אמי, שרה קסטן, נולדה למשפחה דתית בעיירה פשבורסק שבמחוז גליציה בפולין. אביה, ישעיהו צבי ברנר, היה חסיד טוב לב שפתח את דלתות ביתו לכל דיכפין. אמה, חוה לבית קרפיול, הייתה אישה משכילה ומתקדמת בדעותיה. בנוסף לניהול משק ביתה עזרה לבעלה שעסק במסחר במוצרי ברזל בחנות שהייתה שייכת לו ולאחיו.
בזמן מלחמת העולם הראשונה ברחה סבתא לצ'כסלובקיה ושם ילדה את אמי, בתה הבכורה. כאשר המצב אפשר זאת חזרה לפשבורסק שם חיו עד לפרוץ מלחמת העולם השניה. לאמי היו שתי אחיות: לינה שלא מכבר מלאו לה 96 שנים ונחה, האחות הצעירה שנפטרה בגיל 86. הקשר בין האחיות היה קשר חם והדוק לאורך כל ימי חייהן. אמי למדה בילדותה בבית ספר כללי ובהמשך למדה בבית ספר גבוה למסחר.
בתקופת השואה
.
אמי, שרה ברנר ואבי משה קסטן נישאו חודש לפני שהצבא הגרמני כבש את פולין, באוגוסט 1939.
עם פלישת הצבא הגרמני לפולין גויס אבי לצבא הפולני ואחר כך נפל בשבי הגרמנים. אחרי זמן מה הוא הצליח לברוח וחזר לפשבורסק. שם הוא גילה שמשפחתו וכל היהודים האחרים הועברו לרוסיה.
אמי ומשפחתה (סבתה, אמה ושתי אחיותיה) הועברו לסיביר, למעט אביה שהתחבא כדי להישאר ולטפל בעסקיו. הוא התכוון להצטרף למשפחתו מאוחר יותר, אך בזמן האקציות הועבר למחנה ריכוז שם מצא את מותו.
בסיביר סבלו בנות המשפחה מרעב, קור ועבודה קשה. בין השאר אולצו לעבוד בחטיבת עצים. סרבני עבודה נידונו למאסר. כדי להתקיים סרגה סבתי סוודרים ומכרה אותם בשווקים. מכירה זו נחשבה למסחר בלתי חוקי ואוי לו למי שנתפס. דודתי נחה קבלה מידי פעם קברת לחם מבעל המפעל בו עבדה. לחם זה חסכה מפיה והביאה לבנות משפחתה. מגפת טיפוס שפרצה באזור פגעה במשפחה של שכנים. סבתי ובנותיה התגייסו לעזרתם ורק בנס לא נדבקו במחלה. בנוסף לקשיים הפיזיים נוספו הדאגות לשלומם של סבי ואבי. במשך שש שנים לא היה לאמי ולאבי כל מידע זו על זה וזה על זו.
בתום המלחמה
כאשר יהודי פולין שהוגלו לברה"מ הורשו ע"י השלטונות של ברה"מ לחזור לפולין נודע לאבא מיהודי שהקדים לחזור שאמא ובנות משפחתה חיות בסיביר וקבל ממנו את כתובתן. אמא ובנות משפחתה שהתבשרו על כך שאבא נותר בחיים חזרו לפולין. כך התחדש הקשר ביניהם אחרי שש שנים בהן לא ידעו אם ימצאו את בן/בת זוגם בחיים.
במטרה לעלות לישראל עברו הורי למחנה עקורים באיינרינג בגרמניה, שם נולדתי. בעקבות מגפת טיפוס הועברנו ממחנה איינרינג למחנה לכפלד. לישראל עלינו בספטמבר 1948 .
בישראל
כאשר הגענו לארץ עדיין שרר פה מצב של מלחמה והמצב הכלכלי היה גם בכי רע. הפליטים שהגיעו אחרי השואה ואנחנו ביניהם שוכנו במעברות וקבלו את המינימום הנדרש לקיומם. אנחנו הגענו למעברת פרדס חנה מכיוון שאחרי השואה לא נותרו להורי כסף ורכוש סבלנו מרעב עד כדי כך שאני, ילדה בת שנה וחצי, ניסיתי לאכול סבון.
אחרי זמן מה הועברנו ליפו, לשטח הגדול, שם קבלנו דירת חדר על גג של בנין מט ליפול.השרותים והמטבח היו משותפים למספר משפחות. משפחתנו מנתה ארבעה מבוגרים, אבא, אמא, סבתא חוה ודודה לינה שטרם נישאה, ושני ילדים, אני ויהושע שנולד ביפו. התקופה הייתה תקופת המיתון של דב יוסף ואנחנו כמו רב הישראלים, במיוחד הפליטים, סבלנו מעוני ורעב.
בזמן מגורינו ביפו התחיל אבי לעבוד כפקיד במשרד הפנים, שם עבד עד ליציאתו מגימלאות.
אחרי שנתיים לערך הציעה לנו דודה של סבי חדר בדירתה ברמת גן, שם גרנו כשלוש שנים. ברמת גן עבדה אמא בניקיון של גני ילדים.
משם עברנו לדירה בשיכון שנבנה עבור עולים חדשים בבני ברק, שם גרו הורינו עד לפטירתה של אמי ב – 11.10.1985 .
אחרי כל מה שאמא עברה בסיביר ובשנים הראשונות בישראל מצבה הבריאותי היה מאד שברירי, היא חלתה לעיתים קרובות ובשנים 1957 ו- 1960 היא עברה שני ניתוחים בעקבות מחלת הסרטן. למרות מחלתה עבדה אמא כארבע שנים ( 1963-1967) בחנות המכלת של דודנו חנן כדי לממן את הלימודים של יהושע בישיבה התיכונית.
בגיל 65 חלתה אמא באלדסהיימר. היא נפטרה ב- 11.10.1985 בגיל 71 .
לאחר שאבא פרש מעבודתו במשרד הפנים הוא המשיך לעבוד בתקן של חצי משרה בחברת כרטיסי האשראי ויזה. שם עבד עד גיל 80.
אחרי פטירתה של אמא נשא אבא לאשה את שרה לנגסם, בת עיירה שלו. הם חיו ביחד כשבע שנים. שרה נפטרה באפריל 1993 ואבא נפטר מספר חדשים אחריה ב- 15.11.1993 בגיל 81.
