דף לכבוד / לזכר

עבודת הנצחה

עומר סירק יא 6

אליעזר ליברמן

הקירבה שלי על אליעזר היא משפחתית הוא דוד של סבא שלי.

מימין: רבקה, חיים, אריה, שרה, אליעזר וישראל.

אליעזר ליברמן נולד ב-5 לינואר 1919 ועדין חיי עד היום הזה בפלורידה בבית אבות.

לפני המלחמה

אליעזר עלה לארץ עם הוריו ואחיו בגיל צעיר, שני אחים נוספים נולדו בישראל. אליעזר למד בבית ספר תחכמוני. כשגמר בית ספר עממי בכיתה ח' החל לעבוד בדפוס קטן ברחוב יפו תל-אביב. משם עבר להוצאת ספרים בשם שטיבל. המשימה שלו היתה בעיקר להפעיל את המכבש – היה צריך להכניס גליון נייר שהיה צריך להיות ישר וחלק, למחוץ את המכבש כך שהאותיות המרוחות בדיו יעבירו את הדיו לנייר, ואז להוציא את הנייר. כאשר ההוצאת ספרים נסגרה, אביו הציע לו לעבור לעבוד בבנין, ומאז זה היה המקצוע שלו.

בשבתות נסע עם חברים לטיולים באופניים. פעם נסעו עד עזה וחזרה. פעם נסעו כמה נערים מהנוער העובד (זה היה ארגון נוער בערך כמו הצופים אבל בצרוף אידיאולוגיה מפלגתית שמאלית קרוב לקומוניזם) עם מדריך משה כרמל (אחר כך אלוף בצהל) להרצליה – פתח תקוה – כפר סבא – רעננה – הרצליה – שפיים – וחזרה לתל אביב. יום אחד אחיו חיים לקח את האופניים לנסיעה והאופניים נגנבו.

אליעזר תיאר טיול שערך בקבוצה של הנוער העובד בשנת 1936, כשהיה בן 17. הקבוצה נסעה במשאית עד שפיה, ליד זכרון יעקב. משם הלכו ברגל עד יוקנעם. המשיכו ללכת עד משק זייד בשיך אברק, שם ישנו. למחרת הלכו לנהלל וישנו שם. מנהלל יצאו לכפר החורש ונצרת. מנצרת הלכו עד לוביה. מלוביה דרך ההרים לגינוסר. בגינוסר נשארו לילה ויום, וביום הלכו לטייל לטבריה. בערב נסעו באוטובוס ערבי לראש פינה. משם עלו ברגל לצפת, וישנו בצפת יומיים. מצפת הלכו ברגל לעכו. מעכו נסעו ברכבת לחיפה, ומשם ברכבת אחרת לתל אביב. יומיים אחרי שחזרו, ב-15 באפריל 1936, פרץ המרד הערבי הגדול, שהחל ברצח יהודים. לא היה להם שום נשק להגנה.

בשנת 1936, בגיל 17, היה כשנה ב"הכשרה" של קבוצת נוער בקיבוץ כפר גלעדי בגליל. "הכשרה" היתה הכנה לחיי עבודה בקיבוץ, כללה לימוד של עבודה חקלאית, שימוש בנשק וגם לימוד האידיאולוגיה הקיבוצית. הם גם עבדו בבנית הגדר של גבול הצפון. בלילות היה בתורנויות שמירה עם נשק אבל ביום הנשק היה בידי שוטרים (נראה שהיו אלו שוטרים יהודים של משטרת המנדט שהיו רשאים לשאת נשק). בשנים 1937 עד 1939 היה אליעזר בהכשרה בקבוצת "רביבים" בראשון לציון. למדו חקלאות והפעלת נשק. סך הכל שנתיים וחצי.

בזמן המלחמה

באמצע יולי 1939, בגיל 20, נסע אליעזר לבקר משפחה בפולין ולהשתתף בחתונה של בן דוד. חלק מהתכנון היה להתחתן בנישואים פיקטיביים עם בת דודה ולהביאה לארץ, ולצורך זה הכין תעודת רווקות מוועד הקהילה בארץ. הוא שט באוניה מנמל תל אביב (לא ממש נמל, היה צריך לשוט בסירה עד לאוניה שעגנה מחוץ לנמל) לקונסטנצה שברומניה. משם המשיך ברכבת לוורשה. הוא שהה בעיירה פלניץ כחודש וחצי וגר אצל דוד שלו. הגיע זמן החתונה שבה הוא שתה פעם ראשונה בחייו יין שרף (ליקר או ברנדי). כ-30 שעות אחרי החתונה גרמניה פתחה במלחמה נגד פולין ותוך יומיים הכריזה אנגליה מלחמה נגד גרמניה. עקב המלחמה נסגרה לו הדרך חזרה לארץ, כי הרכבות מוורשה לרומניה הפסיקו מייד לנסוע, והגבול מפולין לרומניה נסגר. אליעזר ניסה כמה פעמים למצא מסלול חזרה בלי הצלחה וגם נסיון לבקש עזרה בשגרירות האנגלית בוורשה היה ללא הועיל. הוא חיכה כשבוע שבועיים בבית הדוד בשכונת פליניץ וכמעט כל יום נסע לוורשה לברר אפשרויות לחזור. יום אחד לאחר שכרגיל לא הצליח לארגן כלום רצה לחזור לפליניץ, אבל האוטובוסים והרכבות לא נסעו. אליעזר החליט ללכת ברגל, כ-18 ק"מ. באמצע הדרך עצרו אותו חיילים פולנים. הוא הראה את הדרכון הפלסטיני, שהיה סנסציה גדולה והעבירו אותו לטיפול הקצין. לא היתה לו שום שפה משותפת עם הקצין, אבל הקצין הסביר לו שהוא סטודנט בנורבגיה ונקרא למלחמה (כל הקצינים הפולנים נרצחו לאחר זמן על ידי הנאצים). אחרי כמה זמן קראו לקצין לטלפון לקבל הודעה דחופה, וכאשר חזר הסביר לאליעזר כי הגרמנים כבשו את פליניץ. מזל גדול שלא המשיך ללכת, הוא היה עלול להקלע לקרבות. אליעזר חזר לוורשה ונתקע בה עד שנכבשה על ידי הגרמנים. לאחר מכן שמע כי כאשר הגרמנים כבשו את העיירה קולביאל, שבה גר סבו מצד אימו שהיה בן 95 או 96, הם הציתו את העיירה ופקדו על כל הגברים מעל גיל 15 לרוץ, ומי שפיגר נורה. הסבא לא עמד בקצב ונרצח עם עוד כמה יהודים ופולנים.

יום אחד הוא שמע מכוניות של הצבא הגרמני עם רמקולים מכריזות שעל כל היהודים להתאסף באיצטדיון הכדורגל המקומי. אליעזר ברח ליער ומשם עבר לעיירה בשם אוטווצק, שם היתה לו דודה – אחות של אימו – שבעלה היה נפח, מלאכתו היתה בעיקר עשיית פרסות לסוסים. אבל בפליניץ התארגנה קבוצה של יהודים שהתכוונו לעבור לצד הרוסי, ידעו פחות או יותר את הדרך והיו להם תעודות (מזויפות) שהם פועלים פולנים ואליעזר החליט להצטרף אליהם ולהתחזות כחרש אילם היות ולא ידע לדבר פולנית. הקבוצה הלכה בעיקר בלילות במקביל לדרכים, וביום ישנו בשדה רחוק מהדרך. היה עליהם לעבור נהר בשם בוג[1] על מנת להגיע לשטח הרוסי, אבל הגרמנים הקשו על המעבר וערכו חיפוש רציני לכל מי שעבר. היות והיה לו דרכון בריטי, ובריטניה כבר הכריזה מלחמה על גרמניה, הרי שאם הגרמנים היו מוצאים את הדרכון היה, במקרה הטוב, היה מגיע למחנה שבויים. ידוע שהיו כמה אנשים עם דרכונים של המנדט האנגלי בפלסטינה, אשר נתפסו על ידי הגרמנים, רובם שרדו במחנות שבויים הודות לצלב האדום. אליעזר החזיק את הדרכון בתחתונים. הקבוצה הלכה לאורך הנהר כשהם מתחזים לפועלים פולניים שמחפשים עבודה. במקרה אחד עצר אותם פטרול גרמני. היות ואליעזר לא דיבר פולנית, הוא הפעיל את ההתחזות לחרש אילם. כל הקבוצה שוחררו והחלו להתרחק, ואליעזר דיבר בסימנים והראה את התעודה של וועד הקהילה, שהיתה עם תמונה, אבל כתובה בעברית. אחד הגרמנים אמר לו שהוא יכול ללכת (אליעזר הבין מעט גרמנית) אבל הוא לא איבד את עשתונותיו ועשה עצמו לא שומע. אז הגרמני סימן לו ללכת. הוא ברח בריצה. לאחר כמה ימים מצאו בעל סירה שהעבירם את הנהר בלילה, בתשלום. כך הם הגיעו לשטח שהיה כבוש ע"י הרוסים.

בכל הדרך הקבוצה היתה צריכה לגנוב אוכל, בעיקר על ידי כניסה לבתי חקלאים פולנים דרך הדלת שדרכה שופכים את הפחם למרתף הבית ולקיחת אוכל משומר ומשקאות אלכוהוליים מהמרתף. אליעזר סיפר שכל שבועיים שלושה הוא היה גונב בגדים שהיו תלויים על חבל לייבוש ומשאיר את הישנים. בדרך הזו למד אליעזר לשתות משקאות אלכוהוליים בכמויות, כי זה מה שהיה במרתפים. (הוא נראה בחתונת אחותו שותה בקבוק וחצי ברנדי בלי שום השפעה נראית לעין, אבל הוא שתה רק בארועים).

הם הגיעו בדרכם עד לגבול שבין פולין הכבושה ע"י הצבא הרוסי ורוסיה עצמה (למעשה כיום זה היכן שהוא באוקראינה אבל רוב אוקראינה היתה אז חלק מרוסיה והחלק המערבי היה חלק מפולין) והרוסים לא אפשרו מעבר. אז הלכו בכוון אחר והגיעו לעיירה בשם שמרינקה. משם המשיכו והגיעו לביאליסטוק – עיר גדולה כיום ברוסיה הלבנה. בביאליסטוק הם ישנו במקום בו רוכזו המוני פליטים כמוהם. הקבוצה התפרקה ואליעזר המשיך ברכבת בעזרת כמה מטבעות שהיו לו ל-לבוב, עיר שאז היתה במזרח פולין תחת הכיבוש הרוסי, וכיום במערב אוקראינה. אליעזר ישן בתחנת הרכבת של לבוב עד שנתנו לו מקום ראוי לישון. כמוהו הגיעו ללבוב כמאה אלף פליטים יהודים שברחו מהשטח שנכבש על ידי הגרמנים והצטרפו ל-110 אלף יהודי לבוב (מתוכם שרדו כ-4000). בלבוב הלך אליעזר לפקיד בעיריה, אתו יכול היה לדבר בגרמנית. הפקיד אמר לו ללכת להירשם לעבוד במחצבה, לקבל 50 רובל מקדמה, ואז להשתמט. אליעזר נתקע בלבוב 3-4 חודשים בלי יכולת להמשיך. הוא נפגש עם בחור ישראלי שהציע לקחת את הדרכון האנגלי למוסקווה ולסדר לו ויזת מעבר לרוסיה. זה היה סיכון גדול לאבדן את הדרכון, אבל לא היתה בררה. הישראלי לקח את הדרכון וחזר אחרי כמה שבועות כשהדרכון מוחתם בויזת מעבר לרוסיה/אוקראינה, ובנוסף הוא כבר היה "נשוי" לבחורה יהודיה. כנראה הויזה והנישואים זויפו (בתקופה ההיא דרכון אחד שימש משפחה שלמה). היו עוד שני בחורים ישראליים במצב דומה, גם הם "נשואים". אחת מהבחורות היתה בתו של הרב הראשי של לבוב.  שלושת הבחורים ושלושת הבחורות נסעו ברכבת לאודסה. בדרך התחברו עם חייל רוסי שנראה יהודי, והוא עזר להם לעבור את הגבול לרוסיה בדיבורים עם שומרי הגבול, והגיעו לאודסה.

באודסה הם חיכו לאוניה. פעם בשבוע עצרה אוניה אנגלית. הקונסוליה הבריטית נתנה כרטיסי נסיעה באוניה לארץ. אולם בנמל לא אפשרו להם להכנס, בנימוק שמחכים למברק כלשהוא ממוסקווה. הסתבר כי המשטרה החשאית גילתה שהבחורים גרים בחדר אחד והבחורות גרות בחדר אחר והבינה שהנישואים פיקטיביים. כל שבוע הלכו כולם לנמל לעלות על האוניה וסורבו בשער. אחרי שלשה שבועות נאמר להם כי אם הבחורות יחזרו ללבוב הם יורשו לעלות על האונייה. הבחורות הודיעו שהן חוזרות ללבוב (לא ברור אם חזרו או מה קרה להן) ואז איפשרו להם להכנס לנמל בלי הבחורות ולעלות על האוניה. האוניה עצרה באתונה, והם ניצלו את ההזדמנות לבקר באקרופוליס. משם המשיכו באותה אוניה לאיסטנבול. באיסטנבול חיכו כמה ימים ועלו על אוניה אחרת שנסעה לחיפה עם עצירה באלכסנדריה. בסך הכל, אליעזר בילה בדרך כ-9 חודשים.

אחרי שחזר, אליעזר היה צריך לעבוד כמה חודשים בבנין כדי להחזיר את מחיר כרטיס האוניה לממשלה הבריטית.

אליעזר באיסטנבול – המעיל של הפרופסור

סיפור צדדי מעניין – בלבוב פגש אליעזר פרופסור (כנראה לספרות) בשם בן-שלום (כנראה) שהיתה לו ויזה ליפן. הפרופסור ביקש מאליעזר להעביר לארץ מזוודה מלאה בגדים תמורת 3 דולרים, ותמורת אפשרות שימוש בבגדים – במיוחד מעיל כבד שהיה חשוב מאוד כי לאליעזר היו רק בגדי קיץ והיו ימים עם טמפרטורה של 40-. לאחר המלחמה הגיע הפרופסור ולקח את המזוודה!

אליעזר התגייס יחד עם אחיו חיים לבריגדה היהודית בצבא הבריטי.

רבקה, אליעזר וחיים, כנראה מייד לאחר הגיוס

אליעזר התנדב לשרת בגדוד הראשון של הבריגדה היהודית, שנקראה בעברית חי"ל – חטיבה יהודית לוחמת. אימונים ראשוניים היו במחנה צריפין (אז נקרא סרפנד), והוא מונה למקלען של מקלע מחלקתי ברן[2]. המקלע שוקל כ-10 ק"ג ובדרך כלל נושא אותו החייל הכי חזק במחלקה. יש מקלען מספר שניים שנושא קנה רזרבי ומחסניות, ואחראי להחליף מחסניות בזמן ירי. יש עוד כ-30 מחסניות כי כל חייל במחלקה נושא מחסנית אחת לברן.

לאחר הטירונות הגדוד הראשון שירת בשמירה על מפעל לחומרי נפץ של הצבא הבריטי ליד רמלה. בלילות היו מגיעים אנשי ההגנה "לקחת" חומרים. לאחר מכן הגדוד הראשון שהה במצריים בזמן שהגדודים השני והשלישי הגיעו לבנגזי – לוב.

אליעזר שירת זמן מה במצריים, בערך 10 קילומטר מגבול לוב. בצבא הבריטי תרגלו מה שנקרא "משמעת מיים" כלומר לשתות מה שפחות מיים. פעם היה מסע ביום חם, הרבה התעלפו ואליעזר גמר את המסע סוחב שלשה רובים של כאלו שהתעלפו. כשהגיעו בחזרה לבסיס (מאהל) המיים היו חמים מאד כי עברו בצנרת מעל הקרקע, ואליעזר נאלץ לשתות מיים כמעט רותחים.

אחרי שצבאות הברית פלשו לאיטליה, הבריגדה עברה כולה לאיטליה. בשלב מסויים הבריגדה נכנסה לקרבות מול הגרמנים. לילה אחד היה אליעזר בתפקיד שמירה על קו החזית, שהיה למעשה נהר שהפריד בין הגרמנים והבריגדה. לשם ביצוע השמירה היה עליו להגיע לעמדה בלילה עם חוליית משמר כדי להחליף את השומרים שבעמדה. לפני היציאה לדרך הוא דיבר עם המפקד ושניהם אמרו שיש להם הרגשה לא טובה. בדרך לעמדה, בזמן ירידה בשיפוע תלול אל גדת הנהר, הותקפו על ידי הגרמנים, לא ברור אם מהצד השני של הנהר או שהגרמנים עברו בסירות. אליעזר נפצע מכדור בכף יד ימין ומרסיסים של רימון בפנים וברגל ואילו המפקד (שהיה נשוי טרי) נהרג. אליעזר טוען שאם לא היה מחזיק את הברן במצב של ירי לעבר הגרמנים, הכדור לא היה פוגע בידו וניתז הצידה מהעצם אלא ממשיך לראשו. אליעזר המשיך בירי לכוון הגרמנים למרות שירד לו הרבה דם מהיד, ומדי פעם היה מוריד את היד ומנגב במכנסיים. לאחר כמה זמן ביקש את מספר 2 שלו שיחליף אותו בירי ומסר לו את המקלע. למחרת בבוקר הוא פונה באלונקה. הוא ניסה להתפנות ברגל עקב השיפוע הגדול של גדת הנהר, אבל פקדו עליו לשכב על האלונקה. למחרת בבוקר הגיע אחיו חיים לבקרו בבית החולים. אליעזר כתב מכתב ביד שמאל ושלח להורים. ואביו שמר את המכתב איתו בכיס חודשים רבים עד שהמכתב התכבס בטעות.

רסיס אחד פגע באליעזר באזור השפם, ובבית החולים גילחו לו חצי שפם על מנת לתפור את הפצע, וכך נשאר עם חצי שפם כמה שבועות עד שהשפם גדל. כל הרסיסים היו קטנים ויצאו לבד משך הזמן. הרופא רצה לערוך ניתוח ביד לטיפול בעצם שנפגעה, אבל אליעזר סרב. העצם כנראה נרפאה היטב כי לא היו לו בעיות בהמשך.

אליעזר עם שפם שלם

הבריגדה נשארה באיטליה כאשר כוחות הברית התקדמו לאוסטריה וגרמניה. לאחר תום המלחמה הוצבה הבריגדה באוסטריה. התחילו לקרות מקרים רבים שנאצים אוסטריים וקציני ס.ס. נרצחו בהסתר. רוב המשאיות של הבריגדה עסקו בהעברת פליטים יהודיים לכוון נמלים באיטליה. ובנוסף, רוב חיילי הבריגדה הסתובבו עם תעודות מזוייפות והתעודות האמיתיות (+אישורי תנועה מזויפים) שימשו להעברת עולים לארץ במסווה של חיילים שיוצאים לחופשה (היה צריך ללמד אותם להצדיע לקצינים אנגליים בצורה מדוייקת כך שלא ייתפשו). על כן העבירו הבריטים את הבריגדה להולנד, על מנת שיעשו פחות צרות.

תמונה לאחר המלחמה, לפי אותות המערכה על החזה

בתמונה למעלה רואים את תג הכתף של הבריגדה, שכלל מגן דוד ועורר התרגשות רבה בקרב פליטים יהודים ששרדו את השואה.

אליעזר וחיים בבלגיה, 1945

בתקופה הזו אליעזר וחיים קיבלו כתובת באנטוורפן של בת דודה, עדה ליברמן, ונפגשו אתה ועם בעלה.

               פגישה עם עדה ליברמן ובעלה                                                        בהולנד בשלג

מעניין הסיפור של הבת דודה עדה – היא ואחיה למדו בבלגיה באוניברסיטה, ובחופש הגדול האח נסע לפולין והיא נשארה בבלגיה היות שהיתה במעבר בין אונברסיטאות והיו לה סידורים. האח נעלם ולא ידוע על גורלו. עדה הצליחה להתחמק מהנאצים, התחתנה והיגרה עם בעלה לארצות הברית. לא ידוע מה שם בעלה.

אליעזר לבוש כדייג הולנדי

משפחת ליברמן אחרי המלחמה – מלפנים מימין ישראל, רבקה, אריה, ומאחור אליעזר, חיים ושרה

ביוני 1946 שוחררו חיילי הגדוד הראשון בבלגיה וחזרו לארץ.

ביולי 1946 אליעזר נעצר על ידי הבריטים ונלקח למחנה מעצר ברפיח לכ-6 שבועות. מסתבר שהיה חבר במחתרת אצ"ל עם שם זהה. לאחר זמן נפגשו בעבודה בבנין, אליעזר שלנו היה טפסן (מקצוע שכלל הכנת תבנית העץ שלתוכה יוצקים את הבטון לעמודים ותקרות) ואליעזר מהאצ"ל היה ברזלן (הכנת רשתות הפלדה שבתוך הבטון).

לאחר המלחמה הצטרף אליעזר לקיבוץ דפנה באצבע הגליל ושהה שם שנתיים. לא ברור אם התקבל להיות חבר או לא, אבל היו בקיבוץ מחלוקות פוליטיות ואידיאולוגיות שהוא לא אהב, ולכן עזב.

אליעזר קנה בית בשיכון של יוצאי הצבא הבריטי, בעזרה של הצבא ללוחמים במלחמת העולם השניה. היות ושירת כחמש שנים, כנראה חלק מהדירה היתה במימון הצבא הבריטי – היה מימון של סכום מסויים על כל שנת שרות שהספיק לבערך 10% ממחיר בית טורי וקצת פחות לבית פרטי.

במלחמת השחרור שירת אליעזר במשלט מנרה[3] - הר שנאן. הוא תפקד כמתרגם היות שהיו הרבה לוחמים עולים חדשים שלא ידעו עברית. הוא התחלק במשימה עם עוד בחור, יום במשלט ויום במנרה. יום אחד הבחור ביקש להתחלף בתורנות לילה במשלט. הבחור היה במשלט ואליעזר במנרה עצמה. בבוקר למחרת, 22 באוקטובר 1948, נכבש המשלט על ידי צבא קאוקג'י. אליעזר לא יודע מה עלה בגורל המתרגם השני, כנראה נהרג. בבוקר הגיע ראובן אלוני (בעלה של שולמית אלוני) שהיה מפקד האזור. הוא הציע לאליעזר לפקד על החיילים שנותרו במנרה, אבל אליעזר סרב כי לדעתו הם לא היו חיילים מספיק טובים.

לאחר תום מלחמת השחרור, אליעזר החל לעבוד כטפסן בנין. העבודה כוללת הכנת תבניות עץ ליציקת הבטון לפי שרטוטי המהנדס. הקרשים מחוברים עם מסמרים של 6 ס"מ בעזרת פטיש של קילו וחצי, שמונף מאות ואלפי פעמים ביום.  יש חשיבות למידות מדויקות, ניצבות ומקבילות וחוזק כך שלאחר יציקת הבטון (הכבד מאד) המבנה לא יתעוות – אי אפשר לתקן! תוצאה צדדית היתה שכל מי מהמשפחה שנפגש איתו עשה מדיטציה לפני הפגישה על מנת לקבל את לחיצת היד בלי לעוות את הפרצוף. בדרך כלל הכאב עבר אחרי שעה – שעה וחצי.

משך כל חייו אליעזר אהב לטייל. הוא נסע לסקנדינביה, טס לשטוקהולם ומשם נסע ברכבת לאוסלו. נסיעה אחת היתה לספרד ואנגליה בטיול קבוצתי. עם אשתו השנייה טס לניו יורק, היו בברוקלין שבועיים עם משפחה ואחר כך במיאמי. היא נשארה והוא חרש את כל ארה"ב באוטובוסי גרייהאונד והגיע עד מדינת וושינגטון, משם עבר לקנדה לטיול וגם לקח טיול של יום באונייה. מוושינגטון טס להונלולו לטייל. אחרי שחזר נשארו שניהם במיאמי. הוא טס כל חצי שנה למקסיקו כי לא היתה לו ויזה קבועה. אחרי כמה שנים התגרשו.

אליעזר נסע גם ליפן לבקר את גיל בנו אשר חי שם.

אליזר התחתן עם לילה קליין בערך בגיל 75.  חיים אחיו, שהיה מנהל סניף בבנק הפועלים, דאג להוציא את כספי הבטוח הלאומי והפנסיה ולשלוח לאליעזר. לאחר שחיים נפטר המשיך בכך הרצל בנו.