היתה ילדה קטנה לפני פרוץ המלחמה, חיה חיים רגילים, היא ומשפחתה גרו ליד נהר, ותחביבה היה לשחות בנהר. הוריה איטה ויוסל, אחות ל נותה, ציפה, דויד וחנה.
סיפור במהלך המלחמה:
הפעילות הציבורית היהודית בעיירה רוקיטנה שבה גדלה סבתי, נאסרה עם כיבוש האזור בידי הסובייטים.
במהלך מבצע ברברוסה שבו פלשו הגרמנים לברה"מ, נסוג הצבא האדום מאזור העיירה, ואז השתלטו על העיירה הגרמנים.
כאשר כבשו הגרמנים את העיירה, החלו בהטלת גזרות על היהודים כמו ענידת סרט זרוע ותשלום, ואף ב15 לאפריל הקימו גטו בעיירה לריכוז היהודים ממנה ומסביבתה.
יש סיפור שהיא סיפרה לדודתי, שכאשר לקחו את סבתי ומשפחתה לגטו, החתול שלהם הלך איתם כל הדרך, כשהם נסגרו בגטו הוא חזר הביתה, וישב שם עד שמת, הוא לא רצה לאכול. כך שמעה משכניהם הגויים אחרי המלחמה.
ב26 באוגוסט, היא ומשפחתה, יחד עם עוד כל יהודי הגטו, הם הורו להגיע לכיכר הגטו במטרה להמשמידם.
תוך ניסיון ריכוז היהודים בכיכר, החלה בריחה המונית מהגטו, שבה סבתי ואחותה הצליחו לברוח מהגטו.
לאחר מכן, הגרמנים והאוקראינים החלו במצוד אחר 700 היהודים שנמלטו מן הגטו, אך לא הצליחו.
לאחר הבאת משפחתה
לגטו, שיכנו אותם בבתים של היהודים בכפר ברזוב, לא היה אוכל ולא היה מים.
ביום אחד, הגרמנים הגיעו לכפר, החלו בבוקר צעקות והם הבינו שבאים לקחת אותם. באותו
יום היה ערפל כבד מאוד, לדבריה כל כך כבד שלא יכולת לראות את האדם מולך.
הם החליטו לברוח מהחלון לפני שהגרמנים ישימו לב, הערפל היה כבד שהם לא יכלו לראות
את הגמרנים מאחוריהם והגרמנים לא ראו אותם, אך החלו לירות לכל עבר, ולכן לא כולם
הצליחו לברוח, כמו אמא שלה, ועוד מספר בני דודים. מי שלא ברח מהכפר נורה לבור ירי,
אחות של סבתא היתה בעיירה אחרי הירי, והיא סיפרה לה שהאדמה בבור ירי עלתה וירדה עד
שהם כולם מתו.
כשברחה עם אחותה והגיעו ליערות הקרפטים, שם התאחדו עם אביהם והצטרפו לפרטיזנים של חטיבת קובפאק.
היא מספרת שהם קיבלו
פקודות ממסוקבה, ומטוסים היו מביאים להם אוכל, פינו פצועים.
היא מספרת שהלכו מהקרפטים לרוסיה ולרומניה, ברגל, לקח להם חצי שנה.
היה לה רובה, שהיה יותר גדול מכל הגוף שלה.
לאחר המלחמה היא ישר עלתה לארץ ישראל, השתכנה בשכונת התקווה שם גם הכירה את צבי בעלה, שפתח שם עסק לברזל אשר עובד עד היום בניהול אבי.
היא נפטרה ביוני 2013 לאחר כמעט שנה בבית חולים, השאירה מאחוריה 3 ילדים, ו10 נכדים.
