אברהם אלברט, סבי, נולד בטוצין ב-1930. בעת פלישת הגרמנים לברית המועצות ביוני 1941 היה בן .11
אני אספר את סיפורו מנקודת מבטו:
"ביתנו היה בפרבר העיירה, לא רחוק מבניין המשטרה. האוכלוסייה של הרחוב הייתה מעורבת ובסמוך לביתנו גרו פולנים, גרמנים ואוקראינים. בין היהודים והנוצרים התקיימו יחסי שכנות טובים. ילדי היהודים שיחקו עם ילדי הנוצרים. אבי היה סוחר בהמות. היו לי שתי אחיות ושני אחים. אחותי מלי הייתה הבכורה, ואחריה הגיעו משה,פרידה,אברהם (סבי)ואהרון
עם כניסת הסובייטים לאזור בשנת 1939 צמצם אבי את עסקי הבקר, קיבלנו חלקת אדמה ליד הבורסקאות וגידלנו תפוחי אדמה וירקות שונים. היו לנו סוס ועגלה ותמיד היו מספר פרות ברפת. אפשר לומר כי בעת השלטון הסובייטי לא ידענו מחסור.
כשפרצה המלחמה נגד בריה"מ בשנת 1941 החליטו הורי להימלט מזרחה אל תוך בריה"מ. ארזנו בעגלה חפצים שונים בעיקר מזון והמשפחה עמדה לצאת לדרך. לרוע מזלנו היו בעיירה פליטים ממערב פולין, והם הסבירו ליהודים שאין טעם לברוח, כי קשה להיות פליט וניתן יהיה להסתדר עם הגרמנים. הורי השתכנעו ונשארו.
ידענו שבכל העיירות והערים במזרח פולין רצחו יהודים. אנחנו עוד ישבנו בבתינו הודות לבתי המלאכה שפעלו במלוא המרץ וסיפקו לגרמנים הרבה סחורה. עם זאת נפוצו שמועות שקיצנו מתקרב. אוכלוסיית היהודים בטוצין הוכפלה, שכן יהודים רבים הגיעו לעיירה. הוענק שוחד לממונים לצורך קבלת מקום עבודה וזאת לאחר שהוענקה תעודת עבודה שלמעשה הייתה תעודה לחיים. הגרמנים אספו עצים בעיירה והתחילו לבנות גדר לגטו. הגדר הייתה בנויה מלוחות עץ ותיל דוקרני. היהודים ניצטוו לעבור לגטו. משפחתי עברה לגטו ואני ואבי נשארנו עוד יום בבית. למחרת אספו את האחרונים והריצו אל תוך הגטו. אבי אמר לגרמני שהוא צריך לשמור בלילה ובמקום תשובה הגרמני הנחית מכה על ראשו. הגענו לגטו בשעות אחר הצהריים. היה דוחק איום ותחושה שזה הסוף. כולם בכו וצעקו ושמעתי, כי רוב היהודים הצטיידו בנפט במטרה לשרוף את הגטו, וכך תוך כדי מהומה יוכלו רבים לברוח ליערות ולא יילכו לשחיטה לפי פקודת הגרמנים. כשנכנסו אנשי הגסטאפו נשמעו יריות. באותו הרגע כל יהודי מיהר לשפוך את הנפט בביתו כדי הציתו. מישהו צעק שאין מה להפסיד ויש לפרוץ את הגדר ולברוח. יצאנו בריצה כל המשפחה. רצתי עם אבא, החזקנו ידיים כדי שלא נאבד האחד את השני. אמא נשאה את אחי, בן השנתיים, ואחיותיי רצו איתה. אחותי הבכורה החליטה כי לבדה תוכל להתרחק יותר מהר, ולכן היא נפרדה מאמא. רצנו דרך בית הקברות כשאוקראינים רודפים אחרינו, ירו מכל עבר. פתאום נפל אבי על אחד הקברים. חיכיתי שיקום. יהודים, שעברו על פנינו, צעקו לי שהוא מת ושאמשיך איתם. רצנו ממקום למקום, הגענו ליער בו היו מאות יהודים. פגשתי את אמי שהייתה עם אהרון ופרידה, מלי לא נמצאה...
שוטטנו כמה ימים. אוכל לא היה בנמצא. מצאנו שיירי ירקות וניזונו מהם. היינו כחיות נרדפות. יום אחד רצה אמי כשאחי התינוק אהרון בידיה. היא נפלה והילד קיבל מכה חזקה מסלע ומת. בלית ברירה אמי נטשה את התינוק המת והמשיכה את דרכה עם פרידה אחותי. אחרי שבוע של ייסורי נפש קשים מצאנו את אחינו הקטן, שהחשבנו למת. הגרמנים הפיצו שמועה כי מותר לחזור לעיירה, וכי לא יהרגו עוד יהודים. כולם ידעו שזהו שקר, אך רבים נשברו וחזרו. הם לא יכלו לראות בסבלם של הילדים הקופאים מקור וגוועים ברעב. אמא קראה לי. רציתי להתקרב אבל לפתע כאילו כוח סמוי אדיר דחף אותי לאחור. התחלתי לרוץ מהעיירה אל השדות. ירו בי ואני רצתי כמטורף בלי להסתכל לאחור. בדרך הצטרפתי לבחור כבן 17. המשכנו יחד. מצאנו מתבן, נכנסנו אליו פנימה והתחפרנו בקש. ידענו שמחסלים את היהודים, שנתפתו לחזור אל הגטו. היה לי ברור שנשארתי יחיד ממשפחתי הענפה, ואני אז נער כבן 12. פחדנו לצאת מהמתבן אך הרעב הציק לנו. חברי יצא החוצה מוקדם בבוקר כדי למצוא מעט אוכל ונשארנו שם מספר שבועות. לילה אחד עזבתי את המתבן ובחוץ ירד שלג ואני יצאתי יחף ומלוכלך וכינים רוחשות עליי. הגעתי לביתם של זוג זקנים ללא ילדים. הם האכילו אותי ונתנו לי סחבות לנגב את הבוץ מהרגליים ואחרות לעטוף את רגליי. יצאתי שוב בדרכי לטוצין.
במהלך חורף 1942-43 שוטטתי ביערות. התגנבתי בלילה לרפת כלשהי, נהנה מחום הפרות וישן שם. לא רצו לקבל אותי לעבודה שלא לדבר על מתן מחסה. הגרמנים איימו על איכרים נותני מחסה ליהודים בשריפת בתיהם ובעונשים קשים אחרים. באחת הפעמים דיווחו עלי אוקראינים לגרמנים ומיד הופיעו גרמנים ותפסו אותי, השליכו אותי לעגלת חורף ונסעו למשטרה. ניצלתי הזדמנות כשהחיילים היו שקועים בשיחה, קפצתי מהעגלה ונעלמתי ביער. הם לא שמו לב. בקיץ קיבל אותי נוצרי-באפטיסט לעבודה במשקו. רעיתי את הבקר. גדל אצלו פר הרבעה, שהיה רכוש הכפר. הפר היה תוקפני ורבים פחדו לגשת אליו. הוטל עליי לטפל בו. כל תושבי הכפר ידעו עליי וחשבתי שהשלימו עם קיומי. בבית הבאפטיסט הייתי בן בית, וחייתי חיים כמעט נורמליים. לבסוף נמצאו אוקראינים שאיימו על הבאפטיסט, שאם לא יגרשני מיד -הם יקראו לגרמנים. עזבתי את ביתו של הבאפטיסט, ושוב הסתובבתי ביערות ובשדות.
ישועתי באה לי בזכות הפר. יום אחד בא בנו של הבאפטיסט לטפל בפר. הפר הסתער עליו, נגח בו, דרך עליו ברגליו. הבאפטיסט בא לעזרה וגם הוא נחבל בכל חלקי גופו. נאספו כל תושבי הפר ובקושי הצליחו לכלוא את הפר המסוכן. הבאפטיסט, שהיה דתי קיצוני, היה משוכנע כי זהו עונש משמיים משום שגירש אותי מביתו. האב ובנו שכבו במיטותיהם מוכים ופצועים. הפר היה סגור עם מנעול ובריח ואיש לא העז להביא לו אוכל ומים. אשת הבאפטיסט יצאה לחפש אותי ולהחזירני לביתם ובכך קיוו לכפר על עוונם. חזרתי למשק. פתחתי פתח בגג המחסן, שבו היה כלוא הפר, ושלשלתי לשם דלי מים ואוכל. אחרי כמה ימים החלטתי להסתכן ולהיכנס למחסן. אשת הבאפטיסט נתנה לי גרזן וייעצה להרוג את הפר - אם יתנפל עליי. ואז הייתה הפתעה. הפר קיבל אותי כמכר וותיק וליקק את ידיי. האיכרים ראו בזה אות משמיים ואני הפכתי לחלק בלתי נפרד מהכפר ואסור היה עוד להציק לי. בא היום והרוסים הגיעו לטוצין. היה זה השחרור. חזרנו לטוצין אך העיירה הייתה הרוסה. הסתדרנו בביתו של טוביה החייט שם היינו כ- 20 יהודים וזה היה בפברואר 1944. נשארנו שם כל החורף.
עברנו לפולין המשוחררת והגענו ללודג', שם פעלו תנועות נוער וקמה "הבריחה", שבהדרכתה ובנתיביה המפותלים נדדנו לצ'כיה ומשם לגרמניה ולארץ ישראל, אליה הפלגנו באניית מעפילים.
