שיינדי (יפה) נולדה ב- 1924 בעיר מונקץ' בצ'כוסלובקיה.
החיים היו שלווים עד שההונגרים כבשו את האזור בשנת 1939 ואז החלו הצרות.
נערך הסכם בין ההונגרים והגרמנים על חלוקת האזור ואז החלו האנטישמיות והפשיזם. הם
היו משפחה בת שש נפשות - אבא, אמא, שלוש אחיות ואח.
האב, אשר זליג, התעסק בעשבי מרפא. היה קונה מן האיכרים עשבי מרפא, שם
אותם במחסנים מיוחדים ליבוש ושולח אותם אחר– כך לבתי החרושת לעיבוד. אבל ברגע
שההונגרים נכנסו הם לקחו את רישיון העבודה שלו. מכיוון שהאם הייתה עקרת בית, לא היה מפרנס למשפחה.
סבתי יפה הלכה לבית ספר צ'כי, גמרה בגרות והחלה לעבוד במשרד לעורכי-דין
נוכרי, במקביל גם החלה לנהל את עסקיו של אביה. היא הצליחה בזאת מפני שיכלה לנסוע
לבודפסט ולערים אחרות למרות שליהודים היה מסוכן לעשות זאת, מפני שהיא נראתה יותר
כמו נוכרייה ולכן לא עוררה חשד שיהודייה היא. הבית שלה היה דתי ונהגו לשמור בו על
כל המצוות. אמנם היה אסור לכתוב בשבת, אך סבתי קיבלה אישור מאביה לכתוב בשבת כדי
שתוכל להמשיך ללמוד.
עם כניסת ההונגרים גבר המתח בבית, מפני שאחיה נפתלי (תולי) צריך היה להתגייס
לצבא. הוא ברח מיד, והמשטרה ההונגרית באה וערכה חיפושים כדי למצוא אותו.
באפריל 1944 יצאו שתי הוראות, האחת הייתה שכל היהודים היו צריכים ללבוש
את הטלאי הצהוב והשנייה הייתה שכל היהודים צריכים לעבור לרחובות מסוימים שהוגדרו:
"רחובות הגטו".
לפיכך המשפחה עברה לאחד הרחובות האלו שבמקרה שם היה ביתו של הדוד שהיה
בית גדול.
באחת השבתות התחילו הפרעות ביהודים: כאשר הם יצאו מבתי הכנסת, הנוכרים
התחילו להתעלל בהם ולמשוך להם בזקנים. לפיכך יצאה הוראה שעל כל היהודים לעבור ל–Down Town, שם חיו בצפיפות גדולה הרבה יהודים.
שם גר הסבא של סבתי ולכן באו אליו.
לאחר מספר ימים הגיעה פקודה שעל כל היהודים לקחת את החפצים שהם יכולים
לשאת ולהגיע לכיכר השוק. משם העבירו אותם ברגל במשך מספר שעות לבית – חרושת
ללבנים, שם אכסנו את כולם בצפיפות איומה, התעללו במיוחד ביהודים הזקנים ובבעלי
הזקנים. במזל, אחד ממחלקי הלחם היה שכן מהעבר כך שהוא דאג למשפחה. לאחר מספר
שבועות יצאה הוראה נוספת לאסוף הכול מאחר שיוצאים למחנה עבודה. ההליכה לתחנת הרכבת
נמשכה מספר ימים. העמיסו את כולם על קרונות שהיו למעשה קרונות משא.
דחסו מספר רב של אנשים לקרון אחד ובכל קרון היה רק חלון אחד קטן. כולם
היו צריכים לזרוק דרכו את מעט התכשיטים שהיו להם. כך החלה נסיעה ארוכה שנראתה ללא
סוף. במשך הנסיעה נעצרה הרכבת מספר פעמים וזאת על מנת להוציא מתוכה את המתים. אחרי
מספר ימים נעצרה הרכבת סופית. נשמעו צעקות מבחוץ והדלתות נפתחו, החיילים הגרמנים
הוציאו את כולם באכזריות מתוך הקרונות והפרידו בין הנשים והגברים ובין המבוגרים
והצעירים. האבא והאמא של סבתי הופרדו מממנה ומשתי אחיותיה.
סבתי ואחיותיה חשבו שהגיעו לעבוד בבית משוגעים, הפשיטו אותן, גילחו אותן
והלבישו אותן בסחבות, למעשה היו הן אז במחנה בירקנאו.
האנשים במחנה איבדו את צורתם וסבתי ואחותה בקושי זיהו אחת את השנייה.
במחנה זה נשארו כשישה שבועות. השומרים היהודים נקראו "קפו" והם היו מאוד
אכזריים אפילו יותר מהגרמנים עצמם.
מדברי אחות סבתי, משם הועברו למחנה נוסף ומשם ל"אושוויץ".
באושוויץ היה קר מאוד. מנגלה היה מסתובב בחצר ומדי פעם היה בוחר נשים באקראי ושולח
אותם להשמדה. המחנה היה מוקף בגדר חשמלית וכל מי שהתקרב לגדר בניסיון לברוח
התחשמל.
מאושוויץ הועברו למחנה השמדה "רוזבריק", שם סבתי הייתה מאוד
חולה (חלתה בטיפוס), אולם מאחר שהייתה בחורה יפה התעלמו מכך ולא שלחו אותה להשמדה.
במחנה זה עבדה במכרות מלח ומשם הועברה למחנות השמדה נוספים.
לאחר ניצחון בנות הברית הועברה לדנמרק ומשם במעבורת לשוודיה. בשוודיה שהתה
3 וחצי שנים, עבדה אצל אנשי דת נוצריים, ושם התחילה לחסוך כסף.
בסוף שנת 1948 עלתה לארץ עם אחותה. אחיה הבכור, תולי, שברח בתחילת המלחמה
לארץ מצא את שתי אחיותיו ובתחילה גרה אצלו בתל–אביב. סבתי יפה עבדה במפעל טקסטיל
ולאחר זמן מה עברה להתגורר ביחד עם אחותה בדירה ברמת-גן.
בשנת 1951 הכירה סבתי את בעלה יעקב מרגלית והם נישאו. היא הייתה עקרת בית.
ב- 1952 נולדה ביתם הבכורה יהודית וב- 1954 נולדה ביתם השנייה, אמי– חוה.
ב- 1976, יט' תשרי תשל"ז, נפטרה סבתי ממחלה ממארת. אני לא זכיתי
לראותה ורק שמעתי עליה סיפורים. חבל!
