דף לכבוד / לזכר

·       שם מלא של הדמות המונצחת: נורברט ויסברג(שם עברי ירמיהו)

·       הקירבה משפחתית: אבא של סבא רבא שלי (סבא של סבתי)

·       תאריך לידה: 21.1.1881

·       תאריך פטירה 1.12.1941

·       מקום הלידה:  פולין גליציה סלובוטקה (אביו ברל וייסברג בא לפולין מגרמניה למטרות מסחר, פגש את אשתו ילידת פולין ושם נולדו הילדים. הם חזרו לגרמניה. משפחת וייסברג גרה בשטוטגרט מהמאה ה14).

·       עיסוק / מקצוע: סוחר חנות כלבו גדולה לרהיטים ומוצרי נייר

·       מקום המגורים במהלך המלחמה :שטוטגרט,גרמניה

·       מקום הרצח ומועד הרצח 1.12.1941 במחנה סאלאספיס ריגה שבלטביה

·       סיפורה של הדמות לפני המלחמה: נורברט נולד לאנה פינקלשטיין (כינוי חיבה פריצי)  וברל ויסברג הגרמני, שהכירו בעקבות עסקים של ברל בפולין. נורברט נולד בעיר סלובוטקה בגליציה, פולין. הם עברו לגור בשטוטגרט, גרמניה, כשנורברט היה צעיר.  הם עברו עם כל רכושם, וגם  ירשו  מהוריהם את כל הרהיטים  חפצי האמנות היהודית, ציורי רבנים חשובים, ציורים אחרים, פמוטים וחנוכיות כסף, כלי כסף שונים וכלי חרסינה רבים, ובביתם, שבנו על גבעה בשטוטגרט, היו חפצי אמנות רבים.

לנורברט היו שלושה אחים:ליאו, הרמינה וסאלקה.

נורברט התחתן עם סידוני בליישר(בלייכר) ממשפחה עתירת ממון של רופאים ועורכי דין בגרמניה והייתה אישה נאה, אצילה ומשכילה. היא הייתה בת יחידה להוריה וקיבלה כנדונייה סדינים ומפות רקומות, תכשיטי זהב ויהלומים. היא הייתה אישה נמוכה ורזה אך תקיפה, שקיימה מסורת וחגגה בביתה את כל החגים ואל סדר הפסח המפואר הזמינה אורחים רבים. את התפילות ווההגדה אמרו בגרמנית וביידיש (בשביל האם שבאה מפולין)  וכל פרק סיימו במשפט "בשנה הבאה בירושלים הבנויה". כאשר אביו של נורברט נפטר עברה אמו של נורברט לגור איתו בגרמניה,  כנראה משום שהיה מבוסס מכולם כלכלית ואולי משום שאשתו סידוני ידעה להסביר לה פנים, וקיימה בית יהודי מסורתי. נורבט החזיק בחנות רהיטים מוצרי עור ונייר ברחוב בבלינגר בשטוטגרט,  רחוב ראשי עם חנויות מפוארות ועשה חייל.

·                   קהילת היהודים בשטוטגרט הייתה עשירה ותרבותית. הם השדדלו להיות אזרחים נאמנים ושווים לשכניהם. עם זאת שמרו על אוטונומיה תרבותית יהודית. הם בנו בתי כנסת, חגגו את החגים היהודיים. בשבתות וחגים לבשו בגדי חג ונפגשו עם המשפחה המורחבת. ביתם של נורברט וסידוני היה על גבעה והיה בין הבתים היפים בעיר. נורברט סייע בכסף לכל המשפחה ולעניי העיר לבקשת אמו ואשתו. החיים בשטוגרט היו יפים. אף כי שמרו על המסורת היהודית השתדלו לא להבליט את יהדותם כדי לא להיבדל מהשכנים הגרמנים.

·                בחנות של נורברט ויסברג קנו גרמנים ויהודים כאחד. נורברט היה מיודד עם הקונים ואפילו הוזמן לביתם לא פעם. המשפחה העבירה את חייה בקהילה היהודית. לקהילה היהודית היה בית כנסת, אולם ספורט , אולם קונצרט , תזמורת  ובתי ספר יהודיים ואפילו בית ספר יהודי לספורט. לנורברט ואשתו סידוני נולדו שלושה ילדים: סטאפני הבכורה, ברונו והנס (שמו העברי חנן), והם חיו חיים מאושרים מאוד. הבת סטפני נישאה לבחור מצ'כיה בשם קרל פוהורלה ( שמשפחתו היגרה לצ'כיה מבוצץ בפולין, עירו של עגנון)  ועברה לגור איתו בעיר פראג . בכל קיץ נסעו סטפני ובעלה לנופש בחוף הים של ריגה , שנחשב מקום לנופש לצעירים מכל אירופה; ברונו  האח היה רקדן ועבר לגור בברלין, שם רקד בלהקה הממלכתית; הנס הקטן ביותר היה קשור לאמו ורצה להיות אדריכל גנים, נשאר בבית הוריו ולמד במכללה לאדריכלות גנים. כשאימו נפטרה  נסע לפראג לאחותו וגר עימה ועם גיסו.

·       סיפורה של  הדמות במהלך המלחמה- היכן היה; סיפור ההישרדות; מועד הפרידה מבני המשפחה; מי מבין בני המשפחה שרד. כאשר היטלר עלה לשלטון והתחיל בחקיקת חוקים נגד יהודים כולם אמרו לנורברט שיברח מגרמניה ויסע לפלשתינה,  אך נורברט אמר שהוא שייך לגרמניה והוא חלק מהעם הגרמני. נורברט היה מאוד גאה בלאום הגרמני שלו ולא ציפה שהמדינה שלו תפגע בו. נורברט טען שגם בישראל שולטים שונאי יהודים וזה יעבור. נורברט טען שרוב אנשי העיר עדיין אוהבים אותו ולכן לא יעשו מאומה למשפחה. אפילו כשלא באו יותר קונים גרמנים לחנות שלו בגלל שפחדו שיגידו שהם קונים סחורה מיהודי, עוד לא האמין ששונאים אותו על עצם היותו יהודי. כשזרקו אבנים על החנות, ניפצו את השמשות ובזזו את הסחורה אמר שאלו רק פושעים. בסוף נקבע כי ליהודים אסור להחזיק חנות-  והחנות הופקעה ונורברט העביר את החנות לידיו של מכר גרמני.  המצב היה גרוע. אשתו סידוני חלתה. ייתכן שבגלל הלחץ הנפשי נתגלה בה גידול (לא ממאיר) במח. ניתחו אותה בהצלחה והיא שבה לביתה. אך כיון שרופאים יהודיים לא הורשו עוד  לעבוד בבתי יהודים לא היה למעשה מי שיטפל בה. גם עוזרות בית גרמניות לא הורשו יותר לעבוד בבתי יהודים ועוזרת הבית שלהם נאלצה לעזוב. נורברט הביא את אחת המוכרות בחנות שלו לשעבר שתעבוד כמטפלת ועוזרת- אמה אידה אייזנר. בעלה היה  יהודי גרמני מצ'כיה ונהרג או נעלם.  סידוני נפטרה ונורברט נישא בשנית לאמה אידה אייזנר, שעזרה לו עם רעייתו. המצב בגרמניה נעשה גרוע יותר ויותר. אידה פחדה שיגרשו אותה בחזרה לפולין, כי כך עשו לכל היהודים שנולדו בפולין. גם נורברט פחד מכך כי משפחת אמו באה לגרמניה מפולין וגם הוא נולד בפולין. הוא ידע שגם הפולנים לא רוצים ביהודים ולא נותנים להם להכנס אליה. הנס ( שבעתיד ייקרא חנן) נסע לפראג, צ'כיה, גרה אחותו סטפאני עם בעלה קרל מתוך אמונה כי בצ'כיה אין נאצים ושם יהיה לו טוב ובטוח. הוא עבד בבית החרושת לנעליים של גיסו וניסה להרשם ללימודים כדי להשלים את השכלתו. לקרל, בעלה של סטפני, היו ארבע אחיות ( ששלש מהן נשלחו לבסוף למוות בשל היותן יהודיות). החיים של קרל וסטפי בפראג היו טובים והם המשיכו לנסוע לריגה לחופשות בחוף הים. כאשר גרמניה כובשת את צ'כיה ויהודים רבים מוגלים ללובלין וספרים, שחוברו בידי יהודים, נשרפו. הנס וייסברג מחליט לעזוב  ולנסוע לפלשתינה. אך לפני כן הוא נוסע ברכבת-לילה לגרמניה במטרה לשכנע את סבתו, את אביו ואת אמו החורגת לבוא עמו לארץ ישראל. ברכבת עוצרים אותו אנשי המשטרה החשאית הנאצית( הגסטאפו) ומכים  אותו מכות רצח, וגונבים את מזוודתו ואת כל רכושו. בקושי רב הוא נמלט מהם ובחוסר נשימה מגיע לשטוטגרט. אביו לא מוכן לשמוע על עזיבת גרמניה. אינו מאמין שהמצב עד כדי כך גרוע בגרמניה והסיפורים של בנו נשמעים לו מוגזמים. הנס לא מוותר,  מגיע לעיר הנמל עם תיק קטן  ועם מעט דברים ועולה על אנייה בדרך לארץ ישראל. היה לו כנראה סרטיפיקט, שכן  אחרת לא היה יכול להיכנס לפלשתינה. כנראה אביו שילם עבור הסרטיפיקט. כאשר הגיע לפלשתינה הצטרף לקיבוץ עין חרוד ושם עבד במשתלה בזכות ידיעותיו  בארכיקטורת גנים. בגרמניה המצב הורע מיום ליום. נורברט מנסה לברוח להולנד ושילם שוחד עבור העברת הגבול. הגיע עם המכונית עד הגבול אך לבסוף התחרט והחליט לחזור לגרמניה. נורברט אמר לאשתו ואמו שיקחו עמם את כל הדברים החשובים ביותר,  והוא סידר עם המכר שלו, שרכש את החנות, שהם יעברו לגור במרתף הסחורות של החנות.

·        

·        לפני שהסבתא פריצי נכנסה למרתף היא כתבה מכתב לבתה, ובו כתבה ברמזים את תוכניתה לגבי התכשיטים שלה.

תוכן המכתב המשוחזר ע"י סבתי דורית שריר

"סטאפני נכדתי היקרה                                                                                      1.1.1941 נהדר לנו בגרמניה. הכל בסדר. חוץ מעניין הכסא שנעלם. נורברט ואמה יורדים איתי למחסן לחפש אותו. היום סידרתי את כל התכשיטים שלי וגם בישלתי קציצות. נתתי למריה(העוזרת של הבית) את כל הקציצות. הם יצאו מצוין. כמו תכשיטים אל תחכי הרבה מתי שיהיה אפשרי תסעי למריה לקחת את הקציצות כל עוד הן חמות.

נשיקות סבתא פריצי".

 פריצי רומזת לנכדתה סטפי שהם מתחבאים במרתף של חנות הרהיטים היא נורברט ואשתו אמה. פריצי אמרה לסטפי שמסרה את כל תכשיטיה היקרים לעוזרת הבית מריה וכי עליה לקחת אותם לאחר סיום המלחמה. פריצי נתנה את כל תכשיטיה לעוזרת ואמרה לה "אחרי המלחמה תבוא בתי מצ'כיה ותתני לה את כל התכישטים בחזרה". השתיים נפרדו בדמעות ולא נפגשו עוד לעולם. בעל החנות, שכנים ומכרים נהגו להביא אוכל במשך מספר חודשים. אלו אנשים שניתן לקרוא להם "חסידי אומות עולם". הם לא חשבו על משפחת ויסברג כעל יהודים הם ראו בהם בני אדם שצריך לעזור להם במצוקתם. הם היו בעצמם בסכנה כשעשו זאת משום שהפרו את החוק ועזרו למי שנחשב לאויבי גרמניה. בצ'כיה סטאפני רואה שהמצב מחמיר ואומרת לבעלה ולמשפחתה שמוכרחים לברוח. אחיותיו של קרל ובעליהן לא מוכנים לעזוב את צ'כיה. סטפי עוקרת את היהלום מהטבעת שקיבלה מאמה כמתנת חתונה, יהלום גדול מאוד, ואומרת לבעלה שיבלע אותו. היא מכינה את המזוודות וכרטיסי הנסיעה לאנגליה. כשהגיעו לאנגליה כבר היו הפצצות על לונדון. קרל וסטפי מחליטים לנסוע לעיר קטרינג במרחק שעה מלונדון, עיר שבה היו בתי חרושת לנעליים. קרל נכנס לשירותים ומוציא את היהלום. הם מכרו את היהלום ובכסף קנו ביח"ר לנעליים ובית בקטרינג, שבו חיו כל חייהם. ליד הבית שתלו עצים ופרחים. סטפי השתדלה לסדר את הבית כמו בית הוריה בגרמניה וכמו ביתה בצ'כיה;  קנתה מחדש תמונות וחפצי אמנות. מכל העולם באו אנשים לשמוע איך הצליחה לברוח מצ'כיה ולהבריח את היהלום. סטאפני שולחת את בעלה לשגרירות ברזיל בלונדון לנסות להשיג סרטפיקט לאביה, לאישתו ולסבתה בגרמניה. הוא צריך לשלם סכום כספי גבוה אך אין לו את הסכום הנדרש. סטאפני כותבת מכתב לאחיה בישראל ומבקשת שהוא ינסה להשיג סרטפיקטים לארץ ישראל מתוך הנחה כי  כעת אביה כבר יסכים לנסוע על רקע המצב הקשה עד מאוד. אולם האח רק הגיע לארץ ישראל וגר  בקיבוץ. סרטפיקט עולה המון כסף והקיבוץ עני ואין לו כל רכוש. מספר הסרטפיקטים בנוסף היה מצומצם. הזמן עבר. הניירות לברזיל כבר מוכנים אך לא נמסרים עד שישלמו את הסכום הנדרש. בגרמניה מישהו ראה שמביאים אוכל למשפחת ויסברג ועקב אחריהם ומסר זאת לגסטאפו. הלשינו על המשפחה שהתחבאה במרתף החנות.  הנאצים הגיעו למחבוא ומצאו את המשפחה. הנאצים לקחו את פריצי נורברט ואת אשתו אמה למשטרה ומשם בלילה הועלו על הרכבות. הגרמנים הוציאו את היהודים לרכבות הלילה כדי שלא יהיה אף אחד מהשכנים שיתנגד. את משפחת ויסברג שלחו לריגה ב-1941. תאריך זה מתועד בספר "דרך ומשלוח יהודי שטוטגרט", שערכה מריה זצלר ויצא לעור בעזרת עיריית שטוטגרט. הרכבת בה נסעו נורברט ויסברג ומשפחתו הובילה אותם לריגה, לטביה. ליד העיר ריגה היה מחנה ריכוז בשם סאלאספילט. לשם, כנראה,  הובלו. כל יהודי ריגה והיהודים שהובאו לשם. היה בלטביה מחנה ריכוז בשם קיזר/אלדן לשם נשלחו יהודי לטביה ב-1943. כשפתחו את דלתות הרכבת הישישה פריצי כבר לא הייתה בין החיים. כשנכנסו למחנה רשמו הנאצים במדיוק את כל הבאים ביניהם נורברט ואמה ויסברג. הם שלחו את הרשימות לגרמניה. הם עדכנו את הרשימות מדי פעם ותעדו מי שמת ומי שנותר בחיים מבין האסירים. רשימות מעודכנות נשלחו כל הזמן אל גרמניה. על מה שקרה לאמה אידית וויסברג במחנה הנשים אין לדעת אלא שגם היא הובלה לריגה ב1941 ולא נותרה בחיים. ברשימות שמסרו הבנקים השוויצרים על רכוש שנמצא בבנקים בשוויץ נמסר שאמה אידית אייזנר-וויסברג הפקידה סכום כספי בבנק בשוויץ (או כפי שמתקבל על הדעת שסבי נורברט וויסברג הפקיד על שמה) ושלאמה אידית אייזנר היו תעדות לברזיל( אלה התעודות שקרל פוהורילה סידר בשגרירות לונדון) אך היא לא הגיעה לשם. ברשימות שהופיעו בספר של זצלר על דרכם האחרונה של יהודי שטוטגרט נמסר כי ביחד עם בעלה נורברט נרצחו בריגה. מהמעט שנודע עולה כי באהבתם ובמותם לא נפרדו. נורברט ויסברג ככל היהודים הבריאים והצעירים, יחסית, עבד עבודות פרך במחנה. מהמחנה לקחו אותם לעבוד בחפירה של שדות כבול (סוג של פחם) ולאחר מכן ייבשו את כבול. הכבול שימש כפחם בתחנת הכח לצורך חימום ובעירה. במחנה סלאפיליס היו סוהרים גרמנים אכזריים כקוראד קאלייס , קצין S.S ,המואשם בהשתתפות פעילה בטבח יהודי לאטביה) אך היו גם סוהרים לאטבים. לבסוף נרצחו גם אמה ונורברט ויסברג כתוצאה מעבודות הכפייה והרעב הקשה.

סטאפני פוהורילה בנתה מציבה בקבר של סידוני ואנדרטה בשטוגרט לזכר משפחת וויסברג, שם ביקרה סבתי דורית שריר עם סבי ז"ל דוד שריר עם ילדיהם יעקב וגילי אמי.

סופו של בנו של נורברט ברונו: בברלין ,גרמניה, מרכז לאומניות ושם חי ברונו ויסברג, שהיה רקדן מצליח בלהקה ממלכתית. כשהשנאה ליהודים גברה הם הפנו לו עורף ואחד מהם רצח אותו.

האחיות של קרל פוהורילה עם הבעלים והילדים נשלחים לטרזינשטאט ומי ששרד משם נשלח לאושוויץ. איש מהם לא נותר בחיים.

קרל וסטפני פוהורילה המשיכו לחיות באנגליה.

בנו של נורברט, הנס חנן ויסברג, חי בישראל והתחתן עם שרה וינרב מפולין, שאותה פגש באנייה בדרך לישראל.  להם נולדו סבתי, דורית שריר, ומיכל פרי-הר.

סטאפני נסעה לגרמניה לאחר המלחמה לחפש את העוזרת הגרמנייה של הוריה והיא מחזירה לה את התכשטים של סבתה: מדליון אחד הגיע לישראל לסבתי דורית, בתו של חנן, כשי מדודתה. קרל וסטפי  באו לבקר בכל כמה שנים את הנס בישראל.  הם ניסו לקנות דירה בנתניה, אך לא הסתדרו וחזרו לאנגליה. בן דודי, נועם שריר, נקרא על שם נורברט ויסברג זכרנו לברכה. סטאפני הגיעה לשיבה טובה וביקרה בישראל מספר פעמים; הורישה את ביתה ואת רכושה ל"אגודת שוחרי האוניברסיטה העברית".