נולד ב19 לספטמבר 1931 נולד בלבוב בפולניה, אורי עובד בתור מהנדס בניינים מאז שהגיע לארץ ,בזמן המלחמה עבר בהרבה מקומות כגון: בודפסט וינה לבוב .
אורי בן בכור ,אביו רופא וקצין פולני בדרגה מאוד גבוהה ואמו אווה או בכינוייה :בבי הייתה רוקחת. הם גרו בבית גדול מפואר במעמד סוציו אקונומי גבוה בגלל תפקידם, הבית היה מלא משרתים והם הסתובבו בחברה גבוהה .ההורים של אורי שוחחו גרמנית, דבר שנצן להם יתרון גדול מאוד ועזר להם בהמשך המלחמה כשאווה התחזתה לנוצרייה ובכך הצילה את חיי ילדיה אותה ועוד מאות או יותר יהודים בכך שזייפה מסמכים בעזרת הקשרים שיצרה במהלך חייה.
בערב פרוץ המלחמה אורי היה חולה בשחפת ואווה הייתה בדרכה לעיירת נופש שבה תכננה לשהות כדי שאורי יחלים שם , עיירת הנופש הייתה יוקרתית ומפורסמת מאוד באירופה ששמה זקופנה.
אביו של אורי היה בעלה הראשון של אווה , הם התגרשו כשנה לפני פרוץ המלחמה ומשפרצה המלחמה ,האב גויס לצבא הפולני ונשבה בשבי הרוסים, ובפקודת סטלין נרצח במחנה רוסי .
מהלך המלחמה:בזכות המראה האירופי של אווה , הגרמנית שדיברה והקשרים הרבים וגם עבודתה כרוקחת , אפשרו לה להתחזות לגרמנייה נוצרייה וכך במהלך כל המלחמה לא הייתה בתוך גטו אולם אווה הקדישה את כל חייה להצלת יהודים ולא בילדיה . את ילדיה החביאה בדירות חברים או במרתף מנזר (אורי גדל שנתיים במרתף מנזר בתור נוצרי) הם גם חיו ביער כתקופה מסוימת ככפריים.(רק הילדים ולא אווה). אווה הייתה עסוקה במחתרת ,זייפה דרכונים ומסמכים ליהודים וארגנה להם מקומות מסתור ומגורים כך שהצילה חיי מאות יהודים .
בנוסף בזכות היותה רוקחת הייתה לה גישה לחומרים תרופות ורעלים. הייתה נוסעת בכל פולין ומבריחה תרופות וכדורי רעל ללוחמי המחתרת.
אווה אימו של אורי בזמן פריצת המלחמה חייה עם בעלה השני יאן. הוא גם היה קצין בצבא וגויס לקראת פרוץ המלחמה.
בן דודו של אורי מספר: נולדתי בזנייסייניה פרבר של לבוב. החווה של סבי השתרעה על 320 דונם במישור שהיה מופרד מן הבית על ידי פסי רכבת. גרנו בבית עצום,קירות מסוידים בלבן,גג רעפים אדומות, מרפסת מקורה ... זה היה בית ציורי, תרתי משמע כי ציירים באמת נהגו לבוא ולצייר אותו.
בתו הצעירה של סבי פלה, הייתה האהובה עליו, הייתה גבוהה ויפה ושיער בלונדיני זהוב וגוף נפלא.כשפלה חזרה לפולין היא הייתה נשואה לקצין פולני ,היא התנצרה כשסבי שמע על כך הוא הורה להדליק לה נרות נשמה כאילו מתה.
סיפורו של אביו של אורי:אבי רצה להיות פולני יותר מהפולנים.שנה את שמו, הטביל את בנו וחיפש כל דרך לזכות באות הצטיינות של הצבא הפולני.רוסים דרשו מכל הקצינים להימסר לשבי. כעבור מספר ימים קיבלנו פתק ששלח שכתב לאמי "אני הולך מזרחה עם האחרים". במשך 60 שנה לא דעתי את גורלו המדויק. והנה אני מקבל מכתה מהצלב האדום בשנת 2001 מאישה שאיתרה אותי ואמרה שאני בן דודה השני.התכתבתי איתה בפולנית והיא הביאה אותי למוזיאון קטין של צבא פולין בוורשה,ושם שמעתי לראשונה את הסיפור:
ב5 למרץ כתב רש הNKWD לסטלין: "אל החבר סטלין, במחנות NKWD לשבויי מלחמה בברית המועצות,נמצאים אסירים רבים...." "במחנות נמצאים 14736 קצינים לשעבר, פקידים שוטרים בכירים,סוכני מודיעין ובולשת ועוד.. לאור העובדה שכולם אויבים מרים ללא תקנה יש לפתור זאת בדך מיוחדת: תוך שימוש בעונש החמור ביותר:מוות."
החיים בפולין תחת השלטון הנאצי: 1944
לכאורה היו נורמלים, לי כילד בן 10 הכול היה רגיל לפחות כי לא ידעתי מציאות אחרת.בשנת 1944 לכולם היה ברור כבר שהגרמנים הפסידו במלחמה.בפולים וסרביה העמים נלחמו בנאצים וניתן היה להריח את מאבק המחתרת בכל מקום בכל רגע.הגרמנים הו אכזריים מאוד בכל פעם שהמחתרת הרגה גרמני אחד- 100 פולנים עצרו ברחוב כולל נשים וילדים וירו בהם מול כולם.מזון התחלק בתלושים, אלו שמכרו בשוק השחור ונתפסו-דינם מוות. החיים היו לצורך קיום בלבד. לא חופשות לא טיולים לא בלויים כלום.
אחרי המלחמה: אנחנו יורדים בארץ מאונייה בחיפה. אני רואה פעם ראשונה את פלסטינה, אני זוכר את השוטרים הבריטים מחלקים את הילדים למקומות שונים. אני עדיין קטן ובלתי מפותח מכיוון שהייתי חולה בשחפת המון זמן.
ב1954 עם סיום שירותי בצ"הל, (שלושה חודשים מוקדם יותר כדי ללמוד) התחלתי ללמוד בטכניון.בתקופה זו הכרתי את כרמלה ,אשתי לעתיד. ב1959 נסענו אני ואשתי כרמלה וארצות הברית.ההכנסה שלנו הייתה זעומה, ולאחר קשיים רבעם חזרנו לארץ ב1961.ב1966 נולדה מיקי בתנו.חודש לאחר מכן חזרנו לארצות הברית.שהינו שם כמה שנים ושם נולד הילד השני ,אילן. בשנת 1971 חזרנו ארצה. ומיד התחלתי לעבוד על פרויקטים גדולים כמו הקמת דיזינגוף סנטר, לאחר מכן התחנה המרכזית החדשה של תל אביב .
אווה אימי חזרה על משפט אחד תמידי: " הכסף והרכוש באים והולכים,אבל מה שיש לך בראש ,איש לא יכול לקחת ממך."
אורי: "הדבר החשוב ביותר שאני יכול לצוות לנכדיי ולניני שטרם נולדו הוא: השקיעו במוחם, מה שיש לכם שום איש לא ייקח מכם."
