עבודת הנצחה
עבודת הנצחה
מרילה גבייצקי-קהילת צרוכוביץ
בצרכוביץ אשר בחבל גליציה במזרח פולין הייתה קהילה יהודית גדולה ומבוססת. התושבים היהודים נהנו ברובם ממעמד כלכלי גבוה שהתאפיין במשרתים, סייסים, עמדות בכירות וחיים נוחים ובטוחים. חיי החברה והתרבות היו מאוד מפותחים וכללו תאטראות, אוניברסיטאות ומקומות בילוי. חיי הקהילה כללו קשרים הדוקים עם האוכלוסיה הנוצרית ולאו דווקא חיי קהילה סגורים.
בעקבות מפגש שהיה לי עם בתה של מרילה גבייצקי, שנולדה בצרוכוביץ בשנת 1937 נודע לי סיפורה וקורות משפחתה בזמן המלחמה .מרילה הייתה בת 3 עם פרוץ המלחמה. ביתה היה בית אמיד ומשכיל; אביה של מרילה
היה מהנדס נפט ואמה אשת חברה. חייהם היו נעימים ובטוחים והם נהנו מחיי חברה פעילים והתראו עם נוצרים ויהודים כאחד.
אך בשנת 1939 הפכו הימים ללא שקטים-בחוץ נשבו רוחות מלחמה. בשנה זו פלשו הגרמנים לאזור ושהו בו כשבועיים. לאחר חתימת ההסכם בין בריה"מ לגרמניה על חלוקת פולין סופחה גליציה לבריה"מ ונותרה בשליטה רוסית עד להפרת ההסכם ע"י הגרמנים ביולי 1941. כשהגרמנים תקפו, הרוסים החלו לפנות את השטח מאזרחים, כולל האזרחים היהודים. משפחת גבייצקי- ההורים ומרילה ברחו עם קבוצה של יהודים אל עבר היערות, שם חיו בתוך בונקר עם עשרים וארבעה ילדים, בני נוער ומבוגרים. התנאים היו כמעט בלתי אפשריים. בתוך הבונקר היה קר ולח, הגשם חלחל פנימה ובימים מושלגים היה השלג נמס ומטפטף פנימה. בימים חמים יותר היה פתח הבונקר מכוסה בעצים ובעלים כדי להתמזג עם הנוף ביער ולא לבלוט. אוכל כמעט לא היה. בקושי היה אפשר להשיג פרוסת לחם או תפוח אדמה. עיקר הפעילות נעשתה בשעות הלילה עם רדת החשכה; אחד אחד יצאו מהבונקר כדי לחלץ מעט את העצמות (הצפיפות בבונקר הייתה גדולה מאוד) וכדי לנסות למצוא משהו לאכול ביער. כל אחד דאג לעצמו ולילדיו כמה שיכול היה. במשך היום הם, בעיקר, ישנו. אף אחד לא ידע מה התאריך ולכן אף אחד אינו ידע היכן ההתחלה והיכן הסוף .
ימים, שבועות, חודשים, והמלחמה נגמרה. המשפחה יצאה סוף סוף מהבונקר, אך מצבה הבריאותי היה רע מאוד. הלחות, הרעב והפחד החלישו אותה מאוד. כאשר חזרה עם אביה ואמה אל ביתם הם מצאו שם אנשים זרים. מרביתו של הריהוט הועבר או נמכר לבתים של אחרים ואפילו מיטה לא נשארה. עם הזמן החלה טניה , אמה של מרילה, לעבוד ולהרוויח מעט ואפשר היה לקנות פריטים מספר. כאשר חזרו בני המשפחה לצרוכוביץ גילתה טניה, כי אמה ושלושת
אחיותיה ניצלו, אך לא נודע מה עלה בגורל אביה, דודיה ובני משפחה
נוספים, אשר נספו במהלך המלחמה במחנות ריכוז. מספר שנים לאחר המלח, כשעלה על הפרק
רעיון העלייה לארץ ישראל, פסלה טניה את לבטיו של בעלה וקבעה נחרצות: "הפעם אני עולה עם העם
היהודי שלי, ומה שיהיה גורלם- יהיה גם גורלי".
לסיפור סוף טוב. משפחת גבייצקי – מרילה, אמה ואביה- הגיעה לארץ ישראל.
לימים הפכה מרילה מהילדה הפרטיזנית בת ה- 3 לרופאת ילדים , התחתנה עם אדווין
ז"ל שגם הוא היה רופא והקימו בית בישראל.
