הנצחת דמות
מגיש: טום ליבוביץ כיתה: יא'3
הדמות המונצחת: מרדכי רינגל
הקירבה: סבא (מצד האם)
תאריך לידה: 23 בנובמבר 1924
מקום הלידה: דינוב, גליציה, פולין
עיסוק\מקצוע: מכונאי רכב
סיפורה של הדמות לפני המלחמה:
סבי מרדכי רינגל נולד בפולין 1924. בילדותו למד בבית ספר עממי פולני וגם בחדר עם הרב (אלה היו הלימודים היהודיים). בילדותו היה דתי והניח תפילין בכל בוקר. בביתו דיברו אידיש, בחדר למד "לשון קודש" (באותיות עבריות). בשבתות הלך לבית הכנסת ואחרי הצהריים הלך לחדר ללמוד תורה. כילד דתי היו לו פאות והוא הלך עם כובע מיוחד ובגדים שאפיינו את היהודים באותה תקופה. בביתו דיברו הרבה מאוד על ארץ ישראל. הוא חי בסביבה יהודית מובהקת ובבית הספר היו לו חברים פולנים נוצרים. בתקופת נעוריו עבד בחנות התבואה של אביו. הוא אהב לשחק משחקי כדור עם חבריו, רכב על אופניים וקרא את ספרי שלום עליכם באידיש. בחגים הוא אהב לנסוע לכפר הסמוך לעיירה שלו, שם היה ביתו של הרבי. כל חבריו נסעו לשם גם ובילו שם יחד. הנסיעה לשם הייתה בעגלה עם סוס. בגיל 14 הפסיק את לימודיו בבית הספר משום שאז פרצה המלחמה והתחילו נדודיו.
סיפורה של הדמות במהלך המלחמה:
כשפרצה המלחמה גר סבי בדינוב שבפולין. דינוב הייתה על שפת הנהר "סאן" שהיה הגבול בין הצד הגרמני של פולין לצד הרוסי של פולין, דינוב הייתה בצד הגרמני של פולין.
בנובמבר 1939 הגרמנים נכנסו לעיירתו, הם שרפו את בית הכנסת ואת ספרי התורה. הם הוציאו את כל הגברים המבוגרים מהבתים ואמרו להם שהם לוקחים אותם לעבודה. הם לקחו את הגברים האלה ורצחו אותם ביער הסמוך, כך איבד סבי את אביו מיד בתחילת המלחמה. הנאצים אמרו לתושבים היהודים שהם צריכים לקחת דברים לכמה ימים וגירשו אותם לצד הרוסי של פולין.הם אספו את היהודים, רשמו את שמותיהם והיהודים נאלצו לעבור ברגל דרך הנהר לצד הרוסי. הם השאירו את הדברים שלהם שלקחו בחוסר ברירה בנהר. אחותו הבכורה של סבי, רחל, שהתחתנה לפני המלחמה ונולדה לה ילדה, סוזי, עברה לגור עם בעלה והילדה בוינה ואז בורשה לפני פרוץ המלחמה. כשפרצה המלחמה הם ביקרו מורשה בדינוב, אולם כשהגיעו לעיירה, סבי אמו ואחיו הנוספים כבר עברו לצד הרוסי של הנהר. רחל, בעלה (ירמי) והילדה (סוזי) לא הורשו כבר לעבור את הנהר והם נפרדו מהמשפחה בצעקות מעבר לנהר. רחל, ירמי וסוזי חזרו לורשה ושם הוכנסו לגטו ורשה ושם הם נספו.
הפולנים הוזהרו שלא לתת מחסה ליהודים בבתיהם בצד הרוסי. אחר כך הגיעו מסוקים של הרוסים שפיזרו הודעות שהפולנים יכולים להכניס את היהודים לבתים. סבי עם אמו ואחיו ראו את הרוסים מגיעים מרחוק ומאוד פחדו כי לא ידעו מה הרוסים יעשו. הם נשארו בכפר הזה בצד הרוסי של פולין למשך שבוע. לאחר מכן הם נסעו לעיירה פשמישל ששם היה דודו של סבי (אח של אביו) הם נסעו בעגלות סוסים שנתנו להם הרוסים. פשמישל הייתה חצי בצד הגרמני וחצי בצד הרוסי. הם נשארו אצל דודו ואחר כך מצאו דירה (בצד הרוסי של פשמישל) ונשארו שם כשנה עד שנת 1940. ב1940 יצא חוק שצריך לוותר על האזרחות הפולנית ולקבל אזרחות רוסית. מי שלא רצה לוותר על אזרחותו הפולנית היה צריך להתרחק 100 קילומטר מהעיירה. סבי ומשפחתו לא רצו לוותר על אזרחותם כי קיוו לחזור יום אחד לביתם בדינוב, ולכן הוכרחו לעלות על רכבת על קרונות משא, שם חיכו כשלושה ימים בקרונות עד שנאספו כל היהודים שלא ויתרו על אזרחותם ואז הם נלקחו ברכבת, לא 100 קילומטר מהעיירה, אלא נסעו ברכבת 28 יום לטומסק שבסיביר ברוסיה. היהודים שהחליטו כן לוותר על אזרחותם הפולנית ונשארו, נרצחו כולם. בקרון המשא יחד עם סבי ומשפחתו הייתה גם בת דודה של סבי עם בעלה ושני ילדיה התינוקות. כשהם היו בקרון משא וחיכו ליציאת הרכבת הגיעו הוריו של בעלה שכן ויתרו על אזרחותם הפולנית והציעו לקחת את התינוקות ולשמור עליהם עד שהבת דודה ובעלה יחזרו. הם נתנו את התינוקות להורים, והתינוקות וההורים של הבעל נרצחו יחד עם כל היהודים שנשארו. הבת דודה ובעלה שהיו ברכבת, ניצלו.
כשהגיעו לסיביר נלקחו למחנות עבודה ביערות, שם עבד סבי בהקמת צריפים, חיתוך עצים לקרשים והקמת גדרות. הם נשארו במחנה העבודה עד יוני 1941 (פלישות גרמניה לצד הרוסי של פולין ולרוסיה). בטומסק, מנהל מחנה העבודה הציע לו לקבל אישור יציאה מהמחנה לעיר אם יקשיב וירגל לכל מה שנאמר על הרוסים ועל סטאלין וידווח. סבי לא הסכים. הרוסים שחררו אותם ממחנה העבודה והם נסעו ברכבת שלושה שבועות לבוכרה שבאוזבקיסטן. בדרך עצרו בקזחסטן לכמה חודשים וחיפשו עבודה אך לא מצאו ולכן המשיכו לבוכרה. בבוכרה שהו במחנה פליטים כחודש וחיפשו עבודה ולא מצאו. לאחר מכן נסעו לקירגיזסטן למשך שבועיים לחפש עבודה ועדיין לא מצאו, לכן חזרו לאוזבקיסטן ורצו להגיע לסמרקנט שבאוזבקיסטן. הם לא הגיעו לסמרקנט כי הרכבת עצרה בצ'רמושניק ושם שאלו את הנוסעים ברכבת אם יש ביניהם בעלי מקצוע. סבי אמר שהוא נגר (בגלל עבודתו בסיביר) ולכן הוא ומשפחתו הורדו בצ'רמושניק מהרכבת כי לסבי היה מקצוע. נתנו להם צריף לגור בו וסבי עבד בתחילה במפעל של טרקטורים (על אף שהיה נגר). מנהל המפעל היה יהודי ודאג לשלוח את סבי למכללה ללימוד מכונאות של טרקטורים. הוא למד במשך חצי שנה ושהה כל השבוע במכללה וחזר הביתה רק בשבתות. על סמך זה שהוא למד קיבלה כל המשפחה תלושי מזון. לאחר שסיים ללמוד התחיל לעבוד בקולחוזים (חווה חקלאית) על הטרקטור במשמרות. הוא סבל בעבודה שם מאנטישמיות. בזמן שעבד שם אחד העובדים גרם בכוונה לתקלה במנואלה (ידית המשמשת להנעה סיבובית של מכשיר או של מכונה) וכשסבי השתמש במנואלה היא הסתובבה בפתאומיות ובמהירות לכיוון ההפוך משהיא אמורה הייתה, וזה גרם ליד של סבי לצאת מהמקום. סבי נשלח לטיפול, ללכת לבד ברגל למרפאה במרחק של כמה שעות הליכה בשדות כשידו לא במקומה בכאבים חזקים מאוד.
בקולחוזים עבד עד 1943, בשנה זו היה ניסיון להעביר את סבי לאנגליה, הייתה כוונה שיתגייס לצבא הפולני "אנדרס" וכך יעבור דרך איראן לאנגליה (כי אירופה הייתה בידי הגרמנים) בגלל היותו יהודי, יעבירו אותו מאיראן לישראל עם "ילדי טהרן". סבי החליט לא לנסוע איתם ולא להתגייס לצבא הפולני משום שרצה לסיים את לימודי המכונאות, ואז חזר למכללה ללמוד מכונאות של מכוניות. כשסיים ללמוד עבר עם משפחתו לאמברג שבאוזבקיסטן ושם עבד במכונאות רכב עד סוף המלחמה.
סיפורה של הדמות לאחר המלחמה:
לאחר המלחמה חזרו סבי ומשפחתו לפולין, ברכבת (היו עדיין בעלי אזרחות פולנית) כשהגיעו לפולין אמרו להם לא לחזור לעיירתם, דינוב, כי בתיהם כבר נלקחו והפולנים שהיו אנטישמים יכולים להרוג אותם. בפולין גויסה קבוצה של "השומר הצעיר" שגייסו אותו ואחד מאחיו (אריה). את אמו ואחיו האחרים שלחו לזלצבורג שבאוסטריה. סבי ביקש וניתן לו אישור לגשת לראות את "אגודת ישראל" (שהיו דתיים כמוהו) והוא החליט להצטרף אליהם עם אחיו כי הם הבטיחו לעזור להם להגיע לארץ ישראל. שלושים אנשים מאגודת ישראל הועלו על רכבת לצ'כיה ונאמר להם שאסור להם לדבר רוסית והם צריכים להיפטר מכל הניירות שלהם מרוסיה. סבי קבר את כל ניירותיו בפרג בתקווה לחזור אליהם יום אחד למצוא אותם. מצ'כיה הם נסעו לוינה שבאוסטריה ומשם לזלצבורג שגם באוסטריה, שם פגשו את משפחתו ומשם נסעו לגרמניה. בכל תחנה היו שמות ברשימות של פליטים והם חיפשו אם יש להם מכרים ברשימות. כשהגיעו לגרמניה היה חורף קר מאוד והם שהו במחנה פליטים סמוך לתחנת הרכבת. בגרמניה הצטרף סבי לבית"ר.
חיילים אמריקאים שנכנסו למחנה שאלו אם יש בעלי מקצוע וסבי אמר שהוא מכונאי. הם לקחו אותו ואת משפחתו איתם למחנה צבאי אמריקאי בגרמניה ששם שהה עם משפחתו עד 1948. המפקד בבסיס האמריקאי לקח אותו להיות הנהג שלו.
ב1947 סבי רצה לעלות לארץ ישראל עם משפחתו. הוא קיבל אישור מהמפקד האמריקאי לצאת לאיטליה ומשם לישראל, כשסבי הגיע לאיטליה והיה אמור משם לעלות לארץ מיידית, נאסרה הכניסה לישראל על ידי הבריטים והוא חזר לבסיס האמריקאי בגרמניה ושוב הצטרף למשפחתו.
במאי 1948 כשהוקמה מדינת ישראל, סבי אמר שהוא רוצה לעלות לישראל. המפקד התרגז עליו שהוא רוצה לעבור לישראל, טען שאחרי כל מה שעבר, לא כדאי לעבור לישראל שיש בה מלחמות. הוא הציע לו לעזור לו לעבור לארצות הברית ששם בטוח יותר וטוב יותר למשפחה. סבי לא הסכים וברח מהבסיס כדי לעלות לארץ. משפחתו נשארה בבסיס. סבי עלה על רכבת מגרמניה למרסיי שבצרפת שם שהה שלושה ימים עד שהיה אמור לעלות על אונייה לישראל. במקום שלושה ימים הם נשארו שבוע וחצי עד היציאה, העיכוב ביציאה היה בגלל פרשת אלטלנה(אוניית נשק ולוחמים של בית"ר שלא הרשו לה להיכנס לישראל). ב11 ליולי 1948 עלה סבי ארצה באונייה "קלניה" עם ג"חל ( גיוס חוץ לארץ ). הוא הגיע ישר לבקו"ם. הפקיד בבקו"ם שאל אותו אם יש לו מקצוע והוא אמר שהוא מכונאי והראה מכתב המלצה שקיבל מהצבא האמריקאי. הפקיד אמר שהם צריכים מכונאים והציע לו לנסוע לנתניה לנהל מוסך צבאי, אך סבי לא הסכים כי הוא רצה להיות קרבי, והפקיד בבקו"ם שלח אותו לחטיבת גבעתי.
כשהגיע לארץ לא ידע לדבר עברית ולכן היה בחטיבת גבעתי במחלקה ג' ששם דיברו אידיש ושם התחיל ללמוד עברית. הוא היה בגדוד 51 פלוגה ג' מחלקה 3. מפקד המחלקה היה דוד ביטון, תימני דובר אידיש. במלחמת השחרור החטיבה נלחמה בדרום והמחלקה של סבי השתתפה בכיבוש משטרת עיראק-סודן על יד קיבוץ נגבה. כיום משטרת עיראק-סודן משמשת כמוזיאון חטיבת גבעתי. החטיבה כבשה את הדרום, הם כבשו הרבה משלטים, ביניהם גבעה 113 שנקראה אחר כך גבעת ארנון על שמו של יעקב ארנון שנפל בקרבות, יעקב ארנון היה חבר של סבי. הם הקימו אוהלים, קיבלו אוכל קרבי והתקלחו במים מהג'ריקנים. ב17 לאוקטובר 1948 יצא לקרב הראשון שלו שהיה קרב כידונים. באותו קרב נפלו הרבה מחבריו (ביניהם חברים ניצולי שואה שהגיעו איתו מגרמניה). מחלקתו קיבלה את השם "כובשי שער הנגב". הוא המשיך להילחם בקרבות במהלך מלחמת העצמאות עד סופה. הוא גם נלחם עם חטיבת גבעתי במלחמת סיני ב1956.
ב1956 התחתן עם סבתי (מלי אנגלמייר-רינגל ז"ל), שהייתה תיירת בישראל וניצולת שואה אף היא מצרפת. נולדו להם שלושה ילדים. סבי הקים מוסך משלו, שם הוא עובד עד היום. כיום הוא מתגורר בתל אביב, הוא בן 91 ויש לו 11 נכדים, 3 נינים ונין נוסף בדרך.
