דף לכבוד / לזכר

סיפורה של הדמות לפני המלחמה :

שרה הוניגמן נולדה בלודג' , פולין ,כבת יחידה לאמא מורה בבית ספר ממלכתי יהודי  ואבא סוחר.

שרה למדה בבית ספר יהודי פרטי לבנות.

אמה של שרה נולדה על יד בביאליסטוק ועברה ללודג' ,ואביה נולד בלודג'.

ילדותה של שרה הייתה מאוד מאושרת ,למדה והתחנכה על השפה ,התרבות והספרות הפולנית אך תמיד ידעה שהיא יהודייה ,לא ראתה בזה שום גנאי.

הפעם הראשונה ששרה הרגישה וחוותה אנטישמיות הייתה כאשר היא הייתה בת 9. בפינת הרחוב אשר גרה בה משפחתה של שרה הייתה מכולת קטנה ויום אחד ,שרה הלכה לקנות מים מהמכולת ,וכאשר יצאה מהמכולת עבר גוי שיכור ,העיף את בקבוק המים מידה ,הוא התפוצץ והגוי אף קילל את שרה. שרה באה בבכי גדול הביתה ,וזו הייתה הפעם היחידה בילדותה ששרה הרגישה על גופה אנטישמיות.

לשרה יש רק זיכרונות טובים מילדותה אבל תמיד זכרה כי הכיוון המרכזי הוא הציונות.

לאמה של שרה היה אח קטן ,אשר היה פעיל ציוני ,ועלה לארץ ב-1935 ,והוא היווה דוגמה ואת האידיאל עבור שרה.

בביתה של שרה תמיד היה רדיו ועיתון בבית ובכך היא קיבלה וידעה כל מה שצריך לדעת (או לפחות כל מה שילדה בגילה הצעיר צריך לדעת).

שרה מעולם לא ראתה כפרים או עיירות מחוץ לעיר הגדולה לכן בילדותה חשבה שכולם גרים בעיר גדולה.

בקיץ 1939 משפחתה של שרה והיא נסעו לחופשת נופש בעיירת נופש ושם כבר התחילו לדבר על כך שתפרוץ מלחמה אך לא דיברו על כך בנוכחות ילדים.

באמצע אוגוסט ,כאשר חזרו מהחופשה עקב עבודתה של אמה ,שעבדה בבית הספר והייתה צריכה להכין דברים לקראת שנת הלימודים החדשה ,אז כבר התחילו לדבר ברצינות על המלחמה וזה כבר היה באוויר ובלודג' במיוחד היו הרבה גרמנים אזרחי פולין שתלו מודעות ברחוב על איך להתנהג בזמן הפצצה ,שימוש במסכות גז אבל לא בכל בית היה רדיו או עיתון לכן רוב הדברים נשארו בגדר שמועות.

סיפורה של הדמות במהלך המלחמה :

ב1 בספטמבר 1939 פרצה המלחמה ולודג' הייתה אחת הערים הראשונות שהנאצים כבשו והם כבשו אותה כמעט ללא קרב בגלל האוכלוסייה הגרמנית שהייתה בלודג'.

המבוגרים ,זכרו את המלחמה הקודמת ואם יש משהו אחד שהם זוכרים היטב מהמלחמה הקודמת זה שמגרמנים בורחים.

ערב אחד ששרה זוכרת היטב זה ערב שהרבה אנשים רצו לקחת את הדברים שלהם ולברוח מזרחה לאזור שהגרמנים לא כבשו ,ואביה רצה לעשות אותו דבר ,אך סבה אמר שהוא לא הולך לשום מקום וגורלן של כל היהודים יהיה גורלו גם שלו.

אמה של שרה לא יכלה לעזוב אותם לכן אביה הלך והם נשארו בבית.

שרה זוכרת שבאותו הערב כל האנשים היו ברחוב ,לקחו את דבריהם ועזבו.

כאשר כמה שבועות אביה של שרה חזר. הוא הגיע עד ורשה וחזר.

בעלי הבניין של שרה היו פולנים גרמנים לכן הניפו לפני הבניין דגל עם צלב קרס ,מה ששמר על משפחתה של שרה לתקופה מסוימת.

יום אחד שרה הלכה לקנות לחם ,והגרמנים שמרו על התור. ילד פולני שידע ששרה היא יהודייה הצביע עליה ,אמר שהיא יהודייה ,הגרמנים העבירו את שרה לסוף התור וכשהגיע תורה לקבל לחם כבר לא נשאר לה.

כשהגרמנים נכנסו לפולין ,הם העבירו בניינים ומוסדות לידי הרייך ,שרה זוכרת כיצד בית ספרה נלקח מהם.

כאשר אביה חזר ,כבר היו הרבה חוקים נגד היהודים ביניהם אי אישור עבודה. אך מכיוון שאביה ידע מצוין גרמנית והיה לו מראה לא יהודי טיפוס ,הוא קיבל אישור מיוחד להמשיך לעבוד בעבודתו ,ללכת בלי סרט זיהוי וללכת אחרי שעות העוצר.

לדודה של שרה ,אחיה של אביה היה חברה לשילוח והוא עבד עם משרדה של אביה ,ויום אחד נכנסה גרמנייה לחנותו של דודה והוא הפנה אותה לחברה של אחיה ,ואמר לה שהוא עובד שם ,וכאשר הבינה שהוא יהודי וגם אחיו יהודי היא הלשינה לרשויות ,ואביה נאלץ להתחיל לענוד סרט זיהוי ,נלקחה ממנו הזכות ללכת לאחר שעות העוצר אך הוא המשיך לעבוד שם.

בתחילת שנת 1940 העבירו את ה משפחתה של שרה לגטו באזור הנחות של לודג'.

שם ,התנאים היו מחפירים ,היה צפיפות קשה ורעב כבד ,אך שם התמזל מזלם של משפחתה כי שם הייתה דירה שהייתה בבעלות של דודתה ולכן שם גרו. בדירה הזו היה חדר שינה ומטבח קטן ,עם מים זורמים ,מה שלא היה בכל בית כי זה היה אזור מאוד ישן.

ביתם היה ממש על גבול הגטו ,בצמוד לגדר הגטו.

בהתחלה הקיפו את הגטו בגדרות תיל אך אפשר היה עדיין להיכנס ולצאת מהגטו.

כאשר הוציאו את משפחתה של שרה מביתם היו צריכים להוציא כמה פריטים ושרה הוציאה את ספריה.

ב30 לאפריל 1940 הגטו נסגר הרמטית ולא היה נכנס ולא היה יוצא מהגטו.

שרה למדה שנתיים בגטו עד שהגרמנים הורו על סגירת הלימודים בגטאות ואז התחילה לעבוד.

בגטו ,הרבה משפחות קיבלו את האוכל וחילקו אותו בין בני הבית בצורה לא שווה.

אך בביתה של שרה שבו גרו היא ,הוריה ,סביה ובת דודתה ,האוכל התחלק שווה בשווה ולא הרגישה חוסר גם בתקופת הגטו מה שהשאיר את משפחתה מאוחדת וכך צלחו את תקופת הגטו יותר בטוב על כל הקשיים .

אחרי שסגרו את בתי הספר בגטו ,בגיל 13 הצטרפה שרה לתנועת נוער חשאית בגטו ,הנוער הציוני  וזה דבר שחיזק מאוד את אלה שהיו בתנועה ומאוד חיבר אותם. הם היו נפגשים בדירות של הבוגרים ושם היו מנותקים מהמציאות הקשה בגטו.

ב1 בספטמבר 1942 נכנסו הגרמנים והוציאו חולים מבתי חולים ,ואביה באותה תקופה חלה בטיפוס והיה מאושפז בבית חולים. השומר בכניסה אמר לשרה לברוח.

אמה של שרה והיא הלכו למצוא את אביה אך ללא הצלחה. בצד השני של בית החולים שהיה מוסתר שמעו משאיות לוקחות חולים והשמועה התפשטה בגטו. אמה של שרה והיא עמדו בפתח בית החולים ,שרה הלכה למשרד שבו עבד אביה וצעקה שם על העובדים ואמרה להם שהם יושבים פה בלי לעשות כלום ולא עוזרים לאביה וכמה עובדים באו עם שרה ,בעיקר כדי להשתיק אותה.

בית החולים גבל עם מכבסה. בצד של המכבסה היה תנועה של אנשים ,הולכים ובאים. היא דפקה בדלת המכבסה ושם היה בחור שלמד איתה בתיכון. היא ביקשה ממנו להיכנס לבדוק היכן אביה אך הוא לא נתן לה ,הוא אמר שהוא ייתן רק למבוגר להכנס ,לכן היא קראה לאחד העובדים ,והוא נכנס.

ברגע שהוא נכנס ,אביה של שרה עבר מצד בית החולים לצד שלהם.

האחיות החביאו אותו בבית החולים ובכך ברח. הוא לבש בגדים של רופא והוא הונחה ללכת לגדר הגבול שבין המכבסה לבית החולים.

מרחוק ראתה שרה גבר הולך עם העובד אשר עבר לצד השני. שרה אמרה לאמה שהיא חושבת שזה אביה וזה אכן היה הוא וכך הוא חזר הביתה.

כמה ימים לאחר מכן נשא חיים רומקובסקי ,אחראי הגטו נאום בו אמר שהגרמנים הנחו לו להעביר לידיהם את כל הילדים בני ה10 וכל המבוגרים מעל גיל 65 ,מכיוון שהם לא יצרנים והם לא חיוניים לגרמנים. רומקובסקי אמר כי הגרמנים ציינו כי אם לא ישתפו פעולה הם יעשו זאת בעצמם בכוח.

המשטרה היהודית הייתה אחראית לעשות את המלאכה אך לרובם היו ילדים או מבוגרים במשפחה כך שלא יכלו לעשות זאת ,לכן הגרמנים נכנסו ,הכריזו על עוצר ואמרו כי ייכנסו לכל בית ובית ויילקחו כל מי שיירצו. באקציה זו הוצאו 20,000 יהודים מהגטו.

ביתה של שרה היה השני ברחוב שבו נכנסו. הגרמנים הורו להם לצאת מהבתים ולהסתדר בחמישיות מחוץ לבית. סבה של שרה נפטר כבר לכן רק סבתה של שרה הייתה אמורה להילקח על ידי הגרמנים. משפחתה של שרה חשבה איך להחביא את סבתם.

אחד מן הדיירים בבניינם של משפחתה היה משתף פעולה עם הגרמנים. וכאשר הם ראו אותו יורד איתה לקראת הגרמנים והוא לא מחביא אותה ,הבינו כי זה נכון שבאמת אם יימצאו מישהו מתחבא בבית יירו בו ,כי אם הוא עשה את מה שביקשו אז כמובן שגם הם חייבים.

שרה עלתה עם אמה לביתם ,הורידו את סבתם מהמחבוא ,ועמדו מתחת לביתם.

כשהגרמנים עברו ליד סבתה של שרה הם לקחו אותה. אמה של שרה והיא רצו אחריהם ולא רצו שייקחו אותה אך שום דבר לא עזר. (5 בספטמבר 1942)

רק לאחר המלחמה התברר שכל מי שנלקח מבתי החולים וכל הילדים והמבוגרים שנלקחו היו הראשונים שנוסו עליהם ההשמדה בגז ,במשאיות.

האקציה הזו ארכה חמישה ימים והיא שינתה את החיים בגטו. אין משפחה שלא נפגעה מהפעולה.

אמה של שרה עבדה כמורה גם בגטו ,אך לאחר האקציה הזו לא הייתה לה עבודה מכיוון שלא היה את מי ללמד. רוב הילדים נלקחו על ידי הגרמנים והילדים שכן הצליחו להחביא "לא היו קיימים" (מבחינה רשמית) מחשש שיבינו כי החביאו את הילד והוא יילקח או ייהרג.

לאחר האקציה עברו בית ,לדירת קרקע. המשפחה של שרה והיא ישבו עם תרמילים במסדרון והחליטו שלא ייענו לבקשת הגרמנים באחת האקציות ,אך לא הגיע אף אחד. לאחר כמה ימים הגיע מקפד הגסטאפו של הגטו של דירה ,עם אקדח שלוף והיה זועם. הוא צעק להם לצאת החוצה ,מלווה בכמה שוטרים. ואז כבר לא הייתה ברירה למשפחתה והם היו חייבים לצאת.

העלו את משפחתה של שרה על עגלה עם סוס ,ביחד עם עוד משפחה ושוטר שהיה מכר של אחד הנוסעים על העגלה. הם נסעו ברחובות הצרים של הגטו והוא אמר שאם ייראה שהמפקדים לא נוסעים ברחובות האלו ,הוא אמר להם ש"לא ייראה" אם יקפצו מהעגלה ויברחו.

וכך היה ,כולם קפצו מהעגלה ,ללא התרמילים וללא רכושם.

הכל קרה מהר מאוד ונוצר מצב בו שרה לא ראתה אף אחד מבני משפחתה. היא הלכה להרבה בתים ,דפקה על דלתות וחיפשה את משפחתה אך לא מצאה. לאחר זמן קצר ,כשהסתיימה שעת העוצר ,מצאה את משפחתה בדירה ישנה.

בתקופה הזו המשפחה חיה בכל מיני מקומות בגטו ,איפה שהיה אפשר. עד שב28 באוגוסט 1944 העלו אותם על רכבת.

אביה של שרה היה במצב מאוד לא טוב ,בקושי עמד על רגליו.

דחסו אותם אל הקרונות ,עמוסים באנשים ובכל קרון היה דלי עם עם מים ודלי לצרכים.

לקח שעות עד שהרכבת בכלל זזה והם לא ידעו אפילו לאן הם נוסעים.

הם נסעו כמה שעות ,עם הרבה עצירות עד שעצרה ולא המשיכה ,ואז נפתחו הדלתות.

הם הגיעו לאושוויץ.

בחוץ היה עדיין חושך. הגרמנים צעקו לצאת מהקרונות. הרציף היה מואר עם המון פנסים ,וברציפים היו המון חיילים עם כלבי שמירה.

הפקודה הראשונה שנשמעה ברמקולים הייתה שכל הגברים צריכים לעבור לרציף אחר.

אביה עבר לרציף הזה ,בלי שהספיקו אפילו להגיד שלום.

שרה ,אמה ובת דודתה היו ביחד עם כמה חברות של שרה מהתנועה.

בתוך כל הבלאגן ,הצרחות והצעקות של החיילים הגיע אדם לבוש בכותונת פסים ודיבר פולנית אליהן ואמר שיגידו המבוגרות שהן בנות 34. וכמו שהופיע ,כך נעלם ,במהירות. הן רצו לשאול אותו איפה הן ומה הולך לקרות אך הוא היה כבר אינו.

שרה ניסתה ללכת לאביה ,ברציף האחר ,אך החיילים דחפו אותה חזרה למקומה והיא צעקה לו : "אבא ,אתה בן 34". אם הוא שמע את זה או לא ,שרה לא יודעת. זו הייתה הפעם האחרונה ששרה ראתה את אביה.

כשהתחילו היא ,אמה ובת דודתה ללכת והגיעו לבמה שכזו ,עם כמה קצינים ואחד ,שהיו לו כפפות לבנות ,מי שלאחר מכן התגלה כמנגלה.

שרה ואמה החליטו ששרה ובת דודתה יילכו אחריה ,כי ראו כיצד הוא מכוון אנשים לימין ולשמאל למקומות שונים עם המקל שלו.

הוא שאל את אמה ,בגרמנית הכי מנומסת שיכולה להיות : "בת כמה את?" והיא ענתה לו : 34.

בת דודתה הייתה בשנה צעירה משרה והיא פחדה מאוד מהגרמנים וקיבלה התקפות היסטריה.

הן הלכו עד אשר הגיעו לאולם גדול ,שם אמרו להם להתפשט ולקפל את הבגדים ,הן יילכו למקלחות וככה יקבלו את בגדיהן חזרה לאחר מכן.

הגרמנים הורו להחזיק תכשיטים ביד והם יעברו לאסוף אותם. לשרה היה טבעת קטנה ותליון שקיבלה מסבתה. היא הכניסה אותם לפה ובכך הסתירה את התכשיטים.

שרה הייתה מאוד מופתעת וחוותה אירוע טראומתי כאשר ראתה את החיילים הגרמנים עומדים וצוחקים על הנשים העירומות הרבות שהיו שם.

הן נכנסו למקלחת ,ויצאו הצד השני ,בכלל לא איפה שהיו בגדיהם. בידה היא החזיקה את תכשיטיה.

הן נכנסו לאולם שני ,שם גילחו אותן.

שרה פחדה מאוד שהיא לא תזהה את אמה מכיוון שכולן מגולחות היו נראות מאוד דומות אחת לשנייה באותו הרגע בשביל שרה.

הגרמנים זרקו שמלות ובגדים לעבר הנשים וכל אחת תפסה מה שתפסה ,לא משנה מה המידה ,האם זה קטן או גדול עליה ,זה מה שיש.

שרה ראתה את אמה עם שמלה כחולה משובצת ובכך ידעה כיצד לזהותה.

ככה הן הגיעו לצריף גדול שם נאלצו לשכב על הריצפה ,עם קש ,שם בילו כמעט שבעה שבועות.

שם הן לא עבדו. כל כמה ימים היו סלקציות למיניהן ובערב הראשון שהן הגיעו הן היו מותשות ומי שטיפל בהן היו יהודיות שקיבלו אותן.

הן שכבו בשורות כדי שיהיה מקום לכולן והיה צפיפות גדולה.

מרחוק הן ראו אש והבנות האחרות אמרו שאם לא יתנהגו טוב הן יישרפו שם.

אמה של שרה הייתה במצב מאוד קשה .

בכל יום הן היו יוצאות למסדרים ,שם ספרו את כולן. בכל צריף שכזה היו 800-900 נשים ,ועד שלא היו בדיוק הכמות שצריך להיות ,המסדר לא היה נפסק.

בערב אסור היה לצאת מהצריפים והגדר הייתה עם זרם חשמלי גבוה מאוד.

היו נשים רבות שלא עמדו בסבל הרב ,ופשוט שמו את ידן על הגדר ,ובכך סיימו את חייהן.

שרה התחילה להבין שעושים כל מיני חילופים. היא עשתה כל מיני עסקאות ,לדוגמא – הביאה את המרק שלה לאישה אחת ובכך קיבלה למשל כף. כך עשתה כל מיני חילופים קטנים ובכך דאגה לעצמה ,לאמה ולבת דודתה.

לאחר תקופה מסוימת ,התחילו הגרמנים להעסיק את הנשים בעבודות כמו העברת אבנים בשבילים וכדומה. לאחר מכן ,בכל צריף הייתה אישה שהייתה רופאה ,או לפחות אמרה שהייתה רופאה ובכך אישרה או לא אישרה יציאה של נשים למסדרים כי המסדרים היו מאוד קשים וארוכים מאוד.

שרה שיחדה את הרופאה כמו רבות אחרות ובכך דאגה לאמה.

יום אחד ,כשחזרו מהמסדר שאליו אמה לא יצאה ,אמה הייתה איננה. הן רצו לצריף החולים ,שהוא היה "כרטיס לכיוון אחד" ,מי שנכנס לשם לא חוזר (נלקח למשאיות).

הן גררו אותה משם בזמן שהיא מבקשת מהן לעזוב אותה ואמרה שאין לה כוח יותר ושהיא לא רוצה יותר להמשיך ככה.

כעבור זמן מה ,באחת הסלקציות האחרונות שלהן במחנה סובבה שרה את ראשה וראתה כיצד מעלים את דודתה למשאית ,ושרה ידעה שמשם אין דרך חזרה והיא לא תראה יותר את בת דודתה.

במהלך שהותה במחנה ,שרה ראתה שהרבה נשים עושות עסקאות עם כל מיני חפצים ופריטים שיש ברשותן ויום אחד הגיעה אליה אישה ,מבוגרת ממנה ,שאמרה לה שאם תביא לה את הטבעת שיש ברשותה ,היא תדאג שיהיה לשרה תמיד אוכל. וכך באמת היה. שרה הביאה לאישה את הטבעת שלה והאישה תמיד מצאה את שרה ודאגה לה.

משם ,העלו את שרה ואמה על רכבת והעבירו אותן למחנה אחר ,למחנה עבודה בעיירה קטנה בגרמניה. שם היו תנאים טובים יחסית ,שרה עבדה במפעל נשק ועשתה את הכדורים לנשקים.

שם הם היו עד אמצע אפריל 1945 ,עד שאמרו להן לקחת את כל דבריהם ומעבירים אותם למקום אחר. המפעל הזה עבדו גם שבויי מלחמה איטלקים שמאוד עזרו לשרה ואמה בתקופה במחנה העבודה בגרמניה.

שרה ואמה עלו על רכבת ונסעו שבוע ימים ,הלוך וחזור עד שהורידו אותם מהרכבות ,קרוב לצ'כיה ,והן הגיעו לטרזינשטט ברגל.

הן נכנסו ,ומפקדת המחנה אמרה להן שתוך שבועיים הן חופשיות ,ומי יודע מה יקרה איתה ,ובכתה.

סיפורה של הדמות אחרי המלחמה :

ב-8 במאי נכנס טנק רוסי לתוך המחנה והן חשבו שזה סתם איזשהו בלוף ,אך בבוקר לאחר מכן הן קמו ולא היו חיילים במחנה יותר ,רק שוטרים צ'כים שהרימו את המחסום ואמרו להן : "לכו ,אתן חופשיות ,המלחמה נגמרה."

שרה ,אמה ועוד כמה צעירות יצאו מהמחנה והתחילו ללכת.

הן ראו חיילים גרמנים שבויים שוכבים בתוך תעלה והשוטרים הצ'כים הסבירו להן שהן יכולות לקחת מהן כל מה שירצו ,אך אסור להן להרביץ להם.

כל אחת לקחה כמה דברים והן חזרו למחנה.

הן שהו שם עוד חודשיים ,והמחנה היה שמור על ידי חיילים רוסים.

יום אחד הגיע למחנה רכב עם דגל כחול לבן ,עם מגן דוד ,והחיילים שיצאו מהמכונית היו לבושי מדים עם הסמל גם כן.

במהלך כל הזמן שהייתה שרה באושוויץ ,שיננה שרה את כתובתו של בית דודה בתל אביב ,בישראל.

החיילים הגיעו כדי לאסוף מכתבים ,ושרה שלחה מכתב.

החיילים אמרו להן שאם הן רוצות לעלות ארצה ,הן צריכות לנסוע לאיטליה ,ומשם יוצאות הרבה אוניות לארץ.

אמה של שרה רצתה לחזור לפולין ,אך שרה לא הייתה מוכנה.

שרה ואמה הגיעו לפילזן ,על גבול צ'כיה ,שם הם חגגו עם דגלים ,ויצאו עם רכבת של 800 איש ,והן הגיעו למחנה עקורים בגרמניה ,שם הן היו עוד שנתיים.

בשנת 1947 ,הגיעה שרה ארצה.