע לפוגרום, הפוגרום בקיילצה. בלילות היו צועקים להם שאינם רוצים יהודים בעיירה. בנוסף מספרת ציפי כי לא התקיימה תהלוכת חג הלחם והיין הקתולית, שלא נגמרה בכמה יהודים הרוגים. בכל פעם שהייתה התהלוכה מתקיימת היו בורחים כולם מהבתים.
ציפי לא ידעה רוסית או אוזבקית, והכניסו אותה לבית ספר שלימדו בו עברית, הקומוניסטים סגרו בית ספר זה די מהר. אחר כך הכניסו אותה לבית ספר שלימדו בו פולנית ויידיש, וגם את זה לא ידעה.
העלייה לישראל
בשנת 1950, כשהייתה בת 11, עלתה ציפי עם אמה לארץ ישראל. אחיה לא קיבל אישור יציאה מפולין כיוון שהיה בגיל גיוס. הפרידה של ציפי מאחיה הייתה מאוד קשה עבורה, מכיוון שלא ידעה אם ייפגשו שוב או מתי. בסופו של דבר שיחד בן דודה של אימה של ציפי בברלין את שר הפנים בוורשה, וכך הצליח גם אחיה של ציפי לקבל אישור לעלות ארצה. הוא הגיע ארצה והתגייס לצה"ל.
כשהגיעה ציפי ארצה היא לא ידעה קרוא וכתוב, והיו לה קשיים לימודיים רבים. ציפי ואמה עברו תחנות רבות וציפי מספרת שלא למדה יותר משנה באותו מקום. על אף המצב הקשה של אמה תמיד דחפה אותה ללמוד. החל מכיתה ח' הצליחה ציפי להדביק את הפער הלימודי שצברה מכל המעברים והמלחמה. לימים הפכה למורה בבית ספר יסודי, ולימדה במשך 37 שנה. ציפי נישאה בישראל לדוד טלדנו ונולדו להם שני ילדים: עדי, ארכיטקט, מתגורר בארצות הברית, ועידית, מרצה לאומנות באוניברסיטת תל אביב. בעלה של ציפי, דוד, נפטר לפני עשר שנים.
כיום משמשת ציפי יו"ר ועד המורים הגימלאים, ועוסקת בזמנה הפנוי באומנות ובפיסול.
