אהרון נולד ב-8.6.1935 באמסטרדם.
את שני השמות שלו-אהרון ומשה, הוא קיבל על שם שני הסבים שלו כי היה הבן הראשון להוריו וכך היה נהוג באותה תקופה בהולנד.
אהרון מספר שמשפחתו חיה במשך דורות רבים בהולנד, עוד מאז המאה ה-17.
אהרון הוא האחרון ממשפחתו שנושא את שם המשפחה "טרומפ" משום שרוב בני משפחתו נרצחו בשואה ויש לו רק בנות. בנותיו הוסיפו את שם המשפחה "טרומפ" לשמותיהן אך הוא מאמין שזהו רק שם ולכן לא מצטער על כך שלא ישאר בדורות הבאים.
שם משפחתו נחשב מיוחד מפני שבאותה תקופה הוא היה נפוץ רק אצל משפחות הולנדיות לא-יהודיות והמשפחה היהודית היחידה עם שם זה הייתה משפחתו, דבר שכנראה הציל את המשפחה מגירוש.
אהרון היה רק בן חמש כאשר כבשו הגרמנים את הולנד, למרות גילו הצעיר בתקופת מלחמת העולם השנייה יש לו לא מעט סיפורים על ילדותו בהולנד, חלקם בעזרת מחקרים שערך לאחר המלחמה וחלקם מהזכרונות האישיים שלו.
לפני המלחמה זכור לו שלא היו כמעט גילויי אנטישמיות בהולנד, אך כן הייתה סימפטיה למפלגה הנציונל-סוציאליסטית.
בשנת 1940 כבשה גרמניה את הולנד ובשנת 1941 נכנסו לתוקף חוקים אנטישמיים רבים, לדוגמה: איסור על יהודים לרכב על אופניים או איסור על יציאה מהבית בשעות מסוימות.
אהרון מסביר שהיה קל יחסית עבור הנאצים למצוא ולרכז את יהודי הולנד משום שהמוסדות היו מסודרים מאוד וכל פרטים האישיים היו ידועים כולל דת האזרחים ובנוסף היה קשה למצוא מקומות מחבוא כי הולנד היא ארץ מישורית ואין בה הרבה יערות שבהם ניתן להסתתר.
אביו של אהרון ניגן בתזמורת ה"קונצרטחבאו" אמסטרדם- התזמורת הסימפונית הטובה בהולנד ובזכות מנצחו הם זכו לחותמת "ברנפלד", אישור שניתן לקבוצת אינטלקטואלים יהודים שהתברר כמציל חיים.
חברי "ברנפלד" הועברו בחודש מאי של שנת 1943 לעיירה ברנפלד- מקום קטן עם כמה בניינים, טירה ויער. בברנפלד התנאים היו סבירים אך לא פשוטים- הייתה צפיפות רבה ומחסור באוכל.
הנאצים הבטיחו שמי שהועבר לברנפלד יישאר שם אך הם הפרו את ההבטחה ובספטמבר של שנת 1943 אהרון ומשפחתו נשלחו בפתאומיות למחנה ווסטרבורק- מחנה מעבר לפני גירוש למחנות ההשמדה בפולין הכבושה על ידי גרמניה.
מווסטרבורק ביצעו כל שבוע משלוחים למחנות ההשמדה, לדוגמה אושוויץ וסוביבור- שם נרצחו בני משפחתו של אהרון.
אחרי שנה בווסטרבורק הם נשלחו לטרזינשטט בצ'כוסלובקיה ב-1944, שם היה רעב קיצוני, כפי שמתאר אהרון: "היה שם פחות אוכל מאשר במחנות אצל סטאלין". התנאים היו קשים ביותר ובמחנה הייתה מגפת טיפוס.
כל אחד שם דאג לעצמו. המזל של משפחת טרומפ המצומצמת היה שהם נמצאו יחסית הרבה זמן בווסטרבורק, שם היו תנאים טובים יותר.
אמו של אהרון איבדה 30 ק"ג ממשקל גופה במחנה.
אהרון ומשפחתו עברו את הסלקציה משום שהנאצים ראו שהם משפחה במצב תקין ביחס לאחרים, כי היו שם יחסית מעט זמן.
שלושה חודשים לפני סיום המלחמה כשאהרון היה כמעט בן עשר, הם נבחרו לטרנספורט לשוויץ. סוף-סוף הם היו ברכבת שבה היו תנאים נורמליים לשם שינוי- כמו למשל קרון נוסעים עם חלונות.
אהרון זוכר שבמהלך הנסיעה ברכבת היו הרבה עצירות והנוסעים חששו באחת העצירות שמתכוונים להרוג אותם אבל הם הגיעו לאגם בבזל ושם החליפו את הנאצים ברכבת שוויצרים והרכבת נכנסה לעיר סיינט גאלן.
הוא זוכר היטב את האורות החזקים של שוויץ, שהשאירו עליו רושם עמוק.
אהרון נשאר בשוויץ כמעט חצי שנה ולאחר מכן חזר עם משפחתו להולנד שהייתה הרוסה מנזקי המלחמה, מפני ששם היו כל חייהם.
למשפחת טרומפ היה פסנתר כנף שהביאו לשכנתם ה"ארית" ולאחר המלחמה קיבלו אותו בחזרה, אך חוץ מהפסנתר לא הוחזרו להם רהיטים או דברי ערך נוספים.
כאשר אהרון חזר להולנד הוא היה כבר נער והיה עליו להשלים את כל חומרי הלימוד שהפסיד במהלך המלחמה, למזלו מורה בתיכון שבו למד בהולנד עזר לו בהשלמת החומר.
בתיכון היהודי שבו למד פגש לראשונה את ברטה אשתו.
לאחר שהחליט לעלות לארץ, החל ללמוד וטרינריה באוטרכט מאחר וידע שיש צורך בוטרינרים בישראל.
לאחר עלייתו לארץ נולדו לברטה ולו שלוש בנות.
במשך שנים העדיף אהרון לא להעלות את נושא השואה אך בסופו של דבר לאחר בקשות של בנותיו הוא הסכים לכך.
מאז הוא מספר את סיפורו האישי, בעיקר במטרה שדבר כזה לא יקרה שוב.
הוא מאמין שכל יהודי שניצל צריך לראות את זה כנס.
בעבר אהרון לא הסכים לנסוע לגרמניה אך בנותיו רצו שייסע ולכן הפעם הראשונה שנסע הייתה לפני כמה שנים.
לדעתו, לנסיעה היו תוצאות טובות ומאז הוא נוסע לשם מידי שנה ומספר את סיפורו לתלמידים בבתי ספר בגרמניה.
תלמידים גרמנים רבים שלחו לו מכתבים מרגשים מלאי הערכה.
לו ולאשתו יש אפילו זוג חברים מגרמניה, אך הוא עדיין מרגיש מהם התנצלות על תקופת השואה.
אהרון כתב ספר בשם "זכרונותיו של גנב תפוחי האדמה" בו הוא מתאר ומנציח את סיפורה של משפחת טרומפ שרובה לא שרד את השואה.
אהרון הביע חשש שיום אחד ישכחו את הזוועות שקרו במלחמת העולם השנייה, אך הוא מודע לכך שיש הרבה ספרים בנושא השואה שנכתבים גם בימינו שמנציחים את התקופה הזו וכך הוא מקווה שזכר השואה לא יישכח.
את אהרון הכרתי דרך סבי וסבתי שהם חבריו מאז לימודיהם באוניברסיטה בעיר אוטרכט שבהולנד.
סבי בנימין למד עם אהרון וטרינריה באוניברסיטה וכך נוצר הקשר ביניהם, מאוחר יותר הם נפגשו שוב בישראל לאחר שסבי וסבתי חזרו לארץ ואהרון ואשתו ברטה עלו לישראל.
הקשר ביניהם נשמר במשך כל השנים עד עצם היום הזה .
הייתה לי חוויה מרגשת מאוד להכיר את אהרון וללמוד את סיפור חייו המיוחד שהשפיע עליי מאוד .
