שם משפחה: פיינר שם פרטי: אליעזר {אריך}
פרטים אישיים לפני השואה ובתקופתה
במידה והשאלה אינה נוגעת אלייך, אין צורך לענות עליה
Feiner שם משפחה איתו נולדתי: פיינר בלועזית
שם פרטי איתו נולדתי: אריך
מ י ן : Erich בלועזית
זכר
שנת לידה:
1924
עיר לידה: אוסטרבה
א ר ץ ל י ד ה : צ'כוסלובקיה Ostrava בלועזית
שם פרטי ושם משפחה של האב: יוליוס פיינר שם פרטי ושם נעורים של האם: פאני פוגלהוד
א ר ץ ה מגורים: צ'כוסלובקיה Ostrava מקום מגורים קבוע לפני המלחמה: אוסטרבה בלועזית
השכלה/תואר אקדמי לפני המלחמה:
(יסודי, תיכון, אוניברסיטה, ישיבה)
תיכון
מקצוע לפני המלחמה:
(תלמיד, סנדלר, מורה)
תלמיד
חבר בארגון או בתנועה:
(בית"ר, השומר הצעיר, בני עקיבא)
מכבי הצעיר
מקומות מגורים בתקופת המלחמה: פולין- קרקוב וקילצה
(שם העיר או האזור ושם הארץ)
במידה והיית בגטו, ציין את שמו
קילצה
בלועזית
kilze
במידה והיית במחנה עבודה או מחנה ריכוז, ציין את שמו
אושוויץ, זכסהאוסן, ברגן בלזן
בלועזית
המקום בו נודע לך כי הנך אדם חופשי: סן פוסטן, גרמניה ת א ר י ך השחרור:
מאי 1945
במידה והיית במחנה עקורים ציין את שמו
(מחנות פליטים שהוקמו לאחר המלחמה בעיקר באוסטריה, גרמניה ואיטליה)
ציין מקום אליו חזרת לאחר השחרור
אוסטרבה
במידה והיית במחנות מעצר בקפריסין, ציין ממתי עד מתי שנת עליה:
1949
במידה ועלית באנייה, ציין את שמה
מרדקס
אנא ספר/י על קורותיך לפני המלחמה
(ציוני דרך: הבית בו גדלת, בית הספר, חברי ילדותך; במה עסקו הוריך, המשפחה המורחבת, חגים ומאכלים):
אני אליעזר פיינר, נולדתי בעיר אוסטרבה שבצ'כוסלובקיה למשפחה מסורתית. היינו ארבע נפשות במשפחה, לאמי היו תשעה
אחים וגם סבי וסבתי היו בחיים. אבי לעומת זאת לא הכיר את הוריו וגדל עם אחיו בבית יתומים. בבגרותו עבד אבי כסוכן
בחנות בגדים ומכירות אופניים, ואמי הייתה עקרת בית. בילדותי שיחקתי כדורגל בקבוצה מקומית, השתתפתי כשחקן בהצגות
בגן ואף למדתי לנגן על כינור. כתלמיד לא הייתי מהמצטיינים, הייתי בינוני.
נא ספר/י על קורותיך בזמן המלחמה
(גירוש, גטאות, מחנות וצעדות מוות, במסתור או בזהות בדויה ושם בדוי, פעילות ותפקידים במחתרת, השתתפות
בבריחה או בהתנגדות, האנשים שהיו בסביבתך בגטו או במסתור, במי נעזרת או אולי למי עזרת):
בשנת 1938 בהיותי בן 14 גורשנו מאוסטרבה שבצ'כוסלובקיה. באחד הערבים לקחו אותנו בחושך לגבול עם פולין ואמרו לנו-
"אל תעזו לחזור לכאן. מי שיחזור לכאן יירו בו!" יצאנו לכיוון פולין ולפתע בחושך הופיע מולנו פולני שאמר שתמורת סכום כסף
הוא יעביר אותנו את הגבול. אספנו עבורו סכום כסף, היו בידינו גם חבילות ומזוודות והוא הציע לעזור לנו לסחוב אותם. עם
עלות השחר ראינו שהוא נעלם עם הכסף ועם החבילות. למרות שברח עם נכסינו האחרונים, ידענו כבר את הכיוון. הלכנו לכיוון
האורות וראינו שם טחנת קמח. למזלנו בעל תחנת הקמח היה יהודי שעזר לנו, נתן לנו לאכול, הביא לנו כיכרות לחם לצידה
ומעט כסף.
משם נסענו לקרקוב, שם אכסנו אותנו בגימנסיה היהודית. היו שם רווקים, משפחות, זוגות. הגרמנים הבינו שיש שם כוחות
עבודה והיו מגיעים לשם לקחת אנשים ככוח עבודה, אני הייתי אחד מהם. אותי תפסו ברחוב ושלחו לעבודה במחצבות, שם
עבדתי כמה חודשים עד שאבי מצא אותי וביקש לשחרר אותי. לילה אחד בעודי ישן, הרגשתי לפתע חיבוק ונשיקות. התעוררתי
והבנתי שזה אבי. הוא סיכן את חיוו כדי למצוא אותי ולחבק אותי. כפי שהגיע בפתאומיות בחושך, כך הוא נעלם עם עלות
השחר. לאחר שלושה חודשים שיחררו אותי והגעתי חזרה לקרקוב.
השנה הייתה 1940 ואני הייתי בן 16 , וכשהגעתי לקרקוב לא מצאתי את הוריי. בקהילה היהודית סיפרו לי שהוריי, בעקבות
מודעה שפורסמה, החליטו לעזוב לקילצה. בהודעה הוצע כי מי שיעזוב את קרקוב יקבל כיכר לחם ודמי נסיעה. נסעתי אחריהם
וחצי שנה לאחר מכן סגרו את הגטו. בגטו קילצה גרנו כל המשפחה בתוך מטבח עם רטיבות נוראית של קרח, וללא שירותים,
מים ומקלחת.
בשנת 1942 היה המפגש האחרון שלי עם ההורים והמשפחה, ומאז לא ראיתי אותם. היו שלושה משלוחים מזרחה והמשלוח
שלנו היה ב 22- באוגוסט. באותו יום היה מצעד ורק בעלי תעודת עבודה הוצאו ממנו. היתר צעדו אל עבר הרכבת. אני הייתי
מבין האנשים שהייתה להם תעודת עבודה והוציאו אותי משורות הצועדים. נפרדתי מהוריי ואמי הייתה מודאגת לאן לוקחים את
בנה. אני לא אשכח את העיניים של אמי המודאגת והפוחדת שחששה מה יעלה בגורל בנה, את המראה הזה אקח איתי עד
לקבר. היא לא ידעה שבעצם בפחד הזה לי נתנו צ'אנס לחיים ואילו הסכנה הייתה בחייהם, כשנלקחו למשרפות בטרבלינקה.
הם המשיכו לרכבת ואנחנו חזרנו לגטו. היינו צריכים לאסוף את מה שנשאר בגטאות, דברי ערך, חפצים ובעיקר גופות.
את גטו קילצה גידרו והוא הפך למחנה עבודה, נשארנו כ 700- איש בתוכו. במחנה העבודה היה מפעל פלדה, חלק אחד ייצר
נשק והשני עגלות. ישנו בתוך צריף אחד כ 120- איש, והיינו צריכים להתחלק לשתי משמרות כשכל משמרת אורכת 12 שעות.
בצריף בו אוחסנו העגלות היו שלושה חדרים. בחדר הראשון היו סנדלרים שעשו לקצינים מגפיים, חדר שני חייטים שעשו
בגדים והחדר השלישי היה חדר חיטוי. בכל פעם היינו צריכים למסור את בגדינו ולעבור חיטוי. יום אחד פרצה שריפה מכיוון
חדר החיטוי, ומי שהיה אחראי על החדר נלקח לתלייה. בחמש בבוקר העירו אותנו למשפט השדה שעשו לבחור, הם הקימו
במה ועליה עץ תליה. שלושה כדורגלנים פולנים שהגיעו מאוסטריה הפכו להיות שוטרים במחנה העבודה. כשהגיעה שעת
התלייה הגרמנים ביקשו מאחד מהם לעשות את עבודת התלייה, ואותו שוטר התנגד ותלה את עצמו כשהוא צועק להמון-
"יהודים תנקמו!!!"
אחרי שנה במחנה העבודה החליטו שמעבירים אותנו. נסענו במשך יומיים ולא ידענו לאן. אחרי יומיים הגענו לאושוויץ, שם
ולצידם מנגלה, שהיה כמו SS עמדו אנשי הגסטפו שצעקו עלינו לרדת מהר מהרכבת. רצנו אל עבר מגרש ענקו שם ישבו אנשי
שוטר תנועה שקבע מי ילך ימינה ומי ילך שמאלה. נשים וילדים קטנים צעדו ימינה ואנחנו הגברים שמאלה. אלה שהלכו ימינה,
הלכו היישר למקלחות הגז.
באותו מקום עשו לנו את המספר על היד. מאז לא היה לי שם, המספר הפך להיות השם שלי. היו קוראים את המספר ואני
הייתי צריך להגיע ולהצדיע. לקחו לנו את כל מה שהיה לנו, גילחו לנו את הראש והכניסו אותנו למקלחות, ולאחר מכן קיבלנו
את מדי הפסים. הכניסו אותי לצריף מספר -13 צריף שהיה שייך לצוענים שאותם כבר הכניסו למשרפות. היו שלוש קומות של
דרגשים וישנו שם כמו סרדינים. מהבוקר עד הערב עשו לנו מסדרים.
אחרי ארבעה עשרה יום הודיעו לנו שמחלקים אותנו לשתי קבוצות: האחת תשלח לבינא- מקום שבו מייצרים גומי לגלגלים, ואני
נשלחתי לצבינא - שלוחה של אושוויץ. בציבינא היו מיכלים ענקיים של דלק מטוסים, והגרמנים פחדו שהאנגלים יפציצו את
המקום כך שהעבודה שלנו הייתה להסתיר את המיכלים בחול, אדמה ומלט. בנוסף היינו צריכים לעשות פסי רכבת, וזאת
הייתה עבודה מאוד קשה. היו לא מעט מקרים של אנשים שלא יכלו לעמוד בעול ועזבו את זרוע הרכב כך שהפס נפל על
רגליהם וריסק אותם. משם הם נלקחו היישר למשרפות ומשם כבר לא חזרו.
היינו יוצאים לעבודה כל בוקר בשעה 6:00 . לפני היציאה לעבודה היינו עומדים לספירה בקור כשעלינו רק בגדים דקים. בכל
פעם הגיע מישהו אחר לספור אותנו עד שהגיעו למספר אחיד. הספירה בבוקר הייתה יותר גרועה מן הרעב, כי היא לקחה
שעה והייתה בקור נוראי. עד היום כשאני עומד בקור אני נזכר באותם ימים, אני מאוד רגיש בחורף. מלבד העבודה הקשה גם
היינו צריכים ללכת בשלג עם נעליים מבד ועץ, והשלג היה נדבק לעץ ומקשה את ההליכה לעבודה, מה שהיה קשה יותר
מהעבודה עצמה.
ב 18- בינואר 1945 הרוסים כבר היו במרחק 30 קילומטר מאושוויץ והמשיכו להתקרב. הגרמנים רצו לברוח אך עדיין לא ויתרו
עלינו ועל השמדתנו הסופית. הם נתנו לעשרה אנשים כיכר לחם וריבה והתחלנו את צעדת המוות. זה היה חורף קשה, היו
כאלה שלא היו מסוגלים ללכת והיו כאלה שסחבו אותם. מי שלא עמד בקצב ירו בו. הם פחדו מהרוסים, אבל אותנו לא עזבו.
צעדנו שבעה ימים עד שהגענו לפסי הרכבת, שם חיכתה לנו רכבת משא מלאה בסחורות והרצפה הייתה מלאת קרח. נכנסנו
והתיישבנו, היה מאוד צפוף. התחלנו לנסוע ובמהלך הנסיעה שמענו את הפיצוצים של האנגלים. עברנו ממחנה למחנה אך כל
המחנות היו מלאים, ואז הגענו למחנה בשם זכסהאוסן ושם נשארנו במשך 14 יום עד שנשלחנו להמבורג. כל בוקר יצאנו
לפנות את ההריסות מהכביש והמדרגות ובלילה היו אזעקות. הגרמנים דחפו אותנו כל הזמן למקלטים מחשש שנברח.
הפיצוצים הללו היו המנגינות הכי יפות, כי ידענו שהסוף קרב.
משם נשלחנו לברגן בלזן. עברתי כל כך הרבה מחנות נוראיים, אך ברגן בלזן היה המחנה הנוראי מכל. הכניסו אותנו לצריף
שהיה כל כך דחוס, שאם מישהו היה צריך לצאת ממנו, בחיים לא היה לו סיכוי להיכנס אליו שוב. עמדנו במסדר ופעם ביום היו
מחלקים לנו מרק - מים עם חתיכת כרוב. היו כאלה שגם את זה לא קיבלו. מעבר לאחת הגדרות היה מראה נוראי של שני
יהודים שהעמיסו גוויות על עגלה ומעבר לגדר השנייה היו אנשים לבושים ומדוגמים, שמנים ובריאים. אלה היו אנשי קסטנר.
המראה הזה של גוויות מצד אחד ואנשים מדושנים מצד שני היה בלתי נתפס.
בעלות הברית החלו להתקרב והגרמנים שוב רצו לברוח, אבל אפילו ברגעיהם האחרונים הם לא רצו לוותר על ההשמדה שלנו.
נשלחנו למחנה בשם סנט פוסטר, וכאשר הגענו התמוטטתי ולא הייתי מסוגל לקום. הורדנו את כל הבגדים שהיו מלאים
בכינים, שכבנו עירומים, אך זה לא עזר והכינים כבר היו על כל הגוף. כבר לא הייתה יכולת להתמודד עם המצב, היינו חצי
מעולפים.
אנא ספר/י על קורותיך מתום המלחמה ועד עלייתך לארץ
(השחרור וחזרתך הביתה, חייך אחרי המלחמה, העפלה/ עליה):
האנגלים הגיעו ושחררו את המחנה, הם לא ידעו מה לעשות איתנו ועם מספרם הרב של המתים. אני שכבתי בין כל המתים
והרמתי את ידי שיראו שאני עוד חי. אספו את כל החיים ולקחו אותנו לאולם גדול של בית ספר, הם העמידו שם ספסלי עץ
ואספו את כל הנשים הגרמניות מהסביבה, שבאו עם דליים, סבון כביסה ומברשות קש והחלו לנקות את הצואה והשתן שעטף
אותנו.
האנגלים העמידו לרשותנו שני צריפים ענקיים ששימשו כבית חולים שדה. שכבנו אחד ליד השני על מיטות, והאנגלים לא ידעו
איך להתמודד עם מראות של אנשים שהיו עור ועצמות. אני באותה תקופה שקלתי 30 קילו. הצבא האנגלי לא ידע להתמודד
עם הרזון שלנו ולא ידע איך לשקם אותנו. הם הביאו לנו קופסאות בשר שהיו נותנים לחיילים, אך קיבת הניצולים לא קיבלה את
המנות קרב הללו. אנשים הקיאו וקיבלו דיזנטריה וטיפוס, גם אני חטפתי. החיילים ביקשו מהגרמניות להביא חלב לחולים, אך
זה היה חלב לא מורתח שהזיק עוד יותר. במשך חודשיים שהיתי בבית החולים הזה עד לשחרורי.
בינתיים, הגיעו נציגים מכל הארצות כדי לרשום את האזרחים שלהם, ולאחר חודשיים וחצי אספו את כל הצ'כים ואני ביניהם.
הלבישו אותי בדיוק כפי שהייתי במחנה הריכוז. מכנסיים דקים וז'קט קצר של בחורה. ריכזו אותנו ושלחו אותנו הביתה, שוב
שלחו אותנו ברכבות של בהמות, אבל הפעם עם דלת פתוחה לגמרי. לאורך כל הנסיעה עלו בי המחשבות, מה יהיה איתי ועם
העתיד שלי. בסך הכל סיימתי שמונה כיתות והשאלה מה עלה בגורל משפחתי לא הפסיקה להדהד בראשי.
חזרתי לעיר אוסטרבה, ובתחנת הרכבת קיבלו אותנו פקידים ממשלתיים ונתנו לנו תעודה. התחלנו לצעוד העירה. באמצע
הדרך פגשתי חבר שלמדתי איתו, שאלתי אותו אם פגש מישהו מהמשפחה שלי והוא לא ידע לענות לי. הוא נתן לי כתובת של
הקהילה היהודית באוסטרבה ואמר ששם אוכל למצוא שמות של אנשים שחזרו. שאלתי על המשפחה שלי ונעניתי בשלילה. אף
אחד לא חזר.
ידעתי שיש לי דודה בתל אביב שעלתה לפלשתינה בשנת 1936 ביקשתי מהפקיד בקהילה היהודית לשלוח טלגרם לדודתי,
אבל לא היה לי כתובת. ניסיתי את מזלי ובכל זאת ביקשתי לשלוח טלגרם לתל אביב ואחרי שבוע קיבלתי גלויה חזרה. היא
כתבה לי שאם אגיע לתל אביב היא תהיה לי לאמא. הייתי כבר בן עשרים ובמשך שבע שנים הייתי במחנות ובגטאות. בינתיים,
בקהילה היהודית נתנו לי ולעוד שני חברים חדר שהיה מרפסת בלי מים ובלי שירותים, ובחדר השני היו שתי בנות, אחת
מהונגריה והשנייה מצ'כיה - שלימים הפכה להיות אשתי. בחדר השלישי התגורר זקן פליט מגרמניה ועוד חבר. בערבים היינו
יושבים ביחד, משוחחים, מדברים. פגשתי קצין מאנגליה שנתן לי 500 קורין לקנות חליפה, את הז'קט הקצר נתתי לאשתי
ומהמכנסיים היא עשתה חליפה. היינו מקבלים תלושים מהאונר"א לארוחת בוקר, צהריים וערב בבית קפה מפואר, ותמיד אחד
משלושתנו היה מוותר על ארוחת הבוקר ואני הייתי לוקח את אשתי איתנו. כך התחיל סיפור האהבה שלנו.
בינתיים, אני אספתי את כל הצעירים שחזרו מהמחנות והקמנו את התנועה הציונית - מכבי צעיר. היינו נפגשים איתם פעמיים
בשבוע, מעבירים להם חומר מהמרכז על ארץ ישראל, התעדכנו על חדשות מהארץ ולמדנו עברית. בשנת 1948 חלק מאותם
. צעירים עלו ארצה וחלק מהגרעין, אני ביניהם, עלינו בפברואר 1949
נא ספר/י על חייך בארץ
(תחושותיך בעת עלייתך ארצה, פעילותך הציבורית או התרבותית, המשפחה שהקמת, המסר שברצונך להעביר
לדורות הבאים):
בפברואר 1949 אני ואשתי עלינו ארצה לקיבוץ גינוגר בעמק יזרעאל. חיינו באוהל, כמו כל העולים וניצולי השואה שהגיעו לארץ
ישראל. לא היינו עם נוער הקיבוץ והוותיקים, הם לא קיבלו אותנו יפה, אנחנו היינו בשבילם היהודים הגלותיים שהלכו כצאן
לטבח והם לעומת זאת היו אחרי מלחמת השחרור. הם בדיוק ניצחו את הערבים, והיו באופוריה.
אשתי הייתה בהיריון באותה תקופה ולא יכלה יותר לחיות באוהל, היא גם לא אהבה את החיים בקומונה ואת היחס שקיבלנו
מוותיקי הקיבוץ. יום אחד היא החליטה לנסוע לתל אביב לדודתי והחליטה שהיא לא חוזרת לקיבוץ. אני למרות יחסם של
הקיבוצניקים אהבתי את המקום וראיתי את עצמי חי שם, אך אשתי הייתה בתל אביב והייתי צריך לנסוע אחריה. נסעתי לדודתי
במשאית של הקיבוץ על קנקני חלב, היו לי שתי מיטות סוכנות, דברים שאספתי, ומזוודה. כשהגעתי לקחו אותי לראות דירה
ברחוב אהרונסון, זה היה חדר בצריף בודד. דודתי הלוותה לנו כסף כשחלק ממנו היה מתנת חתונה.
כך החלו החיים בתל אביב, אני עבדתי במפעל קונפקציה לנשים ואשתי התחילה לעבוד בסלון 'בודפשט' ברחוב אלנבי בתור
תופרת. האווירה הייתה אז לגמרי אחרת, אמנם היה לי קשה אבל בתור ילד זה מה שרציתי לעשות, לעלות ארצה. אחרי
המחנות לא היו לי שום דרישות, ידעתי שאני מתחיל חיים חדשים. את מה שקרה בקיבוץ השארתי מאחוריי, וידעתי שעוד
אנשים נתקלו במצב דומה לשלי כי הרבה מהגרעין לא נשארו בקיבוץ וכשהיו מגיעים לתל אביב, הם היו בהתחלה מגיעים
להתאכסן אצלנו כתחנה ראשונה לפני שהסתדרו. רק אחרי משפט אייכמן אנשים הבינו שאי היה אפשר להתנגד לצבא כזה
שהכריע כמעט את כל אירופה, ומאז אותו אירוע אנשים התחילו לספר באמת מה עבר עליהם.
אשתי ילדה את בתי הראשונה, הלידה הייתה מאוד קשה. לאחר שנה וחצי מצאנו לנו דירה יותר גדולה קרוב יותר ליפו, היו לנו
שני חדרים עם מטבח קטן ואמבטיה. בשנת 1956 נולדה בתנו השנייה שושנה, וכעת היינו ארבעה במשפחה. יום הבת מצווה
של הנכדה הבכורה שלי הייתה הפעם הראשונה שבה סיפרתי לכל המשפחה על מה שעברתי בשואה, לאורך השנים ילדיי
ביקשו שנספר אבל אנחנו לא רצינו לדבר על זה.
היום אני בן 89 , מתגורר בגבעתיים, פנסיונר. אשתי נפטרה בשנת 2008 ומאז אני נפגש פעמיים בשבוע בקפה אירופה עם
חברים ניצולי שואה, יש שם זמר אורח ולאחר מכן אנחנו יוצאים לרקוד. בנוסף לכך אני משחק בהצגות, יום אחד קיבלתי טלפון
ממשרד הרווחה של גבעתיים שיש במאי שרוצה להקים הצגה עם ניצולי שואה. הייתי מאוד סקפטי לגבי זה אך השתכנעתי.
שיחקתי בהצגה קליפות בהשתתפות תלמידי תיכון על חיי בשואה. היום לאחר ההצלחה של ההצגה קליפות אני משחק בהצגה
שנקראת "יוצאים מהבוידעם", קברט קומי על החיים בגיל השלישי. ההצגה שיחקה בתיאטרון גבעתיים וגם בצוותא. ההצגה
הבאה תהיה בירושלים.
המסר שלי לדור הבא הוא שנשאר בני אדם, ושאסור לשכוח שתמיד יכול להיות יותר גרוע. להסתפק במעט, כי אף אחד לא
לוקח איתו שום דבר לקבר, וחשוב מאוד לשמור על הכבוד!
ראיון: דנה ירקצי
גבעתיים, אפריל 2013
