פרויקט הנצחה – הנצחת דמות התלמידה המתעדת: נטע ביבס, יא"3
שם הדמות המונצחת: מירצ'ה וסרמן
הקירבה של התלמידה לדמות: סבא (אבא של אמא)
תאריך לידה: 14.05.1938
מקום הלידה: סלובוזיה, מחוז בוקובינה, רומניה
עיסוק/מקצוע:
עם פרוץ מלחמת העולם השניה סבא היה ילד קטן בן שנה. כשהתבגר למד הנדסת חקלאות (אגרונומיה) ושימש במגוון תפקידים ברומניה ובישראל.
מקום מגורים בזמן המלחמה:
עד גיל שנתיים גר עם הוריו במקום בו נולד, סלובוזיה – רומניה. בשנת 1940 הרגו חיילים רומנים (ליגיונרים) את אביו, ויתר בני המשפחה (אמא, סבא, סבתא ודודים) הוצאו מבתיהם ורוכזו במעין גטו יהודי בעיר סוצ'יאבה ברומניה. לאחר כחצי שנה הועבר יחד עם כל היהודים ברכבות משא לטרנסניסטריה, אשר באוקראינה, ושם שהה עד תום המלחמה ב1945.
סיפורה של הדמות לפני המלחמה:
סבא נולד בשנת 1938, שנה לפני פרוץ מלחמת העולם השניה. הוא היה בן בכור לגצל וקלרה וסרמן. הסבא שלו, אלימלך וסרמן, היה רב, ואילו ההורים שלו היו יותר מודרנים ופחות דתיים וניהלו משק חקלאי גדול. סבא מספר שהיחסים עם השכנים הרומנים הנוצרים בכפר היו בדרך כלל טובים, אבל המשפחה סבלה מיחס אנטישמי מצד הרשויות והצבא באזור.
סיפורה של הדמות במהלך המלחמה:
כשנה לאחר פרוץ המלחמה ירו חיילים רומנים, ליגיונרים, באבא של סבא, גצל וסרמן. הוא אושפז בבית חולים בעיר יאסי ושם מת מפצעיו. אמא של סבא סיפרה כי בפעם האחרונה שבה ראתה את בעלה, הוא הספיק עוד לבקש ממנה כי את מירצ'ה הקטן יגדל האח שלו, ישראל (איזיו) וולף. ואכן כך היה. ישראל וולף פרש את חסותו על גיסתו ואחיינו במהלך המלחמה וגם לאחר מכן. סבא מירצ'ה היה ילד קטן במהלך המלחמה. הזיכרונות שלו מהתקופה הזו הם לא רבים ורובם לא ממש טובים. חלק מהזיכרונות הם דברים שהוא זוכר בעצמו וחלק הם סיפורים שסיפרו לו לאחר המלחמה. לכל אורך התקופה הוא זוכר תחושה של פחד, רעב ומחלות. אמו ודודו עבדו באחד ממחנות האזור בשביל אוכל למשפחה וניסו לעשות הכל כדי שהילד הקטן יגדל ויתפתח על אף התנאים הקשים שהיו במקום. הטיפול במחלות היה יותר קשה. סבא אלימלך וסבתא נטי (הסבים של סבא שלי) חלו במחלת הטיפוס ונפטרו ממנה. הם נקברו בקבר אחים בטרנסניסטריה. גם לסבא שלי היה טיפוס, אבל אמא שלו הצליחה להשיג שמן קיק והוא הבריא. במחנה ניצל סבא פעמיים ממוות בטוח: בפעם הראשונה, כשרק הגיע למחנה, אמא שלו החזיקה אותו בידיים. חייל שעבר לידם כיוון אליו רובה ואפילו הספיק לירות. למזלו של סבא, ילד אחר שהיה ליד, דחף את החייל והירייה נורתה לאוויר. הפעם השניה היתה כעבור כשלוש שנים. לסבא שלי היה שיער בלונדיני ארוך מכיוון שלאמא שלו לא היו מספריים כדי לספר אותו. בתקופה מסוימת אספו הגרמנים את כל הבנים היהודים במטרה לשלוח אותם למחנה השמדה. כאשר באו לקחת את סבא שלי, ילדה גדולה ממנו במספר שנים, הבינה מה קורה ועשתה לו קוקיות, הלבישה אותו בשמלה והחלה לשחק איתו כאילו הוא בת. הגרמנים חשבו שהוא בת ולא לקחו אותו למשלוח.
סיפורה של הדמות לאחר המלחמה:
המלחמה הסתיימה בשנת 1945, כשסבא שלי היה כבר בן 7, ולמעשה, לא הכיר חיים אחרים אלא חיים במלחמה. המשפחה שנותרה רצתה לחזור לביתה ברומניה אבל הדרך היתה ארוכה וקשה: מצד אחד הרומנים סגרו את הגבולות ולא נתנו לניצולים לחזור לביתם ומצד שני הרוסים, ששחררו את האזור בו היהודים ממחנה הריכוז רצו לתפוס אותם במטרה לשלוח אותם לעבוד במכרות פחם. המשפחה התחבאה ביערות ובשדות ובמקומות שונים באוקראינה והצליחה לחזור לביתה רק כעבור שנה ורק אז החלה לשקם את חייה. (שטחי הבית והמשק נשארו אבל רוב הרכוש נבזז ע"י המקומיים). הדוד של סבא, ישראל וולף, התחתן עם אמא שלו וגידל את סבא שלי כאילו היה בנו. סבא שלי התחיל ללכת לבית הספר רק כשהיה בן 8, אבל סיים את לימודי התיכון כבר בגיל 16. מכיוון שלמשפחה היו שטחים חקלאיים, החליט סבא ללמוד הנדסה חקלאית, ובגיל 23 היה כבר אגרונום. בשנת 1967 פגש סבא את סבתא שלי, אריקה ז"ל, ובתוך ארבעה חודשים התחתנו. כעבור שנה, בשנת 1968, נולדה אמא שלי, גרטה. המשפחה נותרה ברומניה למרות שחלק גדול מהחברים ומהקרובים עלו לארץ. המצב הכלכלי של המשפחה היה טוב וסבא ניהל חווה חקלאית גדולה. אבל בשנת 1976 החליטה כל המשפחה החליטה לעלות לארץ ממניע ציוני. בארץ גרו תחילה במרכז קליטה בפרדס חנה, שם למדו עברית, ומאוחר יותר עברו לקריית גת. סבא התחיל לעבוד בחוות הניסיונות לכיש, תחילה כמהנדס ולאחר מכן כמנהל. מאוחר יותר הפך להיות מנהל חוות הניסיונות של מכון וולקני. סבא פרש לגמלאות ב 2003 ומאז משמש סבא במשרה מלאה.
