דף לכבוד / לזכר

פרוייקט הנצחה- רחל- ליאה קרעין

                                                דצמבר 2016

פתח דבר

נפגשתי עם רחל במהלך חודש נובמבר 2016 בביתה בישוב ביתן אהרון .

השיחה והמפגש היו מעניינים מאד ועשירים מאד. הוקסמתי מרחל, מסיפורה האישי ומסיפור חייה. חוויות השואה אינן חדשות, כפי שהיא אומרת, ועדיין חשוב שתמשיך לגלגל אותן ולשתף.

לרחל ילדים, נכדים ונינים. סיפור חיים עוצמתי ונתינה מאד גדולה.

אני מודה לרחל ומאחל לה אריכות ימים ובריאות בשפע.

העבודה מבוססת על ראיון אישי וקריאת הספר שכתבה רחל.

אני בחרתי להנציח את רחל ליאה.

רחל היא אמא של חברה של סבתא שלי .

רחל נולדה ב 27.5.1928 בסלובקיה, בעיר קטנה בשם מיכאלובצה.  מיכאלובצה התמקדה בגידול גפנים. עם חיבורה למסילת ברזל היא צמחה לעיר, והשוק הכפרי שלה הפך לשוק האזורי בכלכלת העירה וסביבתה. שליש מהתושבים היו יהודים.

לליאה לא היה עיסוק או מקצוע כיוון שהייתה צעירה מאד בתחילת המלחמה. בגלל המלחמה הוצאה מבית הספר והיא לא הספיקה לסיים את לימודיה. לאחר המלחמה התקשתה למצוא עבודה ולכן לא יכלה לעבוד במקום זאת, היא מספרת את סיפורה כדי שאף אחד לא ישכח את מה שקרה בשואה.

בתחילת המלחמה ליאה נשארה במיכאלובצה. עד שנת 1941 למדה כרגיל כמו כל היהודים ולאחר זמן קצר נדרשו  כל הילדים היהודים להפסיק ללמוד. הוקמו בתי ספר ליד בתי הכנסת אך גם זה לא עזר כי הילדים לאט לאט הפסיקו לבוא עקב גירושים או הסתתרות במקומות מסתור. אף פעם לא ידעו מי יבוא ומי לא יבוא ביום למחרת. בשנת 1942 החלו הגירושים הגדולים ואז נפסקו לגמרי הלימודים. רחל בסך הכל  למדה  8 שנים: 6 שנים בבית ספר רגיל ועוד 2 בבית ספר היהודי. כיוון שאמה הייתה תופרת טובה היא בחרה לתפור לסלובקים את הבגדים, ולכן גירושם התעכב עד לרגע שהחליטו שלא זקוקים להם עוד. בסוף 1942 החליטה אמא של רחל כי היא ואחותה, שהתגוררה יחד איתם,  ישלמו למישהו כדי להתחבא אצלו( רחל לא ממש ידעה איפה), ובזמן שהן התחבאו רחל תישאר בבית ותגיד:"אמא  הלכה למדוד שמלה" ואז הגנבים שבאים לבזוז את הבית ילכו בלי לקחת דבר. הטריק עבד תקופה מסוימת עד שעלו עליהם ובאותו רגע לקחו אותה ואת סבה, ששהה באותו המקום, בטרנספורט לזי'לינה. כאשר שמעה אימה על מעצרה היא מיהרה לשם כדי לנסות להוציא את רחל משם מבלי להיתפס. זי'לינה הייתה תחנת מעבר שם שהו היהודים; שם שדדו אותם והשאירו אותם עד שיהיו די אנשים למשלוח למזרח. במחנה קיבלה רחל פתק מאימא שלה, שהיא יכולה לברוח. רחל התלבטה אם לברוח כי זה אומר להשאיר את סבא מאחור, ולבסוף החליטה לעזוב אותו ולברוח עם אימא שלה חזרה למיכאלובצה. כשהגיעו לא יכלו לצאת החוצה מהפחד שייתפסו שוב. בכל פעם שנכנסו אנשים אמא של רחל לקחה אותה ונעלה אותה בארון קבורה. רחל הייתה נשארת שם שעות עד שאימא שלה פתחה את המכסה. ככה הסתתרו שנה וחצי  עד דצמבר 1943.

לבסוף אמא של רחל שלחה אותה ואת אחותה לדוד שלהן, אריה, שבבודפשט, הונגריה. כשהגיעו פגשו שני אנשים שהכירו והיו חברים של אמם. לאחר חודשיים האנשים לקחו את רחל ואחותה לדודם והוא חתם על טופס שאומר שהוא דואג להם. הוא לקח אותם לעיירה שלו וולקי-סבליוש. במאי 1944 פלשו הנאצים לבודפשט.  ב25 במאי כולם התייצבו בבית הספר ונלקחו במשאיות לאושוויץ. כשרחל ירדה מהמשאית ניגש אליה מישהו מגולח שכנראה עבד שם ולחש לה באוזן "תגידי שאת בת 18! תגידי שאת בת 18!". כאשר הגיעה לד"ר מנגלה הוא שאל: "בת כמה את?" וענתה רחל: " .18 עברתי את גיל 18". באותה נק' נפרדה רחל מאחותה ולמרות שניסתה ללכת אליה הנאצים הכו אותה עם שוטים ושברו לה את האף. רחל נעמדה בתור הימני בזמן שאחותה הלכה לתור השמאלי. רחל הגיעה לאולם, שם אמרו לכולם להתפשט וגילחו  את שיערה. רחל התגוררה בלאגר-14 . האנשים שהתגוררו בבלוקים היו מיועדים להשמדה ולכן לא סימנו אותם במספרים.  לא היו צלחות, לא כלי אוכל, לא משחות שיניים, לא מסרקים ולא סבון. בשעת האוכל  כל 12 בנות קיבלו סיר והצטופפו סביבו, הושיטו את ידיהן ולקחו מה שיכלו מהמרק. בבוקר הייתה שריקה כדי לרדת לשירותים. השירותים היו משטח גדול עם חורים שלתוכם היו צריכים לעשות את הצרכים.  לאחר מכן העמידו אותם בחמישיות למסדר. מי שנראתה חלשה או לא יציבה נלקחה למסדר אחר שנועד לתאי הגזים. סדר היום לא היה אחיד. פעם הריצו אותם ואז מסדר ולפעמים רק מסדר, ומדי פעם רצו ללטרינות (לשירותים) וחזרה לבלוק. פעם בשבוע היו לוקחים אותם, מפשיטים אותם ואז משפריצים עליהם חומרים מחטאים. כשסיימו לחטא זרקו עליהם את בגדיהם אחרי שעברו כביסה. הבגד היה מקומט ורטוב והקור והרטיבות שלאחר החיטוי רק "תרמו" להידבקות במחלות החורף השונות. היו אנשים שלא עמדו בעינויים והעדיפו לרוץ אל הגדר החשמלית ולשים קץ לחייהם. יום אחד רחל שאלה את אחת הוותיקות איפה אחותה והיא הצביעה לכיוון  הארובה ואמרה: "את רואה את העשן? זאת היא!".  יום אחד רחל שמעה שאחראית המחנה היא הגננת שלה מילדותה. הגננת הגיעה ב-1942 ועברה את כל האימים. הגננת "חוסנה" על ידי הנאצים. התעללו בה, אנסו אותה וערכו עליה ניסויים רבים עד שהוכשרה להיות מפקדת קשוחה. רחל דיברה איתה ואמרה לה שהיא הייתה הגננת שלה. הגננת לקחה אותה , נתנה לה חצי כיכר לחם ושלחה אותה לדרכה. הגננת שלחה אותה לעבודות ניקיון בלטרינות ובכך הצילה את חייה. יום אחד לקחו כמה מאות בנות לאולם גדול, הפשיטו את כולן  ומנגלה החליט שוב מי תלך שמאלה למוות ומי ימינה לחיים.  רחל בסופו של דבר הלכה ימינה, לחיים. כל מי שהיה בימין הועבר למחנה עבודה בגרמניה, מחנה ציטאו. כשהגיעה כולה בוכה ומלאת דמעות בא מישהו, נתן לה שתי סטירות לחי ואמר "תתעוררי! הגעת לגרמניה". שם היו חדרים, שירותים ומיטה אישית. הבנות היו שם  מנובמבר ועד מאי ומחנה זה שימש בעיקר למטוסים גרמניים. בסוף אפריל  התחילו להפציץ בקרבת מקום. אנשים חשבו שיום השחרור קרב. כשהגרמנים עזבו הם ניתקו את החשמל והמים ויצרו אווירה קשה. אחד הקצינים התאהב באחת היהודיות במחנה ובתמורה גילה לה היכן הטמינו את הפצצה, שהייתה אמורה למחוק הכל. הם נטרלו את הפצצה בזמן. לבסוף הגיעו הרוסים ושחררו אותם מהמחנה ומהזוועה שעברו. רוב האסירים התנפלו על האוכל ומתו מזלילה זו ורק אלה שאכלו מעט הצליחו לשרוד. לאחר שיצאו מהמחנה היא נכנסה לבתים שלא הכירה ולקחה אוכל מהסירים ובגדים על מנת שתוכל לשרוד. בוקר אחד רחל חזרה למיכאלאלובצה וחיפשה את ביתה. כשהגיעה היא ראתה את חורבן הרחובות ונדהמה. כשראתה את אחד השכנים הוא שאל אותה "את עוד חיה?". הוא הסתכל עליה כמה רגעים ואז נמלט מהמקום. היא נכנסה לבית וראתה בית ריק ללא חפצים  ורהיטים. שום דבר ממה שזכרה לא נשאר בביתה האהוב. יום אחד היא שוטטה ברחוב ובא אליה מישהו ואמר כי יש לו משהו מאביה. היא הסתובבה אליו וקיבלה מעיל צמר. האיש אמר שהוא מצא אותו, אבל רחל לא הייתה בטוחה אם הוא דובר אמת או שהוא גנב אותו מביתם. יום אחד הגיעה לבניין, שבו התרכזו יהודים ללא משפחות. שם הציעו לה לעבור לבית יתומים בפראג ורחל עברה לבית יתומים זה עד גיל 18. לאחר כמה ימים בבית היתומים נשלחה רחל לבית הבראה, שם עזרו לה להשתקם גופנית ונפשית מתוצאות המלחמה. לאחר 7 חודשים חזרה רחל לבית היתומים. בפראג היה מועדון שנקרא "מכבי הצעיר" ושם נהגו לערוך מסיבות לשחרר מתחים. באחד הימים  פגשה את האיש שיהפוך לבעלה- רודי או בשמו המלא רודולף קרדוש. רחל ובעלה רודי עלו על אניית הפחם "קסרטה" בדרך לארץ ישראל. לא היו תנאי מחייה נורמליים על הספינה. ביום שישי ה 31.12.48 הספינה עגנה בנמל חיפה ורחל ורודי הגיעו לארץ.  תחילה הם נסעו דרומה למחנה קליטה שנקרא "אגרו בנק", ולאחר מספר שבועות עברו לירושלים. לרחל  נולדו שני ילדים- איסתי וניקי. לניקי נולדו יפעת ומיקי. לאסתי נולדו ערן אורי ועמית. יש נינים- מצד ויקי- שחר ודור,ומיפעת- סהר ותמיר.