שמה של הניצולת שואה שהנצחתי הוא ציונה אוברמן .
אנחנו שכנות, גרות באותו בניין מיום היוולדי. לאור הפרוייקט התעניינתי והכרנו במעלית.
ציונה נולדה בשנת 1929 (היום היא בת 87 ) בעיר בלבוב שבאוקראינה. חיינו בשכנות טובה, כך היא מספרת, עם הגויים והתארחנו האחד אצל השני.
בתחילת המלחמה כשהגרמנים רק נכנסו הם לא ידעו לזהות מי יהודי ומי פולני על פי המראה כיוון שהיינו דיי דומים. בפולין חוקק חוק מן המאה ה-16 ולפיו כל נערה יהודייה העומדת להינשא שייכת לגביר בלילה הראשון ומאז התקיים נוהג זה. התקיים מנהג שאישה נשואה תגלח את הראש ותלך עם כיסוי ראש במטרה להצניע את יופייה.
האוקראינים שהיו שם היו יותר אכזריים מהגרמנים, הגרמנים שיגרו את ההוראות בעקבות התוכנית והאוקראינים ביצעו בצורה אכזרית.
בתחילת המלחמה מלאו לה 10 שנים.
אח שלה נהרג כשהיה בן 13 והייתה לה אחות בת 16.
עם כניסת הגרמנים מנתה העיירה 5000 יהודים. הפעולה הראשונה הייתה הפצצה של העיירה והאוקראינים תלו את היהודים על המרפסות במרכז העיר בטענה שהם קומוניסטים.
ואז התחילו הפקודות ובתוך שבוע הופיעה רשימת איסורים ולכל יהודי הוחלפה זהותו במספר ועליהם היה להכין טלאי עם המספר ומגן דוד.
ומצוקת האוכל הורגשה. נקבע כי יש להעביר את כל הממון האישי, הרכוש האישי, הכסף והזהב. ניתנה אספקה יומית של מזון מתוקצב- כיכר לחם שחור ועוד מעט פריטים בסיסיים. מצוקת האוכל הורגשה היטב, ומכיוון שהעבירו את כל הממון היינו תלויים באספקה יומית זו.
היא באה מבית מאוד דתי ולכן הם נשארו ולא התערבבו, כולם היו שם דתיים.
סבא שלה היה איש אמיד. היה לו מפעל גדול שהעסיק פולנים רבים. הוא גר לא רחוק מהעיר, ואבא שלה החליט בחודש נובמבר שהמשפחה תיסע אליו. ההחלטה הייתה קשה מכיוון שאסור היה לעזוב את העיר. אבא שלה פנה לאחד הגויים שעבד אצל סבא שלה ותיאם איתו שיבוא לקחת אותם- אותה ואת אחותה לסבא שלה. כך הם נסעו 120 ק"מ מהעיר, בלי לצאת מהעגלה מחשש שיתפסו אותם. 10 קמ מהיעד הם נתפסו על ידי האוקראינים. רק האוקראינים ידעו לזהות מי יהודי ומי לא למרות הדימיון. האוקראינים הכו את האב, והן חששו לחייו. את ציונה ואת אחותה לקחו לבית הספר ריק, השאירו אותן ללא אוכל בשעות הלילה. הגיעה לשם יהודיה מהמקום לאור השמועה שהן נתפסו. ציונה ביקשה לברר היכן היא וכאשר שמעה את שם הכפר הבינה שסבא שלה מוכר וגם הסבא רבא שלה מכיוון שהיה דיין. היהודייה עם המידע הזה הלכה לרב בית הכנסת, שיתפה בסיפור, הרב ביקש תרומות מאנשי הכפר במטרה לפדות בכסף את ציונה ואת אחותה מהאוקראינים, וכך ב- 5 לפנות בוקר באותו היום שוחררנו, ואבי היה במצב קשה. הלכנו ברגל 3 שעות כאשר אני בוכה במהלך כל הדרך בבקשה אחת שיש לי אל אבי שכשתיגמר המלחמה נחזיר את הכסף ליהודי הכפר, אך לצערי, לא נשארו שם יהודים חיים בסוף המלחמה.
הגענו אל העיירה של סבא ולאחר תקופה קצרה העיירה הפכה לגטו. פינו את כל היהודים האמידים מביתם למספר בתים בודדים בקרבת בית הכנסת כאשר כל משפחה חיה בחדר ללא התחשבות במספר הנפשות במשפחה. הגרמנים זיהו את דפוסי ההתנהגות של היהודים וידעו שבכל חג יש התקהלות בבית כנסת, ואז בימי החג הם נהגו לפשוט על בתי הכנסת וחוטפים את היהודים. בראש השנה הראשון רצחו 2500 יהודים. לסבא שלי היה בית כנסת פרטי מכיוון שהיה אמיד. ביום כיפור הודיעו לגילאי 14 – 35 לבוא ולקבל אישור עבודה וכולם היו מעוניינים בזה כי כך זה שידר תיקווה לחיים. היא תכננה להצטרף, אך אביה הרגיש שמשהו לא טוב יקרה. ההנחיה של אבי אלי בכל תקופת המלחמה הייתה בכל הזדמנות לברוח ולחפש מקומות מסתור. כך ביום כיפור כאשר התקבצו הצעירים בעלי אישורי העבודה וביניהם אחי ו11 חברותיי לכיתה, היא הסתתרה . כ- 1000 צעירים נרצחו ואני נותרתי בחיים. בשלב זה העיירה מנתה 1500 איש. בעיירה החלו להסתובב ילדים ללא הורים. יהודים בחרו לבשל סירי מרק ולהניח ליד בית הכנסת, כך שהיתומים יוכלו לאכול וההורים שנשארו ללא ילדיהם לא רצו להמשיך לחיות.
בחג הסוכות הם רצחו את יתרת תושבי העיירה.
כל תקופה נרצחו מספר רב של יהודים כך שבתחילת שנת 1942 לא נותרו יהודים בגטו.
לאחר שאחי נרצח נותרנו במשפחה אמי, אבי, אחותי ואני. אבי מסר אותי לאימוץ במשפחה לא יהודית, ללא ילדים, פרימיטיבית, ענייה, חסרת אמצעים עם בית ללא שירותים. כבר הייתי בת 11 וסרבתי ללכת, אך לא נותרה בידי ברירה. חייתי כגויה, הלכתי לכנסייה, הכרתי את כל המנהגים ונראיתי כגויה. אביא מימן את המשפחה הזאת בתמורה להסתרה.
הסיפור שהמשפחה סיפרה לאנשי העיירה היה כי אימצו ילדה נוספת למשפחתם, ילדה ממשפחה של שבע נפשות.
לאחר חצי שנה עם המשפחה בני העיירה התחילו לשאול איך האם לא מבקרת את הילדה ולהפך. ואז החליטו לשלוח אותה לשבוע אל הגטו, כאשר סיפור הכיסוי היה שהיא הולכת לבקר את משפחתה.
צעדנו 12 שעות בשלג לגטו. הם השאירו אותי בכנסייה כאשר סיכמנו כי בעוד שבוע ניפגש שוב בכנסייה ואחזור אליהם. הלכתי אל הגטו אלא שהגטו כבר לא היה קיים. הגטו נשרף והם לא חזרו לקחת אותי.
לפני המלחמה במקום ללכת ל"חדר" וללמוד תורה אבי הביא מורה פרטי לאחי. חבר טוב של המורה היה הכומר, שהגיע אל חנות המשפחה, שמכרה חומרי בניין, וכך ההיכרות בינינו הייתה קרובה.
שהיתי בגטו השרוף בשעות היום וכיוון שלא היה לי אוכל העסיקה אותי המחשבה מאיפה אשיג אוכל. נזכרתי בכומר וכשהערב ירד חשבתי שהפתרון היחיד הוא ללכת אליו, ואכן הוא הכניס אותי אל ביתו, והסתיר אותי במרתף ללא חלונות. המלחמה הייתה בעיצומה. הגרמנים התחילו להפסיד. הרוסים נכנסו ללחימה וניתנה הוראה לפולנים לברוח מהעיירה. כולם ברחו כולל הכומר. אחותי ואני הלכנו למרתף בבית סבתא, שבו היה חדר סודי שסבא רבא שלי הסתתר בו במלחמת העולם הראשונה.
בשנת 1944 הרוסים באו ושחררו את לבלבוב.
בעלה-הכרנו בחול בגיל 18
"אהבה ראשונה ואחרונה"
"זה לא הרבה כי 20 שנה הוא איננו"
"בית כנסת יפיפה, הפך למחסן"
"אני לא מתמודדת עם זה, אני חיה את זה "
"אי אפשר להתמודד עם חוויה מפלצתית כזאת"
חיפשתי אותו 25 שנה
אחות במקסיקו
אח ואמא מתו
אבא עלה לארץ אבל היא לא ידעה מזה וכשהיא חזרה לבית שלה בבלבוב היא פגשה אותו במקרה
עיסוק ומקצוע – תואר שני בכימיה ותואר ראשון בבקטריולוגיה – למדה ביוכימיה במטרה לעסוק ברפואה בירושליים למדה במכון וייצמן בביה"ס לרפואה.
הקושי בלמידה נבע מתנאים קשים של חוסר קורת גג והעדר תזונה ומחוסר הידע שלה את השפה העברית והאנגלית (ידעה רק גרמנית)
היא למדה הרבה מכיוון שהיא רצתה להוכיח לעצמה שהיא יכולה בניגוד לתחושה שחזרה ממנה מהשואה שהיא "כלום, זבל"
הכיתה הייתה כולה בנים ומהסיבה שבאתי מבית דתי אז לא יכולתי לתקשר איתם בחופשיות, למעט בחור דתי שעזר לה ללמוד עברית כאשר אנחנו ישובים מרוחקים אחד מהשני
היא נסעה לאמריקה להשתלמות והעבירה הרצאות בכל העולם.
עיסוק ומקצוע – תואר שני בכימיה ותואר ראשון
במהלך כל התיאור ציונה עצרה כמה פעמים באמירה שהיא לא רוצה לחשוף בפני את עוצמת הזוועה ובכדי להמחיש היא שיתפה אותי במספר סיפורים
ביום כיפור כאשר יצאתי לנקודת מסתור נשמע הילד של השכנה בוכה מרעב ונתתי לו את פרוסת הלחם שלי. ראה את המקרה גרמני יפה תואר, ואמר לי לקחת בחזרה והילד המשיך לבכות בכי מר והגרמני שלח את הכלב שלו אל התינוק, ומהתינוק לא נשאר כלום.
זה מראה שראיתי כשהייתי בת 11.
