אסתר לוריא
ציירת, מעצבת במה. נולדה בלייפדה לטביה, למשפחה יהודית דתית. במלחמת העולם הראשונה עזבה המשפחה את העיר ושבה ב-1917 לריגה. בוגרת תיכון בריגה, בגימנסיה "עזרא". מגיל 15 החלה ללמוד ציור אצל מורים שונים. למדה עיצוב תפאורה לתיאטרון במכון לאמנויות דקורטיביות בבריסל 1931-1934. למדה רישום וציור באקדמיה המלכותית לאמנויות היפות באנטוורפן. עלתה לארץ ישראל עם משפחתה ב- 1934.בארץ עיצבה תפאורות להצגות - תיאטרון עברי, לעדליידע בתל אביב, לתערוכות ביאליר ויריד המזרח ועוד. ציירה דיוקנאות רבים, רקדנים ונגני תזמורת. העמידה תערוכה ראשונה מעבודותיה בקיבוץ גבע ב- 1937. ב- 1938, התקבלה כחברה באגודת הציירים והפסלים. ערכה תערוכות יחיד בתל אביב, ירושלים ובחיפה. נסעה לאירופה, והשתלמה בצרפת ובאנטוורפן ב- 1939. ביקרה קרובי משפחה בלטביה ובליטא, והציגה את עבודותיה בריגה ובקובנה. המוזיאון הממלכתי בקובנה רכש מעבודותיה, אבל עם עליית הנאצים לשלטון, הוחרמו עבודותיה, שהוגדרו כ"אמנות יהודית". אף על פי שגויסה לעבודות כפייה הוסיפה לצייר ולתעד את החיים בגטו וראתה בהם מסמכים היסטוריים שחייבים להישמר. רבים נאחזו בתקווה שהמלחמה תיגמר בטרם תבוצע התוכנית, אולם התאריך התקרב והתחילה ההעברה של היהודים לגטו והיא ביניהם. בימיה הראשונים בגטו קובנה המשיכה לצייר. בתחילה גרה בבית הספר "רזרוואט" ברחוב 107 krisciukaicio, בו רוכזו משפחות שלא היה להן היכן לגור. היא נהגה להתיישב באחת הפינות של החצר הגדולה וציירה. עיסוקה זה עורר עניין רב. כאשר ישבה לצייר, אחד האנשים נהג להתריע מפני הגעתם של גרמנים. היא ציירה דירות, רהיטים הפוכים, ילדים, זקנים, טיפוסים יהודיים למיניהם, עונדי הטלאי הצהוב, קבוצות אנשים העסוקים בכל מיני דברים: שיחות, קריאה, בישול ועוד . במשך הזמן היא החלה לראות את הציור כחובה. אנשים זרים הסכימו לתת לה לצייר מבעד לחלון ביתם. עצם הסיוע שקיבלה לוריא והחשש פן יצירותיה לא יישמרו מלמדים על החשיבות הרבה שהקנו ליצירות האמנות שלה בתנאי הגטו, שגם תיעדו את המתרחש סביב. "מועצת היהודים" קידמה יוזמה בו בברכה. היא נהגה להגיע למקומות שונים בגטו ולצייר את מה שעורר בה עניין. מזכיר בית היתומים אותו הכירה סידר לה תנאי עבודה שם, וכך יצאה מדי יום לעבודה, הצביעה על מקומות שהיה לה עניין לציירם, והוא היה מדבר עם אנשים שגרו בדירות סמוכות לאותם מקומות כדי שיאפשרו לה לצייר מבעד לחלון ביתם. באחת מעבודותיה תיעדה את הגשר שקישר בין הגטו הקטן לגטו הגדול בקובנה. העברת חולים דרך גשר זה הייתה כרוכה בקשיים גדולים. מאות אנשים עברו בגשר זה מדי יום. הגשר היווה עבור יושבי הגטו סמל ליגונם ולקלונם. כשראתה את הגשר לראשונה מיד רצתה לציירו וחיפשה דרכים שיאפשרו לה זאת.
בשיתוף עם בית המלאכה לקדרות והיודנראט הוסתרו
יצירותיה בכדים והוטמנו באדמה. היודנראט גם דאג ליצור העתקים מהתמונות ואלו הגיעו
לבסוף ארצה.
עם חיסול הגטו הועברה למחנה שטוטהוף וגם שם הוסיפה לרשום ולתעד את האסירות
היהודיות על פתקאות ונייר אריזה של צמר גפן ולהחביא את היצירות למרות הסכנה שהייתה
כרוכה בדבר. עם חיסול גטו קובנה גורשה והופרדה מאחותה. אחותה ואחיינה הקטן נשלחו לאושוויץ .
|
" |
הצלחתי להשיג עפרון ופיסות נייר קטנות מאחת הכתבניות שבמחנה הריכוז. התחלתי לצייר טיפוסים מבין הנשים. בחורות, שלהן ":ידידים" מבין האסירים והיו מקבלות מתנות-מזון, בקשוני שאצייר אותן. התשלום פרוסת לחם. רשמתי גם דמויות נשים לבושות "פיג'מות". הן צוירו בעפרון דק על נייר גרוע, שקבלתי מבחורה שעבדה ברישום אסירים, את הציורים הסתרתי בבגדי במשך חמשת החודשים שהיינו במחנה העבודה." |
בשטוטהוף נדרשה לצייר את אחת האסירות, שהייתה מקורבת
לאסירים הממונים במחנה. היא עשתה זאת, אך לא חתמה את שמה על הציור. כך גם עשתה
כאשר נאלצה לצייר גרמנים. זאת הייתה דרך ההתנגדות היחידה שיכלה לבטא שעה שנאלצה
לתת את יצירותיה לידי האויב. במחנה העבודה ליוביץ, שאליו נשלחה בסוף1944 , הצליחה
להנציח חלק מהאסירות. הנסיבות שאפשרו לה לצייר היו קשורות לתפקיד שהוטל עליה,
חידוש שרוולי סרט עם מספר אסיר וסימן מגן דוד המודפסים על פיסת בד לבן. בחודש
האחרון לשהותה במחנה, כשמאות נשים נדרשו לחדש את מספריהן, צורפה ל"שירותי
הפנים" והייתה לכותבת מספרים. נתנו לה דיו והיא כתבה בקסמי עץ. היא ניצלה הזדמנות
זו וציירה דמויות של נשים במחנה. לצורכי הציור אספה הרופאה בשבילה נייר אריזה לבן
מחבילות צמר גפן. עם השחרור הגיעה במרץ 1945 למחנה באיטליה, שם נפגשה עם חיילים
ארץ-ישראליים ששירתו בצבא הבריטי. אחד החיילים היה הצייר מנחם שמי, שארגן תערוכה
מרישומי המחנות והביא לפרסום את הספרון "יהודיות בשעבוד", שבו כלל
רישומים של לוריא במסגרת "מועדון החייל העברי" ברומא. כמו כן עיצבה תפאורה
ללהקה הצבאית של המחנה שייסדו אליהו גולדברג ומרדכי זעירא.
עם שחרור המחנות הגיעה למחנה פליטים באיטליה שם החלה לעצב תפאורה ללהקת המחנה
וחשפה את היצירות שיצרה בתקופת השואה ואלו עוררו מיד עניין רב. ביולי 1945 הגיה לארץ, נישאה והקימה משפחה. המשיכה לצייר
ולהציג בתערוכות יחיד ובתערוכות קבוצתיות. במהלך משפט אייכמן בשנת1961 הוצגו עבודות תיעוד שציירה במחנות
ובגטאות. חלקן ניצלו מכליה כיוון שהוחבאו בכדים מיוחדים שנטמנו באדמה, הובאו ארצה
בגמר המלחמה, ונשמרו באוסף האמנות של
"בית לוחמי הגטאות" ו "יד-ושם" בירושלים.
אסתר לוריא נפטרה בתל אביב בגיל 85.
מקורות
ויקיפדיה http://www.massuah.org.il/upload/Downloads/PdtFile_963.pdf
אמילי מדניק יא'1
