אסתר ייני ( לוי) אמא שלי, נולדה בבולגריה בסופיה בתאריך 24.02.1902 נרצחה באושוויץ ביום שהגיעו במשלוח מספר 67 מדרנסי שבצרפת,
בתאריך 03.02.1944,
אמא שלי היתה מורה בבולגריה היתה מאד משכילה, אהבה מוסיקה ותיאטרון וקראה לי אלויר על שם אלוירה פופסקו- זמרת ידועה ושחקנית רומניה שהצליחה מאד בצרפת באותם הימים.
בתמונה שניה משמאל.
אורח החיים בקהילה לפני המלחמה
לאחר קונגרס ברלין (1878, בקונגרס זה הוכרזה עצמאותן של מדינות רבות וביניהן בולגריה מהאימפריה העות'מאנית) ניתנה ליהודים בבולגריה אמנציפציה-שוויון זכויות מלא. הגוף המייצג של היהודים היה "הקונסיסטוריה היהודית של בולגריה" (ראה "ארגונים בקהילה").
בתקופה שלפני המלחמה פעל בקרב יהודי בולגריה תהליך של "בולגריזציה" (הפיכה לבולגרים). תהליך זה אופיין במעבר לשיטות לימוד חדשות ובחילון.
הילדים כבר לא למדו ב"מלדר"-המקבילה הבולגרית ל"חדר" שבה למדו תורה וגמרא-אלא בבתי הספר של הקהילה שהוגדרו כמוסדות רשמיים בבולגריה, או בבתי ספר בולגריים.(הניצולה גרטה רוזנטל מספרת שכנצר למשפחה אוסטרית גרמנית היא ואחיה למדו בבית ספר גרמני. כשהגרמנים גירשו משם את היהודים אחיה הלך לתיכון אמריקאי והיא לבית ספר בולגרי רגיל.) בבתי הספר החדשים למדו מספרים חדשים ובתוכניות לימוד חדשות ששילבו מקצועות כמו מדעים וחשבון מעבר ללימודי תורה.
בקהילה היה עיסוק רב בתרבות ואומנות (שכן לפי מסורת יהודי בולגריה לפחות אחד מהבנים צריך לעסוק באחד ממקצועות הרוח). לדוגמה, מקהלת צדיקוב (הוקמה 1909) היתה מקהלה עירונית יהודית שהוקמה ע"י המלחין והמנצח משה צדיקוב. ברפרטואר המקהלה נכללו שירים יהודיים מסורתיים ששולבו עם שירי עם בולגריים. המקהלה היתה מפורסמת ואהובה בכל רחבי בולגריה והפכה לסמל של יהדות בולגריה בכלל וסופיה בפרט. בנוסף, בסופיה הוקמה תזמורת כלי נשיפה יהודית, היו זמרי אופרה, ולהקת תאטרון (שרבים מחבריה עלו לארץ והפכו לשחקנים מוכרים).
עתונות גם כן היתה נפוצה בקרב הקהילה ועיתונים רבים יצאו לאור במהלך השנים (ביניהם "לה בירדאר"-האמת, "אברייסקי פריגלד"-ההשקפה היהודית...) העיתונים עסקו בחדשות ובאקטואליה אבל גם הציגו מאמרים של פובליציסטים ודעות שונות לגבי סוגיות חברתיות וכלכליות.
היו גם עיתונים בעלי אידיאולוגיה ספציפית כגון ה"אברייסקי פריגלד" שניהל מאבק אידיאולוגי חריף נגד הקומוניזם, ולעומתו ביטאון ההסתדרות הציונית המאוחדת שדגל בסוציאליזם.
בשלהי שנות ה20 של המאה ה20 שרר משבר כלכלי כבד בבולגריה וממנו נפגעו גם היהודים. עד אז היהודים עבדו בעיקר כסוחרים וכרוכלים, היו בעלי מלאכה ופועלים, פקידים במפעלים פרטיים, במקצועות חופשיים (עורכי דין, רופאים וכו), בנקאים ותעשיינים. הנשים היו בעיקר עקרות בית. ב1931 פרסמה הקהילה דו"ח ובו נכתב כי מתוך 23,566 חברי הקהילה, 8,971 היו מפרנסים (בערך 38%). האוכלוסייה הלא עובדת כללה 50% עקרות בית, 32% תלמידי יסודי ותיכון, 1.2% סטודנטים, 16.8% ילדים מתחת לגיל 6 ו9.5% מובטלים.
היחסים בין היהודים לשכניהם הבולגרים היו טובים. לרבים מהיהודים היו חברים בולגרים ולהיפך, ואפילו בשעת הגזרות שהוטלו על היהודים בתקופת השואה, הרבה בולגרים נשארו נאמנים לחבריהם היהודים.
גרטה, אחיה מיכאל והוריהם גרו ברחוב וליקו טרנובו בסופיה (וליקו טרנובו היא אחת הערים העתיקות ביותר בבולגריה, ובירתה העתיקה של בולגריה). הרחוב הזה היה רחוב יוקרתי: הם גרו בוילה עם גינה, והיה להם כלב. אפילו המלך בוריס השלישי היה עובר שם לפעמים, ואפילו נופף פעם לשלום לגרטה ואחיה.
אישים בולטים בקהילה לפני המלחמה
תחום פוליטי
אברהם דוידצ'ון לוי-
ממנהיגי הקהילה ופעיל ציוני. ב1881 נבחר כראש הקהילה היהודית הספרדית ויצר קשרים עם ההנהגה הבולגרית, שסייעו להקמת הקונסיסטוריה של יהודי בולגריה. היה ראש הקונסיסטוריה מ1916. הקים את בית הכנסת המרכזי בסופיה וניהל בית יתומים לילדים שאבותיהם נהרגו במהלך מלחמות הבלקן. בית היתומים פעל גם במלחה"ע ה1 ועל כך קיבל דוידצ'ון אות הוקרה מיוחד מארגון הצלב האדום.
יוסף חיים גירון-
1881-1966 יושב ראש הקהילה היהודית הספרדית, מ1932(עד 1943) יו"ר הקונסיסטוריה. ממייסדי אגודת האשראי "גאולה" שסייעה לבולגריה בעת המשבר הכלכלי.
רגינה זילברשטיין-
1880-1963 .פעילה מרכזית באגודת הנשים הציוניות (ויצ"ו) בבולגריה. עסקה בארגון העבודה הסוציאלית בקהילה וב1945 נבחרה ליושבת ראש תא הנשים ב"חזית המולדת היהודית בבולגריה"(האגף היהודי של תנועה לאומית בולגרית שפעלה נגד השלטון הפרו-נאצי בבולגריה). ב1946 היתה צירה מטעם בולגריה בקונגרס הציוני ה22 בבאזל.
תחום פוליטי-דתי
הרב ד"ר אשר חננאל-
1895-1964. הרב הראשי של סופיה מ1927 עד 1948 (משנה זו ו עד מותו כיהן כרב הראשי של בולגריה). ידוע כרפורמיסט דתי שביצע שינויים שונים בדת כדי להלחם בתהליך החילון בקרב יהודי סופיה והגמשת הדת היהודית. בנוסף, פעל רבות נגד גירוש יהודי סופיה במלחה"ע השנייה, ובזכות פעולות דיפלומטיות נרחבות הצליח למנוע גירוש זה.
תחום תרבותי-אומנותי
משה צדיקוב-1885-1947
. מנצח, מלחין ומעבד מוסיקלי. למד אצל מלחין בולגרי נודע. קיבל מידי הקהילה מלגה ללימודים בקונסרבטוריון , אותם סיים בהצטיינות ב1910.
ב1908 הקים את "מקהלת צדיקוב", והיה מנהל ומנצח המקהלה. צדיקוב הושפע מיצירות של מלחינים קלאסיים ועם זאת שילב ביצירותיו גם יסודות של מוזיקה עממית בולגרית. קיבל עיטור מיוחד על מתן שירות אזרחי למופת למען בולגריה מידי המלך בוריס השלישי.
ביטוש דוידוב-
1905-1976.במאי, שחקן, ומחזאי תאטרון, זמר אופרה ופסנתרן. נולד בסופיה, למד בבית ספר לדרמה ובקונסרבטוריון בסופיה. לאחר התיכון נסע לגרמניה ושם בין היתר שיחק בתיאטרון עירוני בדיסלדורף. אחד מזמרי האופרה היהודים-בולגרים הידועים ביותר, שיחק בתפקידים ראשיים רבים ונחשב למתורגמן אופרות מעולה.
היה מחזאי ובמאי של התאטרון היהודי הראשון בבולגריה. עלה לישראל ב1949 ועסק רבות בבימוי, כתיבה ומשחק בתאטראות בישראל, ביניהם תיאטרון ה"דו-רה-מי" ו"האוהל".
אליעזר אנסקי-
1904-1990. שחקן ומחזאי. הקים להקת תאטרון מצליחה בסופיה שמחזותיה התפרסמו בכל בולגריה וגם במדינות נוספות באירופה. המשיך בקריירת הבימוי גם כשעלה לארץ ב1945 והקים בארץ תיאטרון לנוער "בימתנו".
אירועים מרכזיים בחיי הקהילה לפני המלחמה
1879-חוקת טרנובו:
חוקה שנחקקה לאחר קונגרס ברלין (1878, בו נקבע כי על בולגריה להעניק שוויון זכויות-אמנציפציה-ליהודיה) ובה הובטחו זכויות החופש והאזרח וחופש הפולחן של יהודי בולגריה (וסופיה).
23/9/1909-חנוכת בית הכנסת המרכזי בסופיה:
ב1903 החליט הועד המרכזי של קהילת סופיה על הקמת בית כנסת מרכזי ומפואר לקהילה. בראש צוות ההקמה עמד אברהם דוידצ'ון לוי, שהיה מקורב לשלטונות והצליח לחסוך בביורוקרטיה הכרוכה בבנייה ולקבל את האישורים לבנייתו במהירות. למרות התנגדויות מסוימות בתוך הקהילה (שטענו שצריך להשקיע קודם במוסדות חינוך), בית הכנסת נבנה ולאחר 6 שנים ו438,000 לבות (מטבע בולגרי), נחנך בית הכנסת ב23 בספטמבר 1909, במעמד מלך בולגריה פרדיננד הראשון, ראש ממשלת בולגריה מלינוב, שרים בכירים ואפילו מנהיג הכנסייה בבולגריה המטרופוליט פארטניי. בית הכנסת מכיל 1,170 מקומות ישיבה. בתוכו תלויה נברשת בגובה 19 מטר ובמשקל 1,700 קילוגרם. חלל בית הכנסת הפנימי מעוטר בגילופי עץ במוזאיקה ונציאנית בחלונות.
ב16 באפריל 1925, בכנסיית סבטה נדליה שבסופיה, בעת טקס אשכבה לגנרל בולגרי שנרצח ובו נכחו אנשי ממשל רבים, התפוצצה פצצה באמצע הכנסייה. הפצצה הונחה ע"י ארגון קומוניסטי ויועדה להרוג את מלך בולגריה בוריס השלישי. המלך למזלו איחר לטקס, אך לאחר הפיגוע התברר כי 160 אנשים נהרגו ו320 נפצעו, ביניהם בכירים בממשל הבולגרי.
הפיגוע נתפס כטראומטי בקרב הציבור הבולגרי, וגל אנטישמיות פרץ לאחר שהתגלה כי בכיר בארגון הקומוניסטי היה חיים מרקו פרידמן היהודי. גל המחאה התבטא במאמרים אנטישמיים בעיתונים, ובהפגנות. החלו פעולות תרגום והפצה מתוגברות של הספר "הפרוטוקולים של זקני ציון" (ספר אנטישמי שהופץ לראשונה ב1903, והוצג כמסמך סודי של היהודים ובו הם מתכננים כיצד להשתלט על העולם).
הקונסיסטוריה היהודית פנתה לשלטונות וביקשה שיפעלו למיתון התעמולה האנטישמית אך אלו הגיבו בצורה מצומצמת.
הפיגוע בכנסיית סבטה נדליה הינו אירוע מכונן בתולדות קהילת סופיה.
20/9/1939-"ליל הבדולח הבולגרי":
ב20 בספטמבר 1939 יזם הארגון האנטישמי "ראטניק", שהושפע מהמפלגה הנאצית ומרעיונותיה, מצעד בחוצות סופיה. המצעד הסתיים, ללא התערבות כוחות הבטחון, בהתקפה על בתי עסק וחנויות יהודיות, ניפוץ שמשות והצתות נרחבות. למחרת הגיעו חברי הקונסיסטוריה אל אטאנאס פאנטב, מפקד המשטרה הבולגרית, ומחו על אי התערבות המשטרה להרגעת המהומות. יומיים לאחר מכן פרסם פאנטב הודעה הקוראת לשמור על השקט ברחובות סופיה.
מבנים וארגונים מרכזיים בקהילה
מבנים
בית הכנסת המרכזי-
בית הכנסת הגדול של בולגריה, גדול ומפואר. הוקם ב1909. מכיל סגנונות בנייה שונים, ובנייתו הושפעה מבתי כנסת גדולים אחרים באירופה כמו בית הכנסת הספרדי העתיק בוינה. זהו בית הכנסת הגדול ביותר בבלקן והשלישי בגודלו בכל אירופה.
בית הכנסת נפגע מהפצצות על סופיה במהלך מלחמת העולם השנייה (1943) אך שוקם וכיום משמש גם כמוזיאון ליהדות בולגריה.
בנק "גאולה"-
בנק קואופרטיבי שהוקם במטרה לסייע כלכלית לשכבות החלשות ולחיילים המשוחררים בקרב הקהילה, בתקופת המשבר הכלכלי. הוקם בראשית שנות ה20, ועסק באשראי לבעלי מלאכה וסוחרים בקהילה. בהמשך הרחיב את פעילותו והפך לבנק של השכבות האמידות בקהילה.
"הקונסיסטוריה היהודית של בולגריה"-
מוסד המנהל האוטונומי של יהדות בולגריה (שלא היה הרבנות הראשית).
מקום מושבו בסופיה. סיפק את צרכיה הדתיים, הסוציאליים והחינוכיים של הקהילה וייצג אותה כנגד הממשל הבולגרי. פעל מ1889 עד 1958.
הקונסיסטוריה פעלה להרחבת מערכת החינוך היהודית, היתה אחראית על מינוי הרב הראשי ובתי הדין הרבניים ונלחמה באנטישמיות. ראשי הקונסיסטוריה ייצגו את הקהילה במוסדות בינלאומיים ובקונגרסים שונים.
ראש הקונסיסטוריה הראשון היה הרב ד"ר שמעון דנקוביץ'.
בתקופת מלחמת העולם השנייה הקונסיסטוריה פעלה נגד ארגון "ראטניק" (ארגון לאומני בולגרי אנטישמי ששאב השראה מהאידיאולוגיה הנאצית) שארגן הפגנות והתפרעויות נגד היהודים. לאחר פרוץ המלחמה, ניהלה הקונסיסטוריה מאבק לקבלת סרטיפיקטים (אישורים) להעלאת יהודים לישראל (יהודים שגורשו על ידי הממשל הבולגרי בפקודת הנאצים).
הקונסיסטוריה נאבקה בלא הצלחה ב"חוק להגנת האומה" שנחקק ב23/1/1941 והיה דומה בתוכנו לחוקי נירנברג (על יהודים נאסר להתרועע עם בולגרים והם נאלצו למחוק את התוספות הסלאביות "איץ'" ו"אוב" משמותיהם; הם פוטרו מיד מעבודותיהם במוסדות הציבור; נאסר על הקמת אגודות וארגונים יהודיים ועוד).
לאחר השתלטות הקומוניסטים על בולגריה (1949) נאסרה ההתארגנות היהודית והקונסיסטוריה סיימה את פעולתה.
השומר הצעיר-
תנועת הנוער הציונית הראשונה. הוקמה ב1913. פועלת בישראל וברחבי העולם. ערכי הליבה של התנועה-ציונות, סוציאליזם ואחוות עמים.
ב17 בספטמבר 1925 נערכה בסופיה הועידה הראשונה של השומר הצעיר בבולגריה. פעילותו של הארגון התנגשה עם פעילות "מכבי" וגרמה ללא מעט חיכוכים בין הארגונים.
לאחר הפיכה צבאית בבולגריה שנערכה ב1934 פעילותן של תנועות שמאל הוצרה וניתנה תחת פיקוח. ב1948, בעקבות העלייה, הפסיק הארגון את פעילותו בבולגריה.
סיפור הקהילה במהלך השואה-מלחמת העולם השנייה
במהלך שנות ה30 של המאה ה20 נקטה בולגריה במדיניות פרו-נאצית מובהקת, שמטרתה היתה לחבור לבעלת הברית החזקה גרמניה הנאצית (שכבר חלשה על מדינות רבות באירופה) ולנסות להשיב לבולגריה את חבלי תראקיה ומקדוניה שנלקחו ממנה לאחר סיום מלחמת העולם הראשונה.
במקביל החלו להגיע גזרות שונות נגד היהודים. גרטה רוזנטל סיפרה שהמשפחה נאלצה לתלות שלט "יהודים" על דלת הכניסה לבית, לענוד סיכת מגן דוד צהובה-הטלאי הצהוב. היא וחברותיה היהודיות גורשו מבית הספר הגרמני שבו למדו ועברו לבית ספר בולגרי.
ב1942 המשפחה נצטוותה לעזוב את ביתם ברחוב וליקו טרנובו ולעבור לבית קטן יותר במקום אחר, ולאחר מכן גורשו כל יהודי העיר לרובע מיוחד, מעין גטו. במשך שנתיים הם גרו בדירה צפופה עם עוד משפחה.
ב1943 יצאה פקודה לגירוש כל יהודי סופיה לערי השדה של בולגריה (המשפחה של גרטה עברה לעיירה פאזארדז'יק, ליד פלובדיב) .התנאים שם היו קשים מאוד. הבתים היו קטנים וצפופים מאוד; רכוש היהודים הופקע וחשבונותיהם הוקפאו, ואנשים רעבו ללחם ברחובות. המצוקה היתה כה קשה, ש"הקומיסריון לשאלות יהודיות" (הגוף הממשלתי הבולגרי שהיה אחראי על היהודים במקום הקונסיסטוריה) נאלץ לממן בתי תמחוי רבים.
למרות הגירוש, חיי יהודי סופיה ניצלו1 הם לא גורשו למחנות המוות של היטלר, ולא עלו לרכבות.
נס ההצלה הזה קרה בזכות כמה גורמים:
-הקונסיסטוריה היהודית והרבנים הראשיים שעשו מאמצים נואשים,נקטו דיפלומטיה רבה והפעילו את העזרה של כמה פוליטיקאים בולגרים בנסיונם למנוע את הגירוש
-המטרופוליט סטפן (ראש הכנסיה הבולגרית), שנאם בגנות גירוש היהודים ושלח מכתב אזהרה לבוגדאן פילוב (ראש ממשלת בולגריה) כנגד שילוח היהודים למחנות.
-פוליטיקאים ואנשי ציבור בולגרים כדימיטר פשב, ניקולה מושאנוב, פטקו סטאינוב ועוד, שניהלו מאבקים פוליטיים רבים נגד גירוש יהודי סופיה ורבים מהם זכו לאחר הקמת מדינת ישראל לתואר "חסידי אומות העולם".
-המלך בוריס השלישי, שלאחר שחתם על גירוש יהודי סופיה סירב לשלחם למחנות ההשמדה והעבודה של הנאצים, בטענה שהוא זקוק ליהודים שיעבדו בשבילו. המלך בוריס השלישי הקים מחנות עבודה בולגרים, שהתנאים בהם היו טובים הרבה יותר מהתנאים שבמחנות הנאציים.
אורח החיים בקהילה לפני המלחמה-בעריכת התלמיד יובל כהן
המאה ה-20 נפתחה בסימן טיהור שמו של אלפרד דרייפוס והכרה חלקית של החברה הצרפתית והממסד בעוול שנגרם ליהודים. לצרפת החלו להגר יהודים ממזרח אירופה, שביקשו להיחלץ מקשיי הקיום שם.
בראשית המאה חיו בצרפת 90,000 יהודים. לאחר מלחמת העולם הראשונה והתמוטטות האימפריה העות'מאנית הגיעו לצרפת גלים גדולים של מהגרים יהודים מאזור הים התיכון. גל מהגרים נוסף הגיע ממרכז אירופה לאחר עלייתו של היטלר לשלטון ב-1933, וב-1935 הגיע מספרם ל-260,000.
היהודים הזרים נתפשו בעיני רבים מבני הקהילה כמקור לצרות, וכבר ביוני 1933 הכריז ז'ק אלברונר, נשיא ה"קונסיסטואר" (הגוף המייצג הראשי של יהודי צרפת): "צרפת... יש לה מובטלים משלה, ולא כל הפליטים היהודים מגרמניה ראויים להישאר כאן. ... 7, 8, או אולי 10,000 היהודים שיבואו לצרפת, האם באמת מענייננו להשאירם כאן?". עמדת ה"קונסיסטואר" גרמה לכך שהחל משנת 1934 פסקה העזרה החומרית לפליטים. אלברונר דבק בדעתו גם בשנים הבאות וב-1936 הביע צער על מדיניות ההגירה הליברלית של צרפת ב-1933 וכינה את הפליטים היהודים "ערב־רב, פסולת החברה, האלמנטים שלא יכלו להביא כל תועלת לארצם שלהם".
יהודים השתתפו בחיי המדינה בכל התחומים, והיו גם מיוצגים בפרלמנט ובסנאט הצרפתיים. צרפת הייתה המדינה הראשונה באירופה בעת החדשה, שבה כיהן ראש ממשלה יהודי , לאון בלום.
ערב מלחמת העולם השנייה גדלה האוכלוסייה היהודית בצרפת לכ-300,000, כאשר שני שלישים מהם חיים בפריז ויהדות צרפת המקורית, שהשתלבה בחברה, מהווה מיעוט בקרבם. באמצע 1939 היו כמחצית מתושביה היהודים של פריז צרפתים ומחציתם השנייה זרים; רק מחצית מכלל יהודי צרפת היו ילידי הארץ. 80% מן היהודים הזרים באזור פריז היו ממוצא מזרח אירופי, מחציתם מפולין.
אישים בולטים בקהילה לפני המלחמה
(Helbronner Jacques ) אלברונר נולד בפריס לעורך-דין מכובד,
והוא עצמו היה עורך-דין נודע. בשנות ה- 30 היה אלברונר חבר פעיל של הקונסיסטוריה המרכזית של יהודי צרפת ונהיה לסגן נשיא הקונסיסטוריה. אלברונר היה מעורה מאוד בחברה הצרפתית ובתרבותה, וייצג כהלכה את היהודים ילידי צרפת בעלי הקשרים ההדוקים עם הפקידות הצרפתית.
לאון בלום (1872 - 1950), מדינאי יהודי-צרפתי, מנהיג הסוציאליסטים וראש ממשלת צרפת בשנים 1936/7, 1938, 1946/7.
בלום למד משפטים בסורבון, והתפרסם כמבקר ספרות ותיאטרון מזהיר. נכנס לפוליטיקה בימי משפט דרייפוס לאחר שהיה בין אנשי הרוח הליברליים שנאבקו בפסק הדין המרשיע. הושפע רבות מז'ן ז'ורס, והיה לעוזרו הנאמן.
ב-1920 התפלגו הקומוניסטים מהמפלגה הסוציאליסטית הצרפתית, שנותרה חסרת כל, ובלום שיקם אותה בעמל רב. בבחירות 1936 אסף סביבו "חזית עממית" של סוציאליסטים, סוציאליסטים רדיקליים וקומוניסטים וזכה בניצחון אלקטורלי גדול. בלום הפך ראש הממשלה הסוציאליסט הראשון (והיהודי הראשון) של צרפת. ממשלתו הלאימה את הבנק של צרפת ואת תעשיות הנשק, הנהיגה שבוע עבודה של 40 שעות ואיפשרה קיום בוררות חובה.
אלפרד דרייפוס (1859 - 1935), קצין יהודי בצבא צרפת שהואשם בבגידה.
נולד במילוּז שבאלזס למשפחה מתבוללת אמידה. לאחר לימודיו בביה"ס הפוליטכני היוקרתי התגייס לצבא. ב-1892 קיבל דרגת סרן והוצב במטה הכללי; בשעתו היה היהודי היחיד בו. ב-1894 התגלגל לידי המודיעין הצרפתי מסמך, ששלח קצין צרפתי לאיש השגרירות הגרמנית בפריס, והחשד נפל על דרייפוס, שהועמד לדין צבאי. בדצמבר אותה שנה הורשע דרייפוס בבגידה במולדת הצרפתית וחודש מאוחר יותר הוא נידון לשלילת דרגתו ולמאסר עולם ב"אי השדים".
מבנים וארגונים מרכזיים בקהילה ( בתי כנסת, בתי ספר וכו')
בית הכנסת דה לה ויקטואר הוא בית הכנסת הגדול בצרפת. הוא נחנך בשנת 1874 והוכר כמבנה היסטורי בשנת 1987. בית הכנסת שוכן במרכז העיר ברחוב Rue de la Victoire שברובע התשיעי.
Musée d'Art et d'Histoire du Judaïsme
המוזיאון לאמנות ולהיסטוריה היהודית שוכן באזור המארה סמוך למרכז פומפידו ברחוב rue du Temple 71 . הרעיון להקמת המוזיאון גובש בשנת 1986 לאחר שהוכשר המבנה בו הוא נמצא כיום . במקום מוצגים אוספים הסוקרים את ההיסטוריה של היהודים בצרפת, החל מימי הביניים וכלה בהכרזת הקמת מדינת היהודים.
הקהילה בתקופת המלחמה
ב-29 במרץ 1941 הוקם "הקומיסריאט הכללי לענייני יהודים", אשר עסק במסירת הרכוש היהודי שהוחרם לידי הגרמנים. ב-6 במאי פעילותה של הנציבות התפרשה גם על שטחה של "צרפת החופשית". בהתחלה חשבו יהודי צרפת, שהרדיפות ייגעו רק בפליטים ולא באזרחי צרפת. כבר בסוף יוני 1940 (מיד אחרי תבוסתו של הצבא הצרפתי) הקימו את ארגון "אמלו" למען מתן סיוע ליהודים. בשטח הצרפתי הכבוש הבינו יהודים די מהר לאן פני דברים ובינואר 1941 הקימו את "הוועד המרכזי של הארגונים ההתנדבותיים של אזור פריז", אשר ריכז את הפעילות המחתרתית של פליטים יהודים ואזרחי צרפת. הוועד, בסיוע ארגוני המחתרת האחרים והכנסייה הקתולית, סייע ליהודים לברוח מרדיפות ולעבור את הגבול למדינות נייטרליות.
אך בדרום צרפת, בשטח תחת שיפוטה של ממשלת וישי, לא הצליחו להתארגן היהודים אזרחי צרפת והפליטים. רק ארגון אחד בשם Œuvre de secours aux enfants, OSE , ארגון למען הצלת ילדים, עסק בהצלתם של ילדים יהודים – גם מאזרחי צרפת וגם מבני פליטים.
מספרם המדויק של יהודי צרפת שנספו בשואה טרם ידוע. הנתונים נעים בין 75,721 ל-150 אלף איש. המספר המצמצם אינו לוקח בחשבון את היהודים, אשר נעצרו וגורשו כפעילי מחתרת ואת היהודים אשר נספו בצרפת עצמה – הוא נוגע אך ורק ליהודים, אשר גורשו מצרפת למחנות ההשמדה. המחקרים מדברים על כך שיהודים בעלי אזרחות צרפתית ופליטים יהודים, שהיו בשטחה של צרפת , נרדפו במידה זהה.
השתתפות היהודים במאבק נגד הנאצים
כ-20 אלף יהודים גויסו לשורות צבא צרפת ועוד כ-10 אלפים התגייסו בהתנדבות. כ-700 יהודים לוחמים במדי צבא צרפת זכו לעיטורי גבורה וכבוד. מתוך אלף הזוכים ב"עיטור השחרור" 60 היו יהודים. 32 יהודים זכו ב"מדליית הכבוד", 24 זכו ב"מדליית הלוחם" ויותר מ-400 זכו ב"צלב הצבאי". חיילים יהודים, שנפלו בשבי, זכו לסיוע ולתמיכה מצד חבריהם בני עמים אחרים. ידוע מקרה של המרדה במחנה השבויים ליד העיר שטאטגן בקיץ 1944 כמחאה על הרדיפות מצד מנהל המחנה כלפי שני שבויים יהודים.
במסגרת הרזיסטנס הצרפתי הוקם Organisation Juive de Combat – הארגון היהודי הלוחם. ארגון זה ערך כ-2,000 מבצעים, בתוכם 750 פעולות חבלה במסילות ברזל ו-32 פיצוצים במפעלים צבאיים.
יהודים רבים פעלו בארגונים מחתרתיים וביחידות גדולות של הרזיזטנס. אחד מהם היה ההיסטוריון המפורסם, הסרן מרק בלוך. הוא נעצר על ידי הגסטפו ואחרי עינויים רבים הוצא להורג ב-16 יוני 1944.
ביחידות רזיסטנס אחדות אחוז החברים היהודים היה גבוה עד מאד. למשל בין 23 לוחמי מחתרת מיחידה בפיקודו של מיסק מנושיאן , 11 היו יהודים. לא פחות מ-20% הלוחמים בגדודים הפרטיזנים, שפעלו על שטחה של צרפת, היו יהודים. בוועד הלאומי, אשר היווה את הממשלה הזמנית של צרפת בחודשים האחרונים של המלחמה, היו מתוך 16 חברים 3 היו יהודים.
ב-25 באוגוסט 1944 גנרל שארל דה גול פיקד על שחרור פריז, אמר: "בית הכנסת נתן לצרפת יותר לוחמים מאשר הכנסייה".
מקורות מידע:
אתר יד ושם
ויקיפדיה
שם המחנה/ גטו: מחנה ריכוז אושוויץ
שם מדינת המחנה/ גטו: פולין
שנות פעילות:
מידע וקהילה יהודית:
אושוויץ-בירקנאו היה מחנה ההשמדה הגדול ביותר, ובו נרצחו מעל 1,100,000 יהודים. אושוויץ-בירקנאו היה גם מחנה עבודה וגם מרכז לרצח מהיר של יהודים על ידי גז ציקלון בי. הוא היה מצויד במספר מתקני השמדה ומשרפות. אושוויץ I, שהיה מחנה הריכוז הראשוני ושימש מרכז מנהלי למערכת המחנות, ובו נרצחו כ-75,000 אינטלקטואלים פולנים וכ-15,000 שבויי מלחמה סובייטיים. יהודים נשלחו לאושוויץ מכל רחבי אירופה: מנורווגיה בצפון עד רודוס, בדרום אירופה, ומטולוז בדרום צרפת ועד אוקראינה במזרח. רוב האנשים הגיעו למחנה ברכבת, לעיתים קרובות אחרי נסיעה קשה ביותר בקרונות בקר חתומים, שנמשכה כמה ימים, ואף מעל שבוע והורדו לרמפה היהודית. עם הגיעם אל הרציף הורדו היהודים מהרכבת באלימות ובכוח. התנאים במחנה אושוויץ היו קשים מאוד בעקבות האקלים ששרר באזור המחנה בחודשי החורף, היה רעב וצמא בקרב האסירים, הנאצים התעללו והשפילו אותם והם הוסיפו להעביד אותם. ההמתה בגז החלה באושוויץ I ב-3 בספטמבר 1941. סגן מפקד המחנה, קארל פריטש, החליט ביוזמתו להמית 600 שבויי מלחמה רוסיים וכ-250 אסירים מבין החולים שבמחנה. הם רוכזו במרתף בלוק 11, והומתו באמצעות גז ציקלון בי. תהליך ההשמדה החל עם הורדת היהודים מן הרכבות לרציפים. למרות הלחץ והאלימות שבהם הורדו היהודים מהרכבות, עשו הגרמנים מאמץ להסוות את כוונתם ואמרו להם שהם צריכים להתקלח ואף הביאו להם סבון. הם הסתירו עד הרגע האחרון את גורלם. אנשי האס אס הקפידו על שקט ועל כך שהיהודים לא ידברו ביניהם, כדי שלא תיווצר תסיסה. כמו כן, הוזהרו האסירים היהודים מיחידת "קנדה", שעסקו בפריקת הציוד, שלא לדבר עם היהודים שהגיעו. העובר על הוראה זו נענש במוות מיידי. על הרציף נערכה סלקציה, והנשלחים למוות הוצעדו או הוסעו לתאי הגזים. גם בהליכה לתאי הגזים נשמרה התדמית הנינוחה. את היהודים ליווה אמבולנס של האס אס, שיצר אשליה של ליווי רפואי. למעשה, בתוך האמבולנס הובלו פחיות הרעל, ציקלון בה. עם הגיעם לחצר המשרפה נאמר ליהודים שהם עומדים לעבור תהליך חיטוי. היהודים הורדו לחדר שנאמר להם שהוא מלתחה, שבו הם נדרשו להתפשט. ב"מלתחה" היו שלטים שסייעו לאווירת ההונאה, שעליהם היה כתוב בגרמנית "לרחצה", "לחיטוי", וכדומה. לחלק מהיהודים ניתנו סבון ומגבת, ואף נאמר להם לזכור את מספר הוו שבו תלו את הבגדים, הכל כדי לשמור על ההסוואה. עם זאת, במקום נכחו גם אנשי אס אס עם כלבים, כדי למנוע התנגדות גם ברגע האחרון. לאחר ההתפשטות הוכנסו היהודים לתאי הגזים. בדרך כלל הוכנסו נשים וילדים ראשונים. עם התמלאות תאי הגזים נסגרו הדלתות באמצעות בריחים ואף הוברגו. אנשי האס אס שפכו את גבישי הציקלון דרך פתחים בגג, והגבישים הפכו לגז עם המפגש עם האוויר הדחוס והחם שבתוך תאי הגזים (כאשר היה האוויר קר נמשך התהליך זמן רב יותר, והגרמנים ניסו לחמם את אוויר התא במקרים כאלה בשיטות שונות). האנשים שעמדו ליד פתחי הגז מתו מיד בדרך כלל, והאחרים מתו בתוך כ-20 דקות לכל היותר.לאחר כחצי שעה נפתחו דלתות התאים, ומאווררים הופעלו כדי להוציא את האוויר הרווי באדי הגז, ועובדי הזונדרקומנדו, חבושים במסכות גז, החלו בפינוי הגופות. פינוי הגופות היה כרוך בביזתן: מן הגופות הוסרו משקפיים, איברים תותבים, שיני זהב וכתרים בשיניים. שער הנשים נגזז, ותכשיטים הוסרו מן הגופות. הגופות הועמסו על מעלית מיוחדת, והועלו לכבשנים. כל התהליך, עד לסיום שריפת כל הגופות, נמשך כארבע שעות.
מפה:
תמונות נוספות:
תזמורת של אסירים במחנה אושוויץ.
