EN
print_r(https://dorotmemorialine.com/images/man.jpg);
פנינה שלמון
1938-2016
יוצר הדף: איתמר ברץ קשר לדף: נכד/ה
אודות
חברים ומשפחה
קישורים
גלריה
קהילות
תנחומים ומחוות
סיפור חיים

עבודת הנצחה - מפי פנינה שלמון לבית שור



שם התלמיד המתעד: איתמר ברץ

כיתה: יא 6

הדמות המספרת: סבתא, ילידת  1.2.1938, ראש חודש אדר א' תרצ"ח

מקום לידה: צ'רנוביץ, בוקובינה (חבל ארץ שהיה בשלטון אוסטרו-הונגריה עד סוף מלחמת העולם הראשונה, עבר לשלטון רומניה ואחרי מלחמת העולם השניה עבר לידי רוסיה ושייך כיום לאוקראינה).

עיסוק: הוראת הסטוריה ואזרחות

מקום מגורים במהלך המלחמה: טרנסניסטריה


סיפורה של הדמות במהלך המלחמה:


הסיפור שסבתי מספרת הוא מקטעי זכרון של ילדה, החל בשנת 1941 ועד 1944,  מגיל 3 עד 6 שנים.


סבתי נולדה ברומניה עם עליית קוזה לשלטון. קוזה היה מנהיג המפלגה הפשיסטית ברומניה והיווה איום ישיר ומידי על היהודים. לשעה קלה תפסו הרוסים את השלטון בחבל הארץ שכונה בוקובינה וכעבור זמן חזר השלטון לידי השלטון הפשיסטי הרומני. בראש ממשלת רומניה עמד אנטונסקו, אשר שיתף פעולה עם השלטון הנאצי הגרמני. בפקודת השלטון רוכזו היהודים בגטו ומשם גורשו לטרנסטניסטריה, שם חיו בגטו, בתנאי קיום של "אי קיום": 3 משפחות בחדר אחד, מחולק ל"פינות". בין המאורעות הטראומטיים והקשים הטבועים בזכרונה של סבתי הוא סיפור שריפת ה"טמפל", בית הכנסת המרכזי בצ'רנוביץ (עיר רב לאומית ורב תרבותית, בה תפסו היהודים מקום מרכזי ומתוכה יצאו דמויות בולטות, כמו המשורר פאול צלאן). עוד סיפור שהגיעו לאזני סבתי מאותה תקופה היה הטבעת דודתה של אם סבתי בנהר, סמוך לביתם, על ידי שכניהם. זכרון ממשי של סבתי הוא השמועה שכל היהודים חייבים לגלח את הזקנים שלהם. סבתי מספרת שכילדה, לא קלטה כיצד "חותכים" זקן.


יחד עם זאת, ולמרות הקשיים והרעב, שמרו על זיק יהודי: הדלקת נרות חנוכה בתוך תפוחי אדמה עם שמן.


מסתבר שלמרות הרעב ורדיפות הגויים, ילדים שחיו בחיק משפחותיהם היו מוגנים ונושאים אתם זכרונות ילדות קשים, אך עם נחמה ותקווה.


בטרנסטניסטירה לא היו מחנות השמדה. אבל הקור, הרעב והמחלות קטלו אחוז גבוה מבין אנשי הגטו.


הזכרון הממשי המאיים היה ליל ה"אפצוג" בחודש מרץ 1944: נסיגת כוחות הציר בחזית המזרחית, אשר "חנו" בתוך החדר של שלוש המשפחות. חיילים נאצים בקשו מנוחת לילה אצל משפחה יהודית דוברת גרמנית,  כאשר הצבא הרוסי מזנב אחריהם ונכנס לבית סבתי. למותר לציין את האיום המיידי על המשפחה מצד שני הכוחות. "לקינוח" נכנס חייל גרמני אדיר קומה, בעיני ילדה קטנה, ואמר: "dawonen di koshern" - כאן גרים "הכשרים", ונסוג כאשר ראה את הציוד של הקצינים הגרמנים בדירה. בראי ההסטוריה, מענין לשים לב שהנסיגה של הנאצים באזור בו היתה סבתי קרתה בחודש מרץ 1944,  בשעה שבהונגריה החלה השמדת היהודים בחודש מאי 1944.


איך בכל שרדו סבתי ומשפחתה? בעיקר בזכות התושיה, המסירות, האומץ ודבקות בחיים של אם סבתי, יהודית שור ז"ל. היא השכילה להשיג אוכל תמורת השאלת מטפחת ראש פרחונית וצבעונית, שריד ממחסני הסחורות שהיו בבעלותם לפני המלחמה. מטפחת זו קשטה ראשים רבים של נשים גויות, שיצאו ל"אירועים" שלהם, ותמורת השימוש קבלה אם סבתי מזון: ביצה, קצת חמאה... מה שניתן היה להשיג. התמונה הזכורה לסבתי היא הניסיון לשמור על היגיינה והמאבק במחלות כמו טיפוס, שפקד את שני הורי סבתי. כיצד סבתי נצלה ממחלות? כנראה "השגחה עליונה" (משמים ומאם).


זהו קצה סיפור של זכרון ילדה שורדת שואה, שבמהלך כל שנות חייה רואה את עצמה כילדת תקומה ואשר בשלב מסוים החליטה לציין את יום הולדתה ביום עליתה לארץ, 5.7.1948 .


מה קרה בין מרץ 1944 לבין 5.7.1948?


עם תום המלחה חזרה משפחת סבתי לצ'רנוביץ, שהיתה כבר תחת שלטון הרוסים. מאחר שלימודים בכיתה א' החלו בגיל 7, אם סבתי דאגה ל "home schooling" : לימודי חשבון, קרוא וכתוב בגרמנית ורוסית, שלמדה מחברה שחיה בשכנות.


אם סבתי דאגה לקרוא לבנותיה כל ספרות שמצאה, מהאחים גרים ועד "שר היער" של גטה - כל מה שיכול היה להזין את ראשית תרבותן וכל זאת תוך מאבק יום יומי לפרנסה בתקופה הנוראה שאחרי המלחמה.


השאיפה היתה לעזוב מיד את רוסיה, במה שכונה "רה פטריאציה" - חזרה למולדת, דהיינו לשלטון רומניה, הכל תוך סכנת נפשות ובאומץ לב. ברומניה שהו כשנה, בקרב קהילה יהודית קיימת, שם חוותה סבתי ראשית לימודים בבית ספר יהודי.


חוויה מטלטלת: ברומניה באותה עת עדיין שלט המלך מיהאי, שבסוף מלחמה עבר לתמוך בבנות הברית. ביום חגה הלאומי של רומניה - "זצ'ה מאי" (העשרה במאי) - הלך בית הספר לציין את החג בבית הכנסת. בשעת שירת ההמנון, המורה, חבוש המגבעת, תהה: האם ישאיר את המגבעת לראשו, כמתחייב בבית הכנסת, או יסיר אותה לאות כבוד למלך. הפתרון: הרים את המגבעת ל 20 ס"מ. התרשמותה של סבתי היתה שכיהודי נתין מדינה זרה, חייב היה "לפסוח על שני הסעיפים". לפי תודעתה דאז, ובודאי הנוכחית, הבינה כי מקומה כיהודיה הוא במקום בו תוכל לחיות על פי אמונתה וערכיה. זו ראשית התודעה הציונית של סבתי.


בעיר בה שהתה סבתי, ברלד, היתה פעילות ציונית של מפלגות שונות: בית"ר, הפועל הדתי (המפד"ל לעתיד), גורדוניה ואחרות. שם שמעה סבתי לראשונה את מילות ״התקוה״. ככ פעלו בעיר שליחי עליה ב׳. הסקנדל המפלגתי הראשון שחוותה סבתי היה כאשר הוצג לשליח עליה ב (קרוב משפחה שעתיד היה להעלותם לארץ) פנקס החבר שקיבלו מתנועת בית"ר... הוא מאוד כעס על ההשתייכות לבית"ר. כעבור שנים, כאשר סבתי לוותה כמורה כיתת חינוך בלהבות הבשן, הלכה עם חבר הקיבוץ לבקר את השליח, חבר קיבוץ מסדה, ונזכרו בסיפור.


למרות שהמשפחה של סבתי יכלה לעזוב לאמריקה, כל ענפי המשפחה בחרו לעלות לארץ.


המסע לארץ


סבתי לא מודעת בדיוק להתארגנות לקראת המסע ארצה. ברור היה שצריך להפטר ממעט הסחבות שאספו במהלך השנים, כי מותר היה לקחת משקל מאוד מדוד לאוניה. השמועה גם אמרה שלא יהיו מי שתיה באוניה ולכן לקחו בקבוקים.


המשפחה הגיעה לעיר הבירה, בוקרסט, במסע של פליטים. משם אמורים היו לצאת, כפי שהסתבר לסבתי מאוחר יותר, לגבול בין רומניה לבולגריה, שם היה מעבר לבולגריה וברכבת, בדרך לבורגוס, לעלות לאוניה, והכל בחשאיות מוחלטת.


בשבת תשובה, השבת שלפני יום הכיפורים, עברו את הגבול לבולגריה. הדוחק, המתח והעייפות של המבוגרים ושל הילדים, זכורים היטב לסבתי. היה חשש שלא כולם יצליחו לעבור ועוד יותר חששו מלהשאר ״תקועים״ כפליטים. לפתע הופיע איש צעיר מעליה ב, לקח הצדה כמה משפחות, והעביר את משפחת סבתי את הגבול. לימים הכירה סבתי איש זה, שהפך לאלוף משנה בצהל.


המשפחה ויתר האנשים עברו לאדמת בולגריה ויצאו בדרך לבורגוס, לעלות לאוניה. כאמור, היציאה היתה בשבת תשובה, והנה הגיע ערב יום הכיפורים. מה עושים? הרכבת ממשיכה , שמא תיחשף? לחנות מפני קדושת יום הכיפורים? בסופו של דבר, בלחץ העולים, הרכבת עצרה לשבתון. פעילי עליה ב דאגו למזון לסעודה מפסקת.


באותו מסע יצאו שתי אוניות: ״מדינת היהודים״, שהחילה כמה אלפי עולים, והאונייה ״גאולה״, היא האוניה של סבתי. למעשה זו היתה ספינה ישנה ורעועה. נפרסו בה דרגשים, סבתי היתה בקומת הסיפון. המסע נמשך כשלושה שבועות, בטלטלות קשות ומחלת ים. האוכל היה ביסקויטים וסרדינים. מפקד האוניה היה מוקה לימון, לימים  מפקד חיל הים.


אם סבתי, רבת התושיה והתקווה, יצאה מהמסע בזכרון נפלא: היא נצרה בלבה מראה של אניה שעגנה בבוספורוס, אדם יושב ליד שולחן כתיבה וכותב לאור מנורת שולחן. היא רצתה לקחת אתה רק את הנחמה והתקווה מהמסע הקשה, וזה גם מה שזרעה בלב בנותיה.

סמוך למים הטריטוריאליים של פלסטינה ע״י, הקיפו את הספינה העלובה 6 אוניות מלחמה בריטיות והחל המאבק, בין הפליטים לבין חיילי הוד מלכותה, כשהפליטים משתמשים בזרנוקי מים. כמובן שהאוניה נתפס ונגררה לחיפה. היה זה ביום חמישי לפנות ערב, כשאורות הכרמל נדלקו ונחשפו לעיני העולים. מראה הדר זה לא ימחה מעיני סבתי וגם לא טעם הבננה שהגישו לה.


ביום שבת הוציאו את כולם מהאוניה, כולם רוססו בדי.די.טי. והועלו על אונית מסע של בהמות, בדוחק ובחום אימים, לקפריסין.


חווית קפריסין


הפליטים הושמו במחנות אוהלים, בדיונות חול  פתוחות. שורות של אוהלי סיירים, מחולקים על פי השתייכות מפלגתית... שסביב מוקפים בגדרות ולידן שומרים ה״בוביס״ (השוטרים האנגלים) במגדלי השמירה. הישוב והסוכנות עשו עבודת אינטנסיבית , ממש מחנה ״הכשרה״ לקראת העליה לארץ: נפתחו כיתות לימוד בעברית לפי התכנית שנלמדה בארץ. סבתי למדה בכיתה ד׳. מאורעות מרגשים ומטלטלים, שעדיין מהדהדים באוזני סבתי, היו העברת הדיון מהאו"ם ברמקולים , מרדיו אחד ששרת שני מחנות, אודות ההחלטה על החלוקה בכ"ט בנובמבר, מה שידוע לנו כהחלטת  האו"ם על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל. תקצר היריעה מלתאר את חווית ההכנה לקראת העליה: פעילות עלית הנוער, הכשרת הצעירים לקראת המאבק על הקמת מדינה בארץ ופעילות מחתרתית בשיתוף עם היוונים.


תנאי הקיום היו קשים: גשם, רוחות ואוהלים מתעופפים ברוח, אך ראשם לא שח (כמילות המנון הפלמ"ח).


במהלך 9 החודשים של שהותם בקפריסין בקרו במחנה שליחים מהארץ. סבתי זוכרת את הביקורים של גולדה מאיר, הרב עוזיאל ואת הופעתם המטלטלת של שושנה דמארי ומשה וילנסקי, שליווה את שירתה בפסנתר על גבי משאית. למחרת, כל המחנה שר : ״אני גדליה רבע איש״...


סבתי אף זוכרת שבהיותה ילדה מוכשרת, הוטל על עליה באחד האירועים במחנה לדקלם את  ״יפה נוף, משוש תבל, קריה למלך  רב" (ר יהודה לוי). עוד היא זוכרת את ההכנות לקראת חגיגות העצמאות, כשנפרסה מפה כחולה, שסמלה את הים התיכון, והילדים הכינו סירות מנייר, והשיטו אותן באופן סמלי לכיוון ארץ ישראל.


ב 5.7.1948 הגיעה סבתי עם משפחתה לארץ, ומכאן החלה פרשת התקומה.







קשרים
תמונת פרופיל
קישורים
אלבומים תמונות
גלריית וידאו
מחוות | נרות
שלח
שלח מחווה
הוסף מדבקה
Haim Maor
text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text
Haim Maor
text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text