דויד כהן נולד להורים בלה ואולגה כהן בשנת 1939 בעיירה באצ'קה טופולה הנמצאת בסרביה. בשנת 1944 בהיותו בן 5 נשלח דויד אל מחנה ההשמדה אושוויץ בקראנו בפולין ושם נרצח עם הגעתו.
שם המחנה/ גטו: מחנה ריכוז אושוויץ
שם מדינת המחנה/ גטו: פולין
שנות פעילות:
מידע וקהילה יהודית:
אושוויץ-בירקנאו היה מחנה ההשמדה הגדול ביותר, ובו נרצחו מעל 1,100,000 יהודים. אושוויץ-בירקנאו היה גם מחנה עבודה וגם מרכז לרצח מהיר של יהודים על ידי גז ציקלון בי. הוא היה מצויד במספר מתקני השמדה ומשרפות. אושוויץ I, שהיה מחנה הריכוז הראשוני ושימש מרכז מנהלי למערכת המחנות, ובו נרצחו כ-75,000 אינטלקטואלים פולנים וכ-15,000 שבויי מלחמה סובייטיים. יהודים נשלחו לאושוויץ מכל רחבי אירופה: מנורווגיה בצפון עד רודוס, בדרום אירופה, ומטולוז בדרום צרפת ועד אוקראינה במזרח. רוב האנשים הגיעו למחנה ברכבת, לעיתים קרובות אחרי נסיעה קשה ביותר בקרונות בקר חתומים, שנמשכה כמה ימים, ואף מעל שבוע והורדו לרמפה היהודית. עם הגיעם אל הרציף הורדו היהודים מהרכבת באלימות ובכוח. התנאים במחנה אושוויץ היו קשים מאוד בעקבות האקלים ששרר באזור המחנה בחודשי החורף, היה רעב וצמא בקרב האסירים, הנאצים התעללו והשפילו אותם והם הוסיפו להעביד אותם. ההמתה בגז החלה באושוויץ I ב-3 בספטמבר 1941. סגן מפקד המחנה, קארל פריטש, החליט ביוזמתו להמית 600 שבויי מלחמה רוסיים וכ-250 אסירים מבין החולים שבמחנה. הם רוכזו במרתף בלוק 11, והומתו באמצעות גז ציקלון בי. תהליך ההשמדה החל עם הורדת היהודים מן הרכבות לרציפים. למרות הלחץ והאלימות שבהם הורדו היהודים מהרכבות, עשו הגרמנים מאמץ להסוות את כוונתם ואמרו להם שהם צריכים להתקלח ואף הביאו להם סבון. הם הסתירו עד הרגע האחרון את גורלם. אנשי האס אס הקפידו על שקט ועל כך שהיהודים לא ידברו ביניהם, כדי שלא תיווצר תסיסה. כמו כן, הוזהרו האסירים היהודים מיחידת "קנדה", שעסקו בפריקת הציוד, שלא לדבר עם היהודים שהגיעו. העובר על הוראה זו נענש במוות מיידי. על הרציף נערכה סלקציה, והנשלחים למוות הוצעדו או הוסעו לתאי הגזים. גם בהליכה לתאי הגזים נשמרה התדמית הנינוחה. את היהודים ליווה אמבולנס של האס אס, שיצר אשליה של ליווי רפואי. למעשה, בתוך האמבולנס הובלו פחיות הרעל, ציקלון בה. עם הגיעם לחצר המשרפה נאמר ליהודים שהם עומדים לעבור תהליך חיטוי. היהודים הורדו לחדר שנאמר להם שהוא מלתחה, שבו הם נדרשו להתפשט. ב"מלתחה" היו שלטים שסייעו לאווירת ההונאה, שעליהם היה כתוב בגרמנית "לרחצה", "לחיטוי", וכדומה. לחלק מהיהודים ניתנו סבון ומגבת, ואף נאמר להם לזכור את מספר הוו שבו תלו את הבגדים, הכל כדי לשמור על ההסוואה. עם זאת, במקום נכחו גם אנשי אס אס עם כלבים, כדי למנוע התנגדות גם ברגע האחרון. לאחר ההתפשטות הוכנסו היהודים לתאי הגזים. בדרך כלל הוכנסו נשים וילדים ראשונים. עם התמלאות תאי הגזים נסגרו הדלתות באמצעות בריחים ואף הוברגו. אנשי האס אס שפכו את גבישי הציקלון דרך פתחים בגג, והגבישים הפכו לגז עם המפגש עם האוויר הדחוס והחם שבתוך תאי הגזים (כאשר היה האוויר קר נמשך התהליך זמן רב יותר, והגרמנים ניסו לחמם את אוויר התא במקרים כאלה בשיטות שונות). האנשים שעמדו ליד פתחי הגז מתו מיד בדרך כלל, והאחרים מתו בתוך כ-20 דקות לכל היותר.לאחר כחצי שעה נפתחו דלתות התאים, ומאווררים הופעלו כדי להוציא את האוויר הרווי באדי הגז, ועובדי הזונדרקומנדו, חבושים במסכות גז, החלו בפינוי הגופות. פינוי הגופות היה כרוך בביזתן: מן הגופות הוסרו משקפיים, איברים תותבים, שיני זהב וכתרים בשיניים. שער הנשים נגזז, ותכשיטים הוסרו מן הגופות. הגופות הועמסו על מעלית מיוחדת, והועלו לכבשנים. כל התהליך, עד לסיום שריפת כל הגופות, נמשך כארבע שעות.
מפה:
תמונות נוספות:
תזמורת של אסירים במחנה אושוויץ.
מעריכים שראשוני היהודים שהתיישבו בניש היו רומניוטים, אך תיעוד בכתב לנוכחות קהילה יהודית ספרדית בעיר הוא מ-1651 עת שלטו העות'מאנים במקום. בני הקהילה היו סוחרי מלח וטקסטיל, וכן עסקו בחלפנות כספים. ב-1695נבנה בית הכנסת ולצידו מקווה ומלדארי. במחצית השנייה של המאה ה-18 מתועדים ביקורי שד"רים מארץ ישראל. במחצית השנייה של המאה ה-19 היו בניש שני בתי כנסת. ב-1879 חרב בית הכנסת המרכזי במהלך דליקה שפרצה בו. ב-1900 מנתה הקהילה 800 נפשות, וב-1902 הוקם ארגון "ציון" שנטל חלק בפעילות התנועה הציונית. בהמשך הוקם בית ספר יסודי לבנים, בו התקיימו גם שיעורי עברית ולמדו בו 82 תלמידים.[4] לאחר מלחמת העולם הראשונה החלה הגירה הדרגתית של יהודים מהעיר ואוכלוסיית הקהילה הצטמצמה בהדרגה. ב-1921 נימנו בעיר 547 יהודים.[5] ב-1924 נבנה בית כנסת מרכזי חדש לבני הקהילה.
בפרוץ מלחמת העולם השנייה הייתה הקהילה היהודית בניש אחת מ-117 הקהילות המאורגנות בממלכת יוגוסלביה ומנתה 430 נפשות. לאחר פרוץ המלחמה הגיעו לניש פליטים יהודים מגרמניה, אוסטריה ופולין ומספר בני הקהילה האמיר לכדי 970 נפשות.[5] באפריל 1941, לאחר כיבוש ממלכת יוגוסלביה על ידי הצבא הגרמני חולקה יוגוסלביה למספר אזורי כיבוש: גרמני באזור סרביה, איטלקי באזור מונטנגרו,
העיר ניש נכללה בשטח הכיבוש הגרמני, ובסמוך אליה הוקם מחנה ריכוז בשם "הצלב האדום" (Crveni Krst), בו נכלאו החל מאוקטובר 1941, בני קהילות יהודיות מדרום סרביה ובכללם קהילת ניש, אך גם פעילים קומוניסטים יוגוסלבים. בית הכנסת הוחרם על ידי הוורמאכט ושימש את הגרמנים כמחסן. בפברואר 1942, לאחר בריחת עצירים ממחנה הריכוז הוצאו להורג הגברים היהודים אשר היו כלואים בו מקרב בני קהילת ניש. במקביל הובלו הנשים והילדים למחנה הריכוז סיימישטה הסמוך לבלגרד ונרצחו באמצעות משאיות גז.[7],[8]
מתיעוד רישומי המעצרים בניש עולה, כי בעיר נעצרו 738 מבני הקהילה היהודית[9] ורק אחד מבני הקהילה חזר להתגורר בעיר לאחר השואה. בראשית המאה ה-21 התגוררו בניש 36 יהודים, ונערכו עבודות לשיקום בית העלמין היהודי העתיק.[10] גם מבנה בית הכנסת שוקם ומשמש כמרכז תרבות, מוזיאון ואולם קונצרטים.
City of Servia on the Nissava. Its Jewish community dates from the beginning of the eighteenth century, as is shown by a question put to Rabbi Moses Amarillo of Salonica by Gershon, the first chief rabbi of Nish, who had been elected in 1728 (?anukkah, 5489). Gershon, while drawing up a bill of divorce, asked for information on the Hebrew spelling of the words "Nish" and "Nissava," "because this is a new community and such bills have never been written here" (comp. Amarillo, "Debar Mosheh," p. 169).
By the end of the eighteenth century Nish possessed an important rabbinical school. The local cemetery still contains the tombs of the rabbis of this period who constituted the religious tribunal, namely, Ra?amim Naphtali Gedaliah (d. 1790); Jacob Téba (1802); Abraham Ventura, son of the author Shalom Ventura (1805); and Judah Moses Heli (see below). In the nineteenth century the Meborah family produced two rabbis, Pesa? Meborah (d. 1829) and Jacob Meborah (d. 1831). In the last days of Turkish government the chief rabbi Ephraim Meïr Alkala'i, known as "Mercado Alkala'i" (1874), had great influence with the Ottoman empire. While Midhat Pasha, the grand vizier of the sultan 'Aziz, governed the district of the Danube, he appointed or dismissed the pashas of Nish according to the nature of the information furnished by Alkala'i, at whose house each new governor of the city spent the first few days of his appointment. In 1873 Alkala'i was decorated by the sultan 'Aziz with the Order of the Medjidie of the fourth class.
Nish produced two rabbinical authors: Judah Moses Heli (1807), mentioned above, author of "Kema? Solet" (limited ed., Salonica, 1815), and Abraham Moses Sid (d. 1876), author of several works printed at Salonica, among them "?ippazon Pesa?," "Tasheb Enosh," and "Ke?ir ?i??im."
The Jews of Nish number about 700 in a total population of 21,000. They have but one synagogue and a school which accommodates eighty-two boys, who are taught Hebrew and Servian. There are, on the other hand, four Jewish philanthropic-societies which undertake the care and burial of the dead, and provide aid to orphans, widows, and the sick. There is besides a woman's society.
