כשהגיע לגיל גיוס התגייס לצבא הרומני בו שירת עד יוני 1940, אז הודחו כל היהודים משורות הצבא. בקיץ של אותה שנה חזר לקיבוץ ההכשרה בקלוז', ולאחר שעיר זו סופחה להונגריה עבר לאראד (Arad ), שם הוקמה המזכירות הארצית של התנועה. הוא התקדם בדרגות עד שהפך למזכיר הארצי של התנועה (שכאמור, פעלה בטרנסילבניה. בשאר רומניה פעלה תנועת ה"דרור" ושתי התנועות התאחדו בזמן המלחמה והפכו ל"דרור-הבונים"). בנובמבר 1940 נאסרו בעקבות הלשנה הוא ושניים מחברי התנועה על ידי ה"משטרה הלגיונרית". נמצאו אצלם הספר "הקפיטל" של מרקס, חבילת תבלינים ועליה הדגל ההונגרי, ו"צו" של מנהיגי התנועה המתאר מינויים בדרגים הגבוהים של התנועה. הוא הושם בבידוד ועונה. כעבור כמה ימים החקירה הועברה למשטרת הביטחון, וכעבור שבוע שוחרר וקיבל צו גירוש מהאזור. חבריו נידונו לשלושה חודשי מאסר.
השדה והרכוש של קיבוץ ההכשרה הולאמו ולפיכך עברו לטימישוארה, שם הקימו קיבוץ חדש והמשיכו בקשרים עם קני התנועה האחרים.
ב-1941 גורשה המשפחה מהכפר- קודם לדומברובני, ואז לבלז', שם אביו נפטר ב1942.
הבחורים מהתנועה גויסו לפלוגות עבודה ונשלחו למחנה עבודה בעמק ז'ול, שם הועסקו בהנחת מסילות ברזל (גם שם הם נשארו תנועה ציונית מלוכדת). הם גרו בקרונות נוסעים בצפיפות רבה, והיו מנותקים מן העולם החיצון כי חדשות לא הגיעו ולצאת מן המחנה הם לא יכלו. ב-1941 הוחזרו לטימישוארה בעלי תעודות הבגרות ובהם ארנסט, וכמה חודשים אחרי הוחזרו גם כל השאר. מחלת ריאות התגלתה אצל ארנסט והוא קיבל טיפול מתאים ומצבו הלך והשתפר. אבל אז קיבל צו קריאה למחנה עבודה נוסף. הוא הגיש תעודה רפואית חתומה על ידי רופא יהודי וכעבור חודשיים הוגש נגדו כתב אישום בשל אי התייצבות לעבודה. התברר שלתעודה רפואית, החתומה על ידי רופא יהודי, אין תוקף משפטי. הוא ישב בכלא עם אנשי העולם התחתון- גנבים, שודדים ורוצחים, כ-20 אנשים בתא קטן של חמישה על חמישה מטרים. התנאים היו קשים וגרמו להחמרה במצבו הבריאותי. כששוחרר כעבור כמה חודשים אובחנה אצלו שחפת, ולכן נשלח ל"עבודה משרדית קלה": דהיינו סלילת כבישים.
מצבו הלך והחמיר ושחרור מהמחנה לא היה אופציה ריאלית. הוא ידע שאם ימשיך כך אין לו סיכוי להחלמה, וסופו מובטח ולכן בחר לברוח. בתחילת 1943 הוא "שכח" להתייצב במחנה והחל בחיי מחתרת. בית משפט דן אותו ל- 25 שנות מאסר עם עבודת פרך בגין העריקה. בתחילה נשאר בטימישוארה והסתתר אצל חברים. בהמשך גבר הפיקוח בטימישוארה והוא לא רצה לסכן את המשפחות אצלן הסתתר ולכן הוא החליט לצאת מהעיר.
כך התגלגל והגיע ב- 1943 לעיר טורדה (Turda ), הנמצאת על הגבול הרומני-הונגרי, שם רוכזו באותה תקופה יהודי הסביבה. גם בטורדה היה לתנועה "קן", ושם הגיעה פעילותו של ארנסט לשיאה. הוא השיג היתרי נסיעה מזויפים ונסע להדק את הקשרים עם חברי התנועה במקומות השונים, כשהעיר טורדה משמשת לו כבסיס. בנובמבר 1943 החדר שבו התגורר אצל המשפחה הנוצרית הוחרם על ידי המשטרה וניתן לאחד הבלשים שלה ולכן עבר להתגורר אצל משפחה יהודית במקום. יום אחד קפץ לביקור אצל איש המקורב להנהגה היהודית המקומית (גולדשטיין), והסביר לו שפינקלשטיין (מזכיר הקהילה) הוזמן לבולשת, והובא לידיעתו שהם יודעים על נוכחותו ופעילותו הבלתי חוקיות של ארנסט בעיר. עוד נאמר שהם מוכנים להעלים עין מהדבר אם הוא יסתלק מהעיר. ארנסט פנה עם הסיפור הזה לחבר נוסף שבירר את העניין וגילה שפינקלשטיין לא יודע דבר על העניין, ושהכול היה בעצם מזימה של גולדשטיין ואדם נוסף בשם פרינץ שרצו להביא לעזיבתו כדי למנוע צרות, או לחילופין, כדי שישלם להם שוחד בשביל שהם יסדירו את העניין. לפינקלשטיין היו קשרים במשטרה ובצבא והוא התחייב שבמקרה וארנסט ייאסר- הוא יעשה כל שביכולתו כדי לשחרר אותו. פינקלשטיין היה אדם חרדי והשקפותיו היו שונות מאוד מראייתו הציונית של ארנסט. אף על פי כן, במהלך המלחמה התפתח ביניהם שיתוף פעולה מוחלט בפעילותם למען הצלת יהודים מהונגריה, סלובקיה ופולין.
כאמור, טורדה היא עיירה הסמוכה לגבול הונגריה-רומניה, וככזו היא יכלה לשמש כתחנת מעבר בין המדינות. ארנסט, ביחד עם פינקלשטיין ומוסקוביץ (שהיה אחד מבניו של ראש הקהילה בטורדה), יזם והקים תחנת הצלה לפליטים יהודים. השלושה, יצרו רשת מסועפת של משתפי פעולה ומבריחים מקומיים, אשר תמורת שוחד מתאים ששולם להם, לאנשי הצבא, אנשי הבולשת המקומיים ובעלי סמכות אחרים, הבריחו אל מעבר לגבול פליטים שברחו מסכנת מוות במדינות המוצא שלהם. נקודת המעבר הראשית שבה השתמשו (היו גם נקודות מעבר בלודוש וסרמס), הייתה העיירה פלק, שהייתה חצויה לשניים בין הונגריה לרומניה. משפחתו של אחד המבריחים גרה בחלק ההונגרי, ולשם הגיעו הפליטים והוברחו באישון לילה לרומניה. בתחילה היו ניסיונות ההצלה שלהם ספונטניים, אך לאורך זמן הם באו לידי הסכם עם גורמים בשלטון הרומני שהסכימו "להעלים עין". בטורדה הם החביאו אותם אצל משפחות מקומיות ששיתפו פעולה. הודות לידע הנרחב שצברו בנושאי חוק ונהלים הם עסקו בזיוף נרחב של מסמכים: תעודות זהות, צווי גיוס, שוברי נסיעה, תעודות מסע, הפניות לבדיקות רפואיות וכו'. באמצעות המסמכים ובאמצעות סיפורי כיסוי למיניהם הם הצליחו להעביר את הפליטים לבוקרשט. את יוצאי צפון טרנסילבניה היה הקל ביותר להעביר, כי הם דיברו רומנית, וכל שנותר לעשות היה לצייד אותם במסמכים המתאימים ולדאוג להם לסיפור כיסוי סביר, כגון החלפת מקום מגורים, יציאה לשירות צבאי או טיפול רפואי. אם היו קבוצות מעורבות של דוברי רומנית וכאלה שלא שלטו בשפה, אזי הסיפור היה נסיעה קיבוצית למחנה עבודה כשבראש השפה נמצא דובר רומנית. לעיתים הפליט שלא דיבר רומנית הפך ל"חולה אנוש", וככזה לא נדרש ממנו לדבר.
מצבו הבריאותי של ארנסט לא השתפר, והציעו לו להשתחרר מתפקידו ולעלות ארצה. הוא ידע שאין מישהו אחר שמוכן לקבל עליו את התפקיד, ולכן סירב.
זרם הפליטים היה כשל 20-30 איש ליום, ובסך הכול ניצלו כ-1,500 יהודים. הם שלחו בגניבה שליחים לעיר קלוז' שבהונגריה הכבושה (ממש מעבר לגבול) על מנת להזהיר את הקהילה היהודית מפני הבאות אולם רק כ-200 מיהודי קלוז' האמינו ועברו לרומניה והשאר נלקחו למחנות, ונספו. רובם פשוט לא היו מסוגלים להאמין שהשלטון ההונגרי יניח לגרמנים לפגוע בהם.
באוגוסט 1944 חצו צבאות הונגריה וגרמניה את הגבול והתקרבו לכיוון טורדה. כשהגיעו אליה היא נכבשה ללא התנגדות, קבעה את המפקדה הגרמנית דווקא בבית שבו ארנסט התגורר באותה תקופה. הוא הצליח לשכנעם שהוא הונגרי והם הניחו לו לנפשו. היהודים בעיירה אולצו לענוד את הטלאי הצהוב, להתגייס לפלוגות עבודה, לפינוי מוקשים ולעבודות שונות בחזית. הוא הצליח לרכוש את אמונם של שניים מהם ביחד הם תכננו את בריחתם של השניים לצד הרומני של החזית.
ב-2 לאוקטובר (יום הולדתו ה-25), עזבו הגרמנים את העיר, וב-4 לאוקטובר העיר שוחררה. זה היה סיום המלחמה עבור ארנסט.
אמו ואחיו עלו לישראל ואחותו נשארה ברומניה.
בתום המלחמה, בהיותו במצב בריאותי ירוד ביותר עבר לשוויץ על מנת להחלים. בשנת 1951 עלה ארצה ועיברת את שמו לאריה אלדר. בתחילת דרכו בארץ הוא הגיע לקיבוץ עין-החורש ובהמשך עבר לתל אביב. הוא פגש את אווה לבית נוסבאום והתחתן איתה. נולדו לו שני ילדים: אבי וליאת.
הוא עבד שנים רבות בשירות הביטחון הכללי, בעיקר במחלקת חקירות ריגול במזרח אירופה ונשאר "ציוני מאמין" עד ליומו האחרון. בעבודתו הוא ביקר בארצות שונות, למשל, באיראן תחת השאה הפרסי. הוא ומשפחתו נשלחו לשליחות של שלוש שנים באיטליה, לאחר שמונה לקצין הביטחון בשגרירות. הוא היה אדם משכיל מאוד וידע לדבר שבע שפות.
הוא נפטר ב- 25.11.1996 מאותה מחלה שסבל ממנה במאסר והתפתחה עם השנים.
