ראובן ימניק.
ראובן הוא סבא רבה שלי, אבא של סבתא מצד אבא.
הוא נולד בפשדץ (פשייטש), פולין ב 29.11.1909 ונפטר ב14.12.2005.
סבא שלי נולד והתבגר בפשדץ, בעיר גרו יהודים, פולנים וגרמנים ביחד.
שרה רחל ושמואל היו הוריו של ראובן ושל שלושת אחיו, יהושע, רוזה וחיה-דבורה.
בשנת 1935, נשא סבא שלי לאישה את שולמית, הם עברו לגור ביחד בסומפולנה (דויטשנעק) ושנה לאחר מכן כבר נולדה להם בת בשם ציפורה.
לסבא הייתה חנות מכולת וטבק ושולמית הייתה נמצאת בבית וטפלה בעבודות הבית, בציפורה ובחיים, בנם הקטן שנולד בתחילת 1939.
בבוקר ערב ראש השנה (ספטמבר) שנת 39, בשעה 12:30, נשמעו כמה יריות בשכונה, אנשים החלו לצעוק, ורבים החלו לצאת לרחוב במטרה לראות מה התרחש. אך כאשר החלו לשמוע עוד יריות רבות ורימונים, נכנסו כולם לבתים, כך היה עד השעה 16:00, פתאום השתרר שקט. אין הולך ואין בא, כל אחד מפוחד בביתו. בבוקר למחרת, סבא ושאר היהודים בעיר, הלכו לבית הכנסת לכבוד ראש השנה. אנשים התפללו ולפתע, נכנסה אישה וצעקה "יהודים! הצילו את נפשכם! הימלטו מהר! הגרמנים נכנסו העירה והם ממלאים את כל הרחובות!", אך על פי דבריו של הרב, בחרו המתפללים להמשיך בתפילה. בסוף התפילה הם יצאו מבית הכנסת, הרחוב היה הומה אדם והיה אפשר לשמוע אנשים הצועקים לכיוונם של החיילים "הייל היטלר". ברחוב נתלו שתי פקודות – הראשונה, "בפקודת הגנרל דיניץ והמטה הכללי של הצבא, אנו מכריזים בזה על כל שטחה של העיר סומפולנה-דויטשנעק כשטח כבוש, וכל האוכלוסייה הנמצאת בו, על כל רכושה, נתונה לפיקודו של הצבא הגרמני, 'די דויטשע רייכסווערם'. השטח מסופח לרייך וכל החוקים והפקודות החלים על הרייך חלים גם על העיר סומפולנה-דויטשנעק". והשנייה, "כל מי שברשותו נשק או תחמושת מכל הסוגים, תקליטי רדיו, אופנוע, אופניים וכל מיני כלי רכב, מכונות כתיבה, טלפון וכל מיני מכונות, ימסור את כל אלה למפקדת הצבא בתוך 48 שעות מעכשיו, זמן הודעת הפקודה. כל מי שאצלו יימצא אחד מכל הדברים המפורטים לעיל אחרי הזמן הקצוב, יועמד לדין צבאי ועונשו יהיה חמור!".
סבי נחרד, אך בלב שלם האמין "הם יסתפקו בכיבושים, בניצחונות, אך את האנשים לא ירצחו".
מיד לאחר ראש השנה, נלקחו מסבא שלי, ומשאר היהודים בעיר, חנויותיהם והתפרסמה מודעה חדשה: "לפי פקודת המשטר הצבאי הגרמני בשטח הכבוש בפולין הנני להכריז בזה את הפקודה הבאה: כל הגברים הבלתי ארים בלי יוצא מן הכלל, מגיל 17 עד 55, חייבים מחר, 17 בספטמבר 1939, בשעה 6 בבוקר בדיוק, להירשם לעבודה על ידי הממונה קאוס. העבריינים ייענשו. חתום – מפקד העיר". בבוקר למחרת התייצב סבי ביחד עם שאר היהודים וכולם נרשמו לעבודה.
כך עבד סבי, כל פעם בעבודה אחרת, אליה נשלח על פי פקודת היודנראט, עד תשעה באב של שנת 1941.
באותו יום, נשלח סבי בקרון מסע לעיר קולו, ומשם למחנה העבודה זבונשיין.
אחרי ימים אחדים בזבונשיין, נאמר לסבי שיש במחנה מספיק כוח עבודה, והוא נשלח למחנה ליד פוזן – בוכברדר-פורסט, אליו הגיע ב8.8.1941, והחל בעבודתו הראשונה במחנה – לבנות את הגטו, שבעתיד, יהיה משכנם. לאחר שמונה וחצי חודשים של עבודה, אחת מהבנות במחנה, שרה גולדמן, קיבלה אישור ללכת לבקר את הוריה בסומפולנה (דויטשנעק). כשחזרה, סיפרה לסבי איך ראתה את הוריה, ביחד עם הוריו, אישתו שולמית, וילדיו ציפורה וחיים, מובלים למשאית, שהגז היוצא ממנה נכנס פנימה. שרה סיפרה על הצעקות שנשמעו, ושמשם, המשאית נסעה לחלמנו, זה קרה ב24.4.42, היום בו סבי איבד את כל משפחתו, מלבד אחיו יהושע שכבר גר בישראל.
את המחנה חיסלו, כל מי שנותר בחיים מהעובדים בו, הועבר למחנה סיסטרין נושיטט. במחנה שאל חייל גרמני "מי נגר כאן?", סבי הבין שכדאי לו להתנדב ולכן אמר שהוא נגר. במשך חצי שנה מאותו יום, עבד סבי ביחד עם חייל גרמני בשם פאול מאתיס, שהיה סוציאליסט שהתנגד לנאצים.
פאול רצה לעזור לסבי ולכן לא הלשין על סבי שלא ידע הרבה על נגרות, הוא לימד אותו כיצד לעבוד והביא לו כמה אוכל שהצליח.
לאחר חצי שנה, עבר סבי שוב למחנה עבודה אחר, הפעם לפריסטנדברג, שם עבד עד אוגוסט 43.
מפריסטנברג עבר סבי בנסיעה של יומיים, דרך ליבנאו, לאושוויץ ובכניסתו לשם קיבל את מספרו 142047. לאחר שעברו חיטוי מלא, חולקו כולם לעבודות. יום אחד, ראש הבלוק שאל אם אחד מהם הוא חייט. סבא שלי, שלמד לתפור משכנו, אמר שהוא חייט, ונשאר במחנה. ראש הבלוק אהב את עבודתו של סבי, ואפילו הגניב לו אוכל לחדרו. מזכיר המחנה ביקש מסבי לתפור גם לו כמה דברים, סבא שלי לא הסכים מכיוון שהייתה לו הרבה עבודה שנתן לו ראש הבלוק. מזכיר המחנה, שניהל את רשימות האנשים הנשארים לעבודה ואלו שנשלחים להשמדה, החליט לנקום בסבי על סירובו וקבע שהוא צריך להישלח להשמדה. הגיע הבוקר, אוקטובר 1943, סבי ועוד שישה יהודים נשלחו לבירקנאו. כשהגיעו לתאי הגזים, משה גולדנברג, אחד מתוך שבעת היהודים, צעד קדימה ואמר לרופא שעמד שם "אדוני הרופא, נשלחנו מאושוויץ לא כחולים, ולא על ידי רופא. מזכיר הצריף הוא זה ששלח אותנו הנה לעבודה. אנחנו חזקים ובריאים ומסוגלים לעבודה."
הרופא טפח למשה על השכם וציווה על השומרים להכניס את שבעת היהודים למחנה עבודה בבירקנאו, המטבח. כעבור חודשים אחדים, לקראת סוף 1943, נשלח סבי מאושוויץ למחנה יבורז'נו, בוא עבד לעוד שנה וחצי.
ב15.1.1945 נכנסו הרוסים למחנה באמצע הלילה, האס אס הוציאו את כל היהודים במהירות והחלו ללכת לכיוון גרמניה, ככה צעדו יום וחצי, בכל מי שלא היה מסוגל ללכת יותר ירו.
פתאום הייתה אש תופת, כל האופק היה אש. הרוסים כבר הגיעו, וסבי ושאר האנשים קיבלו פקודה להתחיל לחזור אחורה, עד שהגיעו לבוידן. משם עברו לאחר שלושה ימים למחנה לובנאו, ומשם לבלכהאמר. לאחר עוד כמה ימים אחדים, התחילו ללכת סבי ושאר השורדים מבלכהאמר עד למחנה גרוס רוזן ומשם בקרונות משא למחנה בוכנוולד.
בכ"ח בניסן, 11.4.1945, בשעה 10 בבוקר, הופיעו בשמי המחנה אווירונים של הצבא האמריקאי ואנשי הצוות שלהם השליכו מלמעלה חבילות מזון. כולם רצו החוצה בשמחה וצעקות של אושר, אך באותו רגע משמח, אנשי האס אס שעמדו על מגדלי השמירה, החלו לירות לכל עבר.
סבי וחברו אברהם לא יצאו החוצה, הם התחבאו באחד מהצריפים עד השעה אחת בצהריים.
האש השתתקה לגמרי, הם יצאו מהמחבוא וראו את החיילים האמריקאים בתוך המחנה.
הם תפסו את כל 60 אנשי האס אס שהיו במחנה. וכל האסירים במחנה, כששת אלפים יהודים, שוחררו.
סבי כתב על יום זה "היה זה בכ"ח בניסן תש"ה, היום שבו כל מי ששרד שם, וכל מי ששרד במקומות האימה הנוספים – נולד מחדש.".
הצבא האמריקאי שיכן את הניצולים בקסרקטיני האס אס (היו אלה ביניים גדולים), והביא להם הרבה אוכל. סבי וחבריו היו זהירים, בשבועות הראשונים שלאחר המלחמה לא אכלו כלל בשר ואוכל שמן, כי ידעו שגופם לא יוכל להכיל זאת. ככה במהלך שלושה חודשים סבי גר בבוכנוולד.
הגיעה הודעה שהרוסים באים לשלוט באזור ושהאמריקאים ייסוגו לצד מערב, כל מי שרצה לעבור לצד האמריקאים היה חייב להירשם בתוך שלושה ימים במשרדי הועד, וכך רובם עשו.
סבי וחבריו עברו לעיר לנדסברג וגרו בקסרקטיני האס אס והגסטאפו.
היה קשה לשוב לחיים נורמליים. יום אחד החליטו קבוצה של אנשים לארכן הפגנה, סבי ואחד מחבריו התלבשו בבגדי העבודה אשר נתנו להם בגטו, וביחד עם תומכים נוספים יצאו לרחוב עם השלט "אותו אסיר כמו בעבר".
ולבסוף הבינו שיש לנקוט בצד נוסף, סבי, חברו ועוד שלושה אנשים, הקימו ביחד לייסד קיבוץ בני עקיבא במחנה כדי לדאוג ולתת מסגרת לבני הנוער ששרדו ונותרו לבד.
הקיבוץ נוסד ב25.12.1945 ולאחר זמן קצר, אספו אליהם כבר 150 ילדים והחלו בפעילויות הקיבוץ, שמטרתן הייתה שיבה לחיים נורמליים.
הם שמו דגש על תרבות, הם החלו לדבר רק בעברית והעלו הצגות תאטרון ומופעי בידור רבים.
במרץ 1946 החל סבי בדרכו לארץ, עם כמה מאות של אנשים, הם עברו את הגבול לאיטליה דרך הרי האלפים. והנה, הגיע כבר חודש יולי, וסוף סוף עלה סבי, אחד מתוך 835 מעפילים, על "אונייה כ"ג" בדרך לארץ ישראל. באחד מהמים על האונייה, הכיר סבי את מלכה איצקוביץ, היא באה מהעיר קאליש, לא הרחק מפשדץ'-פשייטש, המקום בו נולד סבי, כך החלו לדבר והתחברו.
לאחר 21 ימים של שיט, נכנסה האונייה לשטח של ישראל, היה ניתן לראות את כל חיפה משם, אך הבריטים תפסו את האונייה ולא אפשרו את כניסת המעפילים לארץ, כך מצאו עצמם המעפילים בדרכם לקפריסין.
הם התמקמו בקפריסין, בכל ערב סבי ומלכה היו יוצאים לטייל ומדברים, עד לערב אחד בו הציע סבי נישואים למלכה, מלכה הסכימה וכך המשיכו להעביר את תקופתם בקפריסין, משתוקקים להעלות לארץ ולבנות את חייהם המשותפים. במהלך נובמבר 1946, הגיעו 1500 הסרטיפיקטים, רישיונות כניסה לארץ, ונערכה הגרלה בין כל האנשים, סבי וסבתי הפסידו בהגרלה, אך אחד מהזוכים מכר את כרטיסו ב16 דולר וסבי קנה אותו. בסוף נובמבר, עלה סבי עם עוד 1499 אנשים לארץ ישראל באונייה הבריטית "אמפייר רויאל".
בארץ, הכניסו הבריטים את כל העולים למחנה מעצר בעתלית ושם, פגש סבי בפעם הראשונה לאחר שנים רבות את אחיו יהושע. לאחר שבועיים, העבירו את כולם מעתלית למחנה מעבר בקריית שמואל. לבסוף, ב15.1.1947 השתחרר סוף סוף סבי, הוא גר אצל אחיו ודאג למצוא עבודה ולשלוח כמה שיותר מכתבים למלכה. לאחר חודש, סבתי, מלכה, עלתה לארץ גם היא והשניים החלו בהכנות לחתונה. ב30.3.1947 נערכה חתונתם.
סבי וסבתי שיקמו את חייהם בארץ והקימו משפחה עם שלושת בנותיהן שרה-טובה (סבתא שלי), ואחיותיה, אסתר ורותי.
