ספורו של ניצול השואה
משה פרנק (נולד ב 1933)
יליד זמושץ', פולין
בעבודה זו אציג את סיפורו ההרואי של משה, בן דוד של סבתי, שפרה ז"ל, שבהיותו בן תשע בלבד, מצא עצמו לבדו, ללא הוריו, מוטל שוכב בין שיחים כואב ופצוע, נרדף מאימת האכזריות של הגרמנים.
ראשית דבר - נוף ילדותו
משה נולד ליעקב ושפרינצה, שהייתה אחות של אבא של סבתא שלי. המשפחה המורחבת גרה בעיר זמושץ', בפולין, במעיין אחוזה משפחתית מוגנת פיסית ורוחנית ונחשבה למשפחה אמידה. המשפחה לא הייתה דתית אך שמרה מסורת. האבא היה סוחר עצים מומחה שנסע הרבה לעסקים, בעל ידע רב שאותו העריץ ומבחינה רגשית היה קרוב יותר לאימו. זכורה לו "תמונת" שבת חגיגית בבית סבו בחברת כל בני המשפחה, הזמירות והמאכלים. בבית הייתה תלויה קופסת קק"ל וכך נוצר הקשר הראשון של משה עם הרעיון הציוני בארץ ישראל.
המלחמה פורצת
בקיץ 1939, בהיותו תלמיד בבית הספר העברי "תרבות", פרצה המלחמה. למרות ההפצצות והישיבה במרתף משה חומק מעיני המבוגרים, יוצא לככר העיר ולעיניו מתגלים טנקים, שריוניות ואופנועים מסודרים ומאורגנים למופת. הגרמנים. יהודים רבים רוכזו בקסרקטין והובלו לעבודות במחנות עבוד ה, רדו בהם, השפילו אותם והיכו אותם במכות רצח אם לא עבדו מספיק מהר לטעמם. גם לייביש, אבא של סבתא , נאלץ לעבוד במחנה בעבודות כפיה אבל הצליח בקושי רב להשתחרר תמורת כופר. סבא רבה שלי, שהרגיש על בשרו את הדיכוי וההשפלה של הגרמנים, רכש עגלות והעמיס את כל המשפחה וברח דרך היערות מזרחה. אמו ואחיותיו, ובהם שפרינצה, אמו של משה סרבו לעזוב ולהפקיר את הרכוש הרב שנצבר העמל רב. וסברו שטוב אם חלק מהמשפחה יישאר לשמור עליו. בהיותם בדרך סבא לייבוש ומשפחתו רצו לחזור אולם למזלם נתפסו בידי הרוסים והוגלו לסיביר.
בזמושץ' הגרמנים ביצעו מהלכים מחושבים ומתוכננים להקשות על חיי היהודים. פורסמו כרוזים שדרשו להפלות את היהודים, עוררו שנאה אצל הפולנים באמצעות קריקטורות על היהודי המלוכלך והנצלן, גרשו יהודים ונישלו אותם מנכסיהם. למרות כל זאת והקשיים שבם הגרמנים מיררו את חייהם עדיין המשפחה והסבתא של משה בכו על מר גורלם של הבורחים..
לאחר שהגרמנים התבססו בעיר הם החלו לרכז את היהודים באזור "העיר החדשה", היהודים נאלצו תוך 24 שעות לפנות את הבתים ולעבור לגור באזור. וכן, הוטלו גזרות שונות כמו למסור את הפרוות לחיילים הגרמניים. לאמו של משה הייתה פרווה שקיבלה ליום הנישואין והייתה קשורה אליה רגשית, לא הייתה מוכנה למסור אותה לכן חתכה אותה לחתיכות קטנות ושרפה אותן כל פעם קצת.
העקירה הגדולה - הראשונה
בחודש אפריל 1942 הוקף האזור היהודי והיהודים לא יכלו לצאת מהגטו. הם ציוו על היהודים לארוז חבילות קטנות ולהתייצב בכיכר. הם איימו שמי שיישאר בבית ירו בו במקום. משה והוריו עמדו בכיכר ואימו הסתירה בגופה את המתרחש. כל מי שלא מצא חן בעיני הגרמנים חטף מכות רצח. הגרמנים שיסו את הכלבים באנשים. היה מתח נוראי. רק לפנות ערב התקבלה פקודה וכל האנשים העייפים והמותשים בליווי החבילות הזקנים והילדים הובלו לקרונות הרכבת. אימו של משה אחזה בו בידו בכל כוחותיה. אולם כאשר דחפו אותם לקרון המשא שהסריח מצואה שתן וזיעה הוא במקום להידחף לקרון, החליק למטה ומצא את עצמו רועד מתחת לקרון רכבת.
עד היום הוא מדחיק את רגשותיו העזים כלפי אימו ולא מסוגל לחשוב מה עבר עליה ברגעים אלו, שבו נפרד ממנה לעולמים.
הבריחה והחזרה ל"עיר החדשה"
משה חוזר לביתם ומגלה הרס רב וגופות יהודים שרויים בחצרות. הוא בורח ומחפש את שארית משפחתו ומגיע לבית דודתו. שם הוא מוצא מס. קרובי משפחתו שגם הם הצליחו לברוח מרכבת המוות.
הנותרים בחיים מחפשים עבודה כי הגרמנים הפיצו שמועה שהגירוש היה רק של הנצלנים. הדודים מצאו עבודות שונות במחנות עבודה ומשה הילד נשאר בבית עם בת דודתו בת הארבע וחצי ודאג לאחזקת הבית והכנת האוכל. מידי פעם היו מגיעים אנשי גסטאפו ואס אס, חפשו ותפסו יהודים. משה והנותרים מהמשפחה הסתתרו במחסה שחפרו מתחת לרצפה , חיו על מזון בסיסי ושירותים מאולתרים.
צעדת המוות לאיזבצה
הגרמנים הכריזו כי זמושץ' צריכה להיות נקייה מיהודים וכולם צריכים לעבור לאיזביצה. מי שימצא בעיר דינו מוות. היה ברור כולם כי זו מלכודת אבל לא הייתה ברירה. וכך, הובלו כולם ב"מצעד המוות" לאיזביצה. תוך כדי צעדה נשמעו יריות התחילה מהומה ויהודים רבים התחילו לברוח. גם משה ברח אל היער. הוא רץ ורץ מבלי לדעת לאן. בלי תחושת זמן עד שנתפס והובל בקרונות משא ששם שררה צפיפות איומה. הוא הרגיש שהוא עומד להחנק. הדוחק היה נוראי. כשלפתע נשמע רעש של שבירה והקרון נשבר והתפרק. וכך הוא שוב מוצא את עצמו בריצה, מנגב את הדם מהשריטות, רץ ופונה לעבר היערות. שם הוא נתקל בפרטיזנים שנותנים לו אוכל , שתיה זוג גרביים וחולצה. הם נותנים לו סכין, ילד בן תשע, שאמנם לא יודע מה לעשות איתו אך נותן לו תחושת ביטחון. . הוא ממשיך בדרכו לאיזביצה לחפש את שארית בני משפחתו. והוא מוצא אותם באולם ציבורי, שוכבים על הרצפה עם משפחות רבות נוספות. הצפיפות הייתה רבה והפחד מפני העתיד היה גדול מאד.
החיסול הסופי באיזביצה
בני המשפחה הסתתרו במרתף מתחת לאולם עד שהגרמנים הגיעו עם כלבים ואמרו לכולם לצאת. כשיצאו החלו ביריות הקיפו את המקום והפעילו מכונות יריה. משה הצליח לחמוק אולם החלו רודפים אחריו, הוא נפל לערימת אשפה והתחפר בה. כעבור יומיים כשהיה שקט. משה יצא מהמחבוא והחל ללכת לכוון זמושץ. כל הדרך היו מוטלות גופות ופולנים מחפשים שלל.
משה מגיע לזמושץ' ומגלה שמלבדו נותרו בעיר רק עוד שלושה ילדים.
כאשר חשש שיתגלה הוא בורח וממשיך בחיי נדודים בחיפוש אחרי מזון. הוא מספר שקינא אפילו בחתולי הרחוב שמצאו את מזונם בפח האשפה אבל לא היו נרדפים כמוהו. הוא מוצא מחסה לשבועיים בבת שכנים פולניים של סבתו, מאוחר יותר ישתמש בשם של ילד נוצרי מאותו כפר כדי שיוכל להסתתר.יום אחד הוא התגנב למחנה עבודה כדי לקבל קצת מזון.. ואז בבוקר הגיעו הגרמנים עם הכלבים. הוא הסתתר ורעד כשהכלבים רחרחו אותו, אולם נס קרה שוב והוא לא התגלה.. הוא שוב בורח לעבר הכפרים, עם אחת הילדות, בלילות מתכסה בקש. לאורך כל הבריחה היה לו רצון עז לחיות. מידי פעם נתקל בחקלאים שרחמו עליו והציעו לו מרק חם.
ההצלה - הספר זכרוב ואשתו
בחורף 1943 היה קשה מאד. בלילות התחפר בערמות התבן והקש. הוא הבין שהוא צריך לחזור לזמושץ'. הוא מגיע לביתו של הספר הפולני שהכיר אותו ואת סבתו. על אף הסכנה הוא הכניס אותו לביתו ואשתו דאגה לו לבגדים חמים ונקיים ולמדו אותו להתנהג ולהתפלל כנוצרי קתולי. וענדה על צווארו צלב.
הספר ואשתו לקחו סיכון רב כי הגרמנים רצחו מי שעוזר ליהודים. אולם מאחר שגרמנים רבים הגיעו למספרה הוא שלח אותו למס. מקומות אבל משה לא נשאר שם בגלל סכנות, עד שהגיע לחוות בורובינה, לא לפני שהגיע לשם על סף קיפאון באמצע הדרך..
השהייה בחוות בורובינה הביאה לשינוי אבל כל הזמן חשש שיגלו שהוא יהודי. הוא התחיל ללמוד בסתר את סדר התפילות אבל כל זה לא עזר התגלתה העובדה שהוא יהודי והוא נאלץ שוב לברוח. משה עבר שוב בכפרים, עבר מס. בתים וכל פעם נאלץ לברוח מחשש שייתפס. עד שהגיע לביתם של יאן ואנה זוג ללא ילדים שמתוך רחמים העניקו לו בית חם והוא בתמורה יעזור להם בעבודות המשק. הם חיו בצפיפות בחדר אחד אבל נתנו לו הרגשת בית. למדו אותו את ערך עבודת הכפיים וכיבוד כל אדם. הוא הלך לבית הספר ברגלים יחפות עד שאנה קנתה לו מתנה נעליים.. הוא הציג את עצמו כנוצרי וכך כולם התייחסו אליו. באותו זמן החל להאמין בישו ובדת הנוצרית. אבל נותרה בו איזו תקווה מעורפלת להגיע אל ארץ ישראל.
סיום המלחמה
סבא רבה שלי, לייביש פלשלר שמע שמשה נשאר בחיים וחיפש אותו כדי להחזיר אותו למשפחה. אבל משה סרב הוא לא רצה להיות יהודי ולכן ברח ממנו. סבא לייביש לא ויתר הגיע עם קצין יהודי מהצבא האדום, הבטיח למשה שישלח אותו ללמוד כל מה שירצה. וכך היה הוא הצטרף לדוד, שעבר לחיות בעיר ביטום בפולין אבל המשיך להתנהג כנוצרי, להאמין בישו ובנצרות. מצד שני התחיל להשתתף בתנועת הנוער החלוצית, הצטרף לקיבוץ ילדים של תנועת דרור ועבר הכשרה לקראת עליה לא"י.
מאמונה בנצרות לציונות
החיים בקיבוץ בחברת ילדים יתומים ניצולי שואה שחיים ביחד כמשפחה השפיעו על משה ולאט לאט נדלק על רעיון המדינה היהודית. וכך, כשהוא מחזיק תעודה מזויפת הצליח יחד עם ילדי הקיבוץ לעבור מס. מדינות עד שהגיעו לגרמניה. ושם, לאחר ששהה בבית מרפא באזור מינכן הועבר יחד עם ילדים ובני נוער למרכז שהכשיר אותם למטרה אחת - לאהבת הארץ, להגיע לא"י ולהתיישב בה.
בפברואר 1947 אנשי "הבריחה" ציידו את הילדים בתעודות מזויפות והעלו אותם בצרפת על אוניית מעפילים בשם "תאודור הרצל". הצפיפות הייתה נוראית, התנאים ההיגיניים היו גרועים ולאחר שבועיים באוניה , כשכמעט הגיעו לחוף, נעמדו לשיר את התקווה כשבאותו זמן הבריטים יורים על האוניה, קושרים אותה וגוררים לנמל חיפה. העבירו אותם לאונית גרוש ומשם לקפריסין.
קפריסין
בקפריסין הועברו למחנות מוקפים גדרות תיל, צפיפות רבה וחוסר פרטיות. בנוסף, עקרבים, יתושים תנאים קשים ביותר. באחד המחנות רוכזו כל הילדים והוא הפך למחנה נוער. הג'וינט והסוכנות היהודית עזרו ותנאי החיים שופרו. במשך היום ארגנו כתות לימוד וכמו אולפן ללימוד ציונות ועברית. את הזמן הם העבירו גם בספורט כדורגל, אגרוף והישרדות. הרצון להגיע לארץ היה כל כך גדול שיש כאלה שחשבו אפילו לברוח ולהגיע בשחיה אל הים . משה מספר שהם נהגו גם לשיר ולארגן מקהלות. הם ערכו הצגות והכינו לבד את התפאורות. כל הזמן הייתה תחושה של משפחה גדולה, שתקווה גדולה מניעה אותה. גם היו שליחים שבאו מהארץ הדריכו בהתנדבות, הלהיבו ותארו בפרוטרוט את החיים בקיבוץ אמיתי בארץ. היו בהם שליחים מקיבוץ תל יוסף. מגובשים ומעודכנים במה שקורה בארץ הם חיכו לעליה. יש כאלה שחיכו שנתיים.
העליה לארץ
באוגוסט 1947 משה זכה לקבל סרטיפיקט - רשיון כניסה לארץ עבור ילד. וכך הוא הגיע לנמל חיפה. רססו אותו בדי.די.טי, קיבל חיסונים ובפעם הראשונה בחייו נתקל בזיתים. הוא הועבר לקיבוץ תל יוסף שם הצמידו להם מטפלת שדאגה להם יום ולילה. היא ראתה בעבודתה שליחות לקלוט את הילדים הניצולים.
משה חי בקיבוץ מס. שנים. למד בטכניון ארכיטקטורה והיה במשך שנים רבות מהנדס בעיריית תל אביב. הוא נשוי לאסתר ויש לו שני ילדים, איריס ואריק וחמישה נכדים.
משה ממצה את חייו עד תום - הוא אדם פעיל מאד עד היום. נוסע לטיולים בעולם ובכל רחבי הארץ, הוא מצייר, כותב פעיל מאד בארגון יוצאי זמושץ' ואף פעיל בפייסבוק...
בשנת 1987 משה הפר נדר וחזר לאדמת גרמניה כדי לפגוש את המצילים שלו. כאות הוקרה וכגמול להצלת חייו הוא דאג שיאן ואשתו אנה הוק יוכרו כחסידי אומות העולם. במהלך שנים רבות הוא נסע לפולין והעביר הרצאות לתלמידי בתי"ס, הוא ממשיך בחייו להעביר את המסר לדורות הבאים שחייבים לזכור ולא לשכוח.
