דף לכבוד / לזכר

פרוייקט הנצחה:

אוסקר שינדלר-חסיד אומות עולם

שם:ירדן בית און

כיתה: יא'-1

שמו המלא של הדמות המונצחת: אוסקר שינדלר

תאריך לידה:  28 באפריל 1908

תאריך פטירה: 9 באוקטובר 1974

מקום הלידה: צוויטאו , צ'כיה

עיסוק: בשנות ה-30 לחייו שינה שינדלר את פרנסתו מספר פעמים ויזם מספר עסקים

מועד ומקום הפטירה: הוא נפטר בשנת 1974 בגרמניה. הוא נקבר, על פי בקשתו,  בבית הקברות הקתולי בהר ציון.

לפני המלחמה:

שינדלר נולד ב-1908  כבן בכור למשפחה בת שני ילדים. לאחר סיום לימודיו עבר הכשרה מקצועית במפעל של אביו ושאר לעבוד שם במשך 3 שנים. שינדלר תואר ע"י מכריו כיפה תואר ,שרמנטי ובעל הצלחה בקרב הנשים.

ב-6 במרץ 1928 הוא נשא לאישה את אמילי פלצל , בתו של בעל אחוזה וחקלאי מבוסס.

בשנת 1935 הוא הצטרף למפלגה הגרמנית פרו-נאצית ובאותה השנה החל לעבוד באוסטבה ובברסלאי עבור המודיעין הגרמני. כאשר נחשפה עבודתו במודיעין הגרמני הוא נעצר ביולי 1938, הועמד לדין, הורשע בבגידה ונידון למוות . אולם בעקבות הסכם מינכן יצא לחופשי.

בזכות פעילות זו למען "הרייך" הוענק לו "עיטור הדם" – אחד מן העיטורים הנחשבים ביותר בגרמניה הנאצית .

בשנת 1939 הצטרף שינדלר למפלגה הנאצית מתוך כוונה להבטיח לעצמו מכרזים עסקיים.

בזמן המלחמה:

בפרוץ מלחמת העולם השנייה וכיבוש פולין ע"י הגרמנים ב-1 בספטמבר 1939 עבר שינדלר לקרקוב שבפולין בחיפוש אחר הזדמנויות עסקיות.

בקרקוב:

בשל פרוץ המלחמה היה איסור על ייצור מחבתות וסירים עקב המחסור במתכות. שינדלר ייצר במפעלו, "מפעל האמייל הגרמני" , כלי אוכל וסכו"ם ומכר אותם לוורמאכט. משאריות המתכת ייצר סירים ומחבתות ואלה נמכרו השוק השחור.(כל עובדיו של שינדלר היו יהודים, כיוון שגם בעיניי הגרמנים  היו כוח עבודה חיוני ולכן לא נשלחו לרצח במיידי). ב-1 באוגוסט 1940 הוציא המושל הנאצי של פולין הכבושה ,צו לפינוי היהודים מקרקוב. מתוך כ- 80.000 אלף יהודים נשארו 15 אלף יהודים עם אישורי עבודה. עובדיו היהודים של שינדלר (כ-370 איש) עשו את דרכם ברגל יומיום ממחנה פלאשוב למפעל ובחזרה.

במחנה פלאשוב:

במרץ 1943 חיסלו הנאצים את גטו קרקוב  ויהודים רבים נשלחו להשמדה. אילו שהוכרו ככשירים לעבודה רוכזו במחנה פלאשוב. שינדלר התיידד עם אמון גת, המפקד הסדיסט של המחנה, ובכך התאפשר לו לשכן את עובדיו במעין תת-מחנה בתוך פלאשוב.

מכיוון שראה ביהודים כוח עבודה זול, שינדלר העסיק אותם. מאוחר יותר, עם התבהרות כוונות הגרמנים לחסל את היהודים במה שכונה "הפתרון הסופי" החליט שינדלר לנסות ולהציל את עובדיו. בעזרת קשריו וכספו הצליח להערים על הנאצים ולהשתיק אותם. הדרך היעילה ביותר להציל את עובדיו הייתה בהכרת שלטון הכיבוש הנאצי במפעלו כמפעל חימוש חיוני. .הוא הצליח בכך כשבשנת 1943 החל המפעל בייצור תרמילי פגזים. בזכות הכרה זו יכול היה לקבל עובדים יהודים נוספים מן האס אס. בספטמבר 1944 קיבל שינדלר כמאה עובדים ממפעלו של יוליוס מדריץ'.

 יהודי שנשלח ע"י "ועדת העזרה וההצלה בבודפשט", הגיע בקיץ 1943 ושכנע את שינדלר למסור עדות בנושא ההשמדה בפני "ועדת ההצלה". באוקטובר 1943, תוך סיכון עצמי, הגיע שינדלר לבודפשט והעיד בפני ישראל קסטנר ושמואל שפרינגרמן אודות ההשמדה באושוויץ.

שינדלר נעצר ונחקר מספר פעמים בידי הגסטאפו. לראשונה נעצר ונחקר ב-1941 בחשד לפעילות בשוק השחור. ב-29 באפריל 1942 נעצר שוב בעקבות הלשנה על שנישק אישה יהודיה. בזכות קשריו  הרבים הצליח לרוב להשתחרר במהרה מן המעצר.

במחנה ברינליץ :

לקראת סוף 1944 נאלצו הנאצים לחסל את מחנה פלאשוב והאס אס שילחו משם למעלה מ-20,000 יהודים למחנות השמדה. שינדלר הצליח להשיג את כל האישורים להעתיק את מפעליו החיוניים לרייךעם כל עובדיו היהודים, למחנה ברינליץ .האס אס אישר לשינדלר להעביר 1,200 עובדים. הרשימה הסופית, שהוכנה וכללה יהודים רבים מעבר לעובדיו עד אז, מנתה 297 נשים ו-801 גברים. הוראות האס אס חייבו גברים ונשים כאחד לעבור בידוק רפואי ושהות בהסגר בעת מעבר ממחנה אחד למשנהו. כיוון שבגרוס-רוזן לא ניתן היה לבצע בידוק רפואי לנשים, אלא רק לגברים, נשלחו עובדותיו של שינדלר למחנה הקרוב, אושוויץ. שינדלר שלח את מזכירו, יצחק שטרן, לאושוויץ, שם דן בשחרור הנשים ונאלץ לשלם 7 רייכסמרק לאישה ליום כדי להוציאן משם. הנשים נשלחו ברכבת לברינליץ.

מעשה הצלה נוסף של שינדלר ואשתו היה קליטתם של פועלים מעל ל-100 יהודים ששולחו ברכבת משא ממחנה גולשוב, הסמוך לאושוויץ. היהודים הגיעו בינואר 1945 בקרונות סגורים, לאחר מסע של מספר שבועות, לתחנת הרכבת של צוויטאו. בגלל מצבם הגופני הירוד סירבו מפעלים אחרים לקבלם. כדי לקבלם למפעלו שיחד שינדלר את מנהל תחנת הרכבת. קליטתם לעבודה נעשתה על אף שסבלו מרעב וכוחם הדל לא הספיק כדי שיוכלו לשמש כפועלים. במהלך זה הציל אותם שינדלר מהשמדה. בברינליץ לא סבלו יותר העובדים ממכות והשפלות, אף עובד לא גורש ולא הומת עד לסוף המלחמה.

לאחר המלחמה:

בגלל עברו הנאצי ושירותו במודיעין הגרמני חשש שינדלר שייעצר על ידי הסובייטים ויואשם בפשעי מלחמה. על כן הכינו לו בנקיאר, שטרן ומספר עובדים נוספים מכתב המפרט את מעשיו למען הצלת יהודים. שינדלר ורעייתו נמלטו ברכבם מפני "הצבא האדום" בתחילת מאי 1945. רכבם של בני הזוג הוחרם בידי הצבא הסובייטי בעיר צ'סקה בודייוביצה, ששוחררה מידי הנאצים. משם המשיכו בני הזוג שינדלר ברכבת וברגל עד גבול בוואריה והגיעו לעיר פסאו, שכבר הייתה בידי הצבא האמריקאי. קצין אמריקאי ממוצא יהודי ארגן לשניים נסיעה לשווייץ, בזכות המכתב שבידו. לאחר המלחמה, בנובמבר 1945 שבו בני הזוג לבוואריה, השתקעו ברגנסבורג ושהו שם עד שנת 1949. בתקופה זו נתמך, כלכלית, על ידי הארגון היהודי-אמריקני, הג'וינט. במקביל הגיש שינדלר בקשה לאשרת הגירה לארצות הברית, אולם זו נדחתה על רקע חברותו במפלגה הנאצית.

ב-1949 היגר עם תריסר יהודים לארגנטינה, שם השתקע בסן ויסנטה הסמוכה לבואנוס איירס והקים שם חוות נוטריות. אולם העסק פשט רגל והוא שב לגרמניה בשנת 1957. בגרמניה עבד כסוכן מכירות ואף ניסה להקים מפעל למלט, אולם גם עסק זה הגיע לפשיטת רגל ב-1961.

כאשר הגיעו השמועות על מצבו הכלכלי הקשה ליהודים שהציל, הזמינו אותו אלה לירושלים. לראשונה הגיע שינדלר לישראל ב-28 באפריל 1962. מאות אנשים נכחו בקבלת הפנים שנערכה לו בנמל התעופה לוד, רובם- היהודים שהציל. במהלך אותו שבוע התקיימה בבית-מלון בתל אביב קבלת-פנים לכבודו של שינדלר. מכאן ואילך חלק שינדלר את זמנו בין ירושלים לדירת חדר צנועה בפרנקפורט. בשנת 1962 נתקבלה בקשה מקרב היהודים שהציל להכריז עליו כ"חסיד אומות העולם " , אך התערבותו של יוליוס וינר, שהיה בנו של מנהל חנות כלי הבית עליה השתלט,ביטלה את ההחלטה. שינדלר ביקר בישראל 16 פעמים עד שנפטר בגרמניה ב-9 באוקטובר 1974. הוא הובא לקבורה, על פי בקשתו, בבית הקברות הקתולי בהר ציון בירושלים.

ב-18 ביוני 1967 הוכר שינדלר על ידי יד ושם כ "חסיד אומות העולם אך רק  ב-24 ביולי 1993 אושרה ההחלטה להכיר באוסקר שינדלר כ"חסיד אומות העולם" והוחלט להכיר גם ברעייתו אמילי שינדלר כ"חסידת אומות עולם". הדבר היה לאחר דיונים חוזרים בוועדה לציון "חסידי אומות העולם", בהם הוחלט "שמעשיו הטובים מכריעים את הכף לטובתו, ושלמרות שהחל דרכו כחבר המפלגה הנאצית וספקולנט, הוא ראוי לתואר חסיד אומות העולם".

סיפורו של אוסקר שינדלר התפרסם בספר "רשימת שינדלר", ושעל-פיו הופק בשנת 1993 סרטו של סטיבן ספילברג "רשימת שינדלר". הספר והסרט עוררו הזדהות רבה עם דמותו של שינדלר.

מקורות

ויקיפדיה