סיפור הנצחתה של ברטה בלומר – תמר צחור
נולדתי כברטה בלומר, בבוקרשט רומניה ב 25.3.1929, כשהמלחמה התחילה הייתי בת עשר. עד 1939 חיינו חיים רגילים. אמא עבדה בבנק, אבא היה סוחר, אני ואחי הלכנו לתנועת נוער "השומר הצעיר" ולמדנו בבית ספר רגיל (לא יהודי) , שהיה ביה"ס מעורב רב-לשוני של האנגלים ולמדנו אנגלית. היו לנו חיים ממש טובים ויש לי זכרונות טובים מתקופת הילדות שלי. היינו יוצאים לטייל בקיץ עם המשפחה, אמנם לא היה חופש כמו כאן בימנו, שאפשר לעשות מה שרוצים כמו להסתובב ברחובות לבד כשהכל בטוח, אבל יחסית לתקופה החיים שלנו אפשרו חופש תנועה.
בגלל שהייתי ילדה קטנה פיזית לא הרשו לי להסתובב לבד ברחובות ואחי ליווה אותי תמיד והחזיר אותי הביתה. אני הייתי בשומר הצעיר מגיל קטן למרות שזה לא היה נהוג, בזכות אחי הגדול שהיה פעיל בשומר הצעיר ולכן יכל לדאוג לכך שגם אני אוכל להצטרף לפעילות. שאחי הודיע בתנועה שהוא מצרף את אותי, הם הימרו ביניהם ואמרו שאם יהיה לי שיער בלונדיני יקראו לי דינה ואם שחור תמר, מאז בעצם כולם קוראים לי תמר.
ב 1939 רומניה כרתה ברית עם גרמניה, רומניה הייתה ספקית של נפט לכן היטלר לא רצה לכבוש את רומניה אלה רצה לשמור על יחסי ידידות ללא תנאי כיבוש. השלטון ברומניה נשאר בידי הממשלה הרומנית הפאשיסטית שהיתה מאוד אנטישמית. בשלב זה, נכנסו לבוקרשט הרבה חיילים גרמניים והחל השינוי הגדול, הרחובות הוצפו בחיילים גרמנים והנוכחות שלהם היתה חזקה מאוד למרות שהם לא פעלו מולנו ישירות. עם הזמן, החלו פוגרומים בבוקרשט ויהודים נרצחו. המידע על המתרחש באזורי הכיבוש של גרמניה הגיע אלינו בצורה מעורפלת, לא ידענו שיש דבר כזה שקוראים לו גטו. הרומנים היו אנטישמים, היה להם משטר ברזל שרדף יהודים אבל לא הוכנסנו למחנות, לא הוגבלנו בתנועה, אנחנו כילדים לא הרגשנו ממש את האנטישמיות ותנועות הנוער המשיכו לפעול.
החיים מ-1939 ועד 1945 הפכו ונהיו יותר ויותר קשים עבור היהודים באירופה. במהלך המלחמה הועברתי לביה"ס יהודי שהמשיך להתנהג כרגיל אבל בזהירות. לא היה אוכל בשפע והרבה דברים נרכשו בשוק השחור. פעם אחת שלחו אותי ואת אחי להביא בקבוק שמן. הינו צריכים להיזהר כדי שלא יתפסו אותנו ,אך לרוע מזלנו תפס אותנו שוטר ולקח אותנו הביתה. כשהוא נכנס הביתה הוא חיפש את אבא שלי, הורי לא היו בבית ולכן איים שיחזור מאוחר יותר. כשחזר השוטר אמר שיקח את אבא שלי לכלא. אבא שלי לקח אותו לחדר אחורי ונתן לו כסף . למזלנו הגדול השוטר הלך. באותה תקופה ברומניה היה אפשר לפתור הכל בכסף (שוחד).
המצב ברומניה נעשה קשה ונקודת המפנה הייתה כאשר סגרו לנו את תנועות הנוער שהיו מסגרת חשובה מאוד עבורנו. לא הסכמנו לוותר על כך ולכן המשכנו את הפעילות בבתים, קראנו למפגשים "המפנה". הינו נפגשים כל פעם אצל מישהו אחר בבית. דווקא ביום שבו אני אירחתי את חברי ,פתאום שמענו דפיקה בדלת, זאת הייתה המשטרה. הם חיפשו את אחי יעקוב בלומר .היה להם צו לעצור אותו. הוא היה אז בן 17. למזלנו באותו הזמן אחי לא היה בבית. היה לנו כלב שהיה מאוד קשור אל אחי וכל פעם שהוא היה חוזר הביתה הוא היה מתחיל להשתולל ולנובח. כך קרה גם ביום הזה .התפללנו שאחי לא יחזור לפני שהמשטרה תעזוב את הבית אך לצערינו תקוותינו לא התממשה. יעקוב חזר לפני שהמשטרה הלכה והמשטרה תפסה אותו. מסתבר שכל מי שהשתייך לתנועת השומר הצעיר נלקח. אף אחד מאיתנו לא ידע במשך שבועות למה הם נלקחו, לאן נלקחו או לכמה זמן. לאחר חיפושים רבים ובעזרת כסף רב אבי גילה איפה הוא נמצא. אחי היה כלוא באחד מבתי הסוהר הקשים. הוא הוכה קשות עד שלא ניתן היה עוד לזהותו. התברר אח"כ שחברים שלהם ,שהיו בתנועה הקומוניסטית החליטו להדפיס על שטרות של כסף משפטים כמו "גרמניה חופשית". אחד מהם שנתפס חויב לתת שמות של החברים שלו שהיו שותפים ובגלל שהוא לא רצה לחשוף שמות של אנשים מהמפלגה הקומוניסטית הוא נתן את שמותיהם וכתובותיהם של החברים שלו מהשומר הצעיר.
חטאיו של אחי, היו על כך שהשתייך לתנועה הציונית השומר הצעיר. הוא וחבריו נאשמו על "בגידה במולדת". לאחר חקירות ועינויים רבים הוחלט על משפט ראווה. המשפט היה מזעזע הביאו אותם מקצה העיר למרכזה .כולם השפילו אותם וירקו עליהם, היו צעקות וקללות "מוות לבוגדים". ההורים שלנו עשו כל מה שאפשר כדי שיוציאו אותם יותר טוב. במשפט נקבע ששלושה בני נוער נידונו למוות, אחי קיבל 20 שנות עבודה בפרך. הורי מכרו תכשיטים, הוציאו הרבה מאוד כסף כדי לעזור לאחי ולהטיב את התנאים שלו בכלא. המשפט הפך גם אותנו בני המשפחה "כמסוכנים למשטר" בעיני השלטונות. הבית היה באבל, התרוששנו כלכלית והמשפחה בתור גוף חזק נפגעה נפשית מה שגרם לי להבין כי אנחנו במלחמה .
אמא שלי היית בעלת כישורי כתיבה. ברומניה באותה תקופה היה מלך שהיה מאוד צעיר בן 18-19 שנים. אמא החליטה לשלוח למלך מכתב שבו שאלה איך היה מרגיש אם היו לוקחים אותו כמו שלקחו את הבן שלה ואיך הוא היה מרגיש אחרי שהיה עובר את כל הסבל והקושי שבנה עובר. כולם צחקו על הרעיון של אימי. אך בניגוד לדעת הרוב, המלך קרא את המכתב ונתן להם חנינה. באנו לבית הסוהר כדי לשחרר אותו לאחר שקיבל חנינה אך לא היה שום זכר לנערים. פתאום הגיע שוטר שאמר שנכון שלמרות שהמלך נתן לנערים חנינה הם נילקחו למחנה פוליטי דרגג'. שם אחי וחבריו היו עד סוף המלחמה.
אחרי שלקחו את אחי לבית הסוהר ,בית הספר היהודי לא רצה עוד לקבל אותי כדי שלא יהיו בעיות. הם אמרו לי שבגלל המצב יהיה לי טוב יותר בבית .נשארתי בלי לימודים ובלי מסגרת. זה היה קשה לילדה כה צעירה להבין את זה. היו תקופות שלא הייתי בבית הורי שלחו אותי לדודים כדי שאצלם אני אהיה יותר מוגנת.
יום אחד הגיעו מהסתדרות הציונית ובישרו ש 70 בני נוער יהודים יוכלו לצאת מרומניה ושהיעד יהיה ארץ ישראל. הם החליטו לכלול את שמי ברשימה בגלל הסכנה שמשפחתי הייתה נתונה. הסכנה הייתה גם לגבי וגם להורי שחששו שנישלח לטרנזיסטן לאן שהגרמנים מגלים את תושבי האיזור. ידענו שרוב האנשים שהיו שם לא חזרו משם, האוכלוסיה היתה אנטישמית וניצלה את היהודים. היה רעב וקור כבד. הורי השלימו עם זה שאולי ישלחו אותם לשם, אבל שמחו שאפשר לעלות אותי לארץ ישראל. הרצון של הורי להציל אותי הכריע את הכף והם החליטו לתת לי להצטרף למסע. היו שמועות שמשלחת הנוער הינה מעשה תרמית והרכבת תיסע ישר לאוושויץ. הייתי צעירה מאוד, בת 13 אך היה בי רצון עז לצאת למסע הזה מבלי שהבנתי את הסיכון הכרוך בו. חיכתי הרבה עד למסע, לבסוף חלומי התגשם וב-14.3.43 .יצאתי ברכבת למסע הארוך. לפני שעלתי הלכתי להיפרד מאחי בבית הסוהר שוב תמורת שוחד. את היום הזה אני לא אשכח, מאוד התרגשתי, כולם בכו, אלו היו רגעים קשים. הורי ליוו אותי לרכבת, למזלי היו איתי שתי חברות טובות שתמכנו וחיזקנו אחת את השנייה.
תוכנית המסע הייתה ארוכה .היה עלינו להגיע לגבול בולגריה ומשם דרך יוון להגיע לתורכיה ומשם לארץ ישראל. כשהתקרבנו לגבול עם בולגריה הרכבת האטה וחיילים גרמנים עלו בצעקות "האלט" (עצור!) "ראוס" (החוצה!) .הם ציוו עלינו לקחת את המזוודות שלנו ולרדת מהרכבת. מי שלא הספיק לקחת את חפציו ,זרקו לו אותם מחלונות הרכבת. למטה פגשנו אדם מבוגר שהיה איתנו, שהציג את עצמו כנציג "הצלב האדום" המלווה את המסע. בידיו היו את כל המסמכים המאשרים את היציאה שלנו ברשות מרומניה. הנציג נלקח למפקד הנאצי להסביר את היעוד של המסע ולא חזר כל הלילה. ההרגשה שלנו הייתה איומה ונזכרנו בכל האזהרות מלפני הנסיעה. בסוף הלילה המותח, עם זריחת השמש חזר אלינו הנציג ובישר שאושר לנו להמשיך בדרך. המשכנו בנסיעה ובלילה למחרת שוב צעקות "האלט". שוב חיילים גרמנים שדורשים מאתנו להציג דרכונים ,שוב רגעי אימה ולבסוף הם לקחו איתם ארבעה נערים שהיו בעלי דרכונים פולנים ושלחו אותם לאושוויץ. הרכבת המשיכה במסע ואנחנו היינו מלאות בחרדות ,אך השתדלנו לא לאבד תקווה. המשכנו ליוון ומיוון לטורקיה .שוב שמענו קולות של חיילים אך הפעם היו אלו החיילים הבריטים. אז הבנו שהסכנה כבר מאחורינו ואנחנו בידי בני-ברית. באינסטנבול חיכו לנו נציגי הקהילה היהודית ונציגי הסוכנות היהודית מארץ ישראל, שנתנו לנו אוכל ולהתקלח, אך עדין היינו נתונים בפחד נוראי. בהמשך, ברכבת ליוו אותנו הבריטים, המשכנו במסע, עברנו בסוריה משם סוף סוף הגענו לארץ ישראל.
ב24.3.1943 הגענו לארץ ישראל אחרי עשרה ימים של מסע מפרך. היה זה חלום שהתגשם עבורי. נשכחו מאיתנו הפחד, העייפות והחרדות. בתור נערות שעלו ללא הורים קיבלנו רשות לשלוח מכתב פעם בשלושה חודשים הביתה. בהתחלה ב1945 הצלב האדום איפשר לנו לשלוח מברק של 25 מילים, אני עליתי עם שתי החברות שלי מרגה ונעימה ובמקום לשלוח מכתב אחד כל שלושה חודשים היינו רושמות את שלושת השמות שלנו כראשי תיבות ושולחות כל חודש מכתב מכולנו למשפחותינו. העבירו אותנו לגור בקיבוץ שער העמקים. הקיבוץ שלח אותי להיות מורה בסמינר הקיבוצים. שלוש שנים אחרי שעליתי ,התגייסתי לפלמ"ח. בהתחלה הינו עשרים וארבעה חברים מיוגוסלביה ,רומניה והונגריה. היינו בעלית הנוער ואז בפלמ"ח. תוך כדי שרותינו פרצה מלחמת השחרור, שמעון בעלי כיום שאותו הכרתי בקיבוץ, עבר קורס חבלה ואותי שלחו ללוות שיירות לירושלים. כשנגמרה המלחמה שמעון התנדב להקים את חטיבת הצנחנים. הוא היה מראשוני הצנחנים בארץ. זאת הייתה אחת הסיבות שעזבנו את הקיבוץ. שמעון היה צריך להתמקד בתפקיד ,אך ,הקיבוץ רצה שהוא יתמקד בעבודות בקיבוץ . לכן החלטנו לעבור לת"א, כדי שימשיך את תפקידו כמיסד חטיבת הצנחנים. לאחר מכן, ייסד את הצניחה החופשית בארץ.
כל אותו זמן, לא ידעתי אם משפחתי תגיע לארץ, יכולתי רק לקוות. אחרי שעליתי זרקו את הורי מהבית שלנו בבוקרשט ולקחו להם את הדירה. הורי עלו לארץ בסוף 1949. כל אחד עם 70 ק"ג ציוד אישי. לא נתנו להם לעלות עם יותר מזה, שנה אחריהם עלה אחי יעקוב אחרי שהשתחרר מהכלא. אני חיכיתי להם פה , והייתי מאושרת שהתאחדנו מחדש. יעקוב ואישתו הקימו את קיבוץ זיקים לא רחוק מעזה וההורים שלי היו איתי . לאחר זמן מה הועברו למעברה עם כל העולים החדשים עד שקיבלו דירה. אבא שלי דיבר עברית .הוא היה פקיד במשרד הביטחון אמא לא דיברה את השפה ולכן לא קיבלה עבודה.
האיחוד המשפחתי שלנו, ההתבססות בארץ ישראל בקיבוץ והרחבת המשפחה שלנו הם הדברים שאני גאה בהם ושמחה לספר עליהם , במטרה לעודד וללמד שתמיד צריך לא לאבד תקווה .
