הנצחת קהילת וירצבורג
שם התלמיד המתעד: עידו חסדאי
כיתה : י"א 5
שם הקהילה: קהילת וירצבורג
מדינה: גרמניה
אורח החיים בקהילה לפני המלחמה:
במאה ה-12 היתה בווירצבורג קהילה יהודית חשובה ומשגשגת אך היא נפגעה בפרעות מסע הצלב השני, כיתר הקהילות בדרום גרמניה: ב-1147 רצחו צלבנים כ-20 יהודים ובהם שלושת רבני הקהילה. הראש של וירצבורג ניסה להגן על יהודי העיר, אך לשווא. הוא הקצה חלק מאדמתו הפרטית לקבורת הנרצחים, ואחד מיהודי העיר רכש חלקה זו, שהפכה לבית הקברות היהודי של וירצבורג. בית קברות זה שימש גם קהילות יהודיות אחרות באזור. בעת מסע הצלב השלישי, בסוף המאה ה-12, נמלטו יהודי וירצבורג אל מבצר העיר וניצלו. לקראת סוף המאה ה-15 שוב החלו גזירות נגד היהודים. באמצע המאה ה-16 ציווה הקיסר פרדיננד הראשון על גירוש יהודי המדינה. יהודי וירצבורג חיסלו את עסקיהם, מכרו את בתיהם ועזבו את העיר. נאסר עליהם לגור בעיר וכניסתם הותרה רק בשעות היום ורק לצרכי מסחר. רק בראשית המאה ה-19, לאחר סיפוחה של וירצבורג לבוואריה, חודשה הקהילה היהודית בעיר. ספק הצבא משה הירש קיבל היתר ישיבה בעיר.
אישים בולטים בקהילה לפני המלחמה: יעקב הירש, משה הירש.
אירועים מרכזיים בחיי הקהילה לפני המלחמה:
תחילת הגזרות נגד היהודים בסוף המאה ה-15 וגירושם מהאזור. היהודים נאלצו לחסל מהר את עסקיהם, למכור את בתיהם ולעזוב את העיר.
מבנים וארגונים מרכזיים בקהילה : בית מדרש למורים יהודים, בית עלמין יהודי, בית חולים יהודי ומוסד לזקנים יהודים חולים.
סיפורה של הקהילה בתקופת המלחמה: מימיו הראשונים של השלטון הנאצי הותקפו יהודי העיר וסבלו נזקים בגוף וברכוש. ב-11 וב-12 במרס 1933 פרצו מהומות אנטי-יהודיות בווירצבורג. יהודים הוכו באכזריות, מכוניות של סוחרים יהודים הוחרמו ובתי עסק יהודים נסגרו בפקודת השלטונות. ארבעה עורכי דין יהודים הורחקו באותו החודש מבתי המשפט. בעקבות החרם הכלכלי של 1 באפריל 1933 ודחיקת רגלי הסוחרים היהודים, הקימה הקהילה "ועדה לעזרה ושיקום" שהגישה סיוע חומרי לצד ייעוץ והדרכה בענייני הכשרה מקצועית והגירה. בית הספר היסודי קלט את התלמידים היהודים שהורחקו מבתי הספר הכלליים. ב-1934 הוחרפו העיצומים הכלכליים נגד היהודים. באביב עברה מדי יום ברחבי וירצבורג מכונית מצוידת ברמקול המשמיע סיסמאות לעקרת הבית הגרמנית לערוך את קניותיה "רק בבתי עסק גרמנים". על דלתותיהם של בתי מסחר, מרפאות ומשרדי עורכי דין יהודיים הודבקו באישון לילה כרזות הקוראות לחרם נגדם. ב-1936 אסרה אגודת הסטודנטים הבווארית על חבריה לשכור חדרים אצל יהודים בווירצבורג. דרכוניהם של יהודים אמידים הוחרמו והוחזרו לבעליהם רק אחרי שנמחקה מהם אשרת היציאה, כדי למנוע מהם להימלט עם רכושם. כל השמות היהודיים של הרחובות בווירצבורג הוחלפו לשמות אחרים, למעט שמות היסטוריים שבתחומי הגטו היהודי לשעבר. ב-1937 נאסר על יהודים להיכנס לברכות השחייה העירוניות. באותה שנה התקיים בווירצבורג יום עיון לנציגי אגודות הנוער היהודיות בבוואריה ונערכו בעיר תחרויות ספורט בין בני נוער יהודים בווירצבורג לחבריהם ממינכן. במהלך פוגרום נובמבר המכונה ליל הבדולח, בלילה שבין 9 ל-10 בנובמבר 1938, ספגו יהודי וירצבורג מכה קשה. קרוב ל-1,000 אנשי SA פשטו על בתי היהודים בעיר, שדדו מהם דברי ערך והרסו את תכולתם. בתי מסחר יהודים נבזזו ונהרסו. בית הכנסת בווירצבורג לא הועלה באש, שכן היה סמוך לבניינים אחרים, אך תכולתו הוחרבה והועלתה באש. ספרי התורה נעלמו ולאחר זמן נמצאו כמה גווילים חרוכים מהם בחצר ביתו של תושב מקומי. גם תכולת בית הכנסת הקטן נהרסה. מעת עלייתם של הנאצים לשלטון ועד 1942 עזבו כ-2,300 יהודים את וירצבורג, בהם יהודים שעברו או גורשו לווירצבורג מיישובים אחרים בגרמניה. כרבע מהם עזבו למקומות אחרים בגרמניה והיתר היגרו אל מחוץ לגרמניה, רובם לארצות הברית, ארץ ישראל ובריטניה. בסוף נובמבר 1941 גורשו בפעם הראשונה יהודים מווירצבורג למזרח. ב-27 בנובמבר הם הועברו ברכבת נוסעים למחנה לאנגוואסר בנירנברג משם שולחו ב-29 בנובמבר לריגה שבלטביה. היה זה הגירוש הראשון של יהודים מגרמניה לריגה. המשולחים הגיעו למחנה יונגפרנהוף.
הקהילה היהודית באלבניה במהלך השואה-
לירן מיכאלי, יא'6, 18/2/2016.
רקע:
אלבניה היא מדינה מוסלמית הממוקמת בדרום-מזרח אירופה. כיום המדינה מונה קרוב ל-3 מיליון תושבים, בינהם 200 יהודים.
השורשים הראשונים של יהדות אלבניה החלו בזמן גירוש ספרד, בסביבות שנת 1520 לספירה. יהודים שגורשו מספרד ניסו למצוא מקלט במדינות שונות, בינהן אלבניה.
קהילת יהדות אלבניה הוקמה בשנות ה-30 של המאה העשרים. מספר עשרות של יהודים היגרו לאלבניה ממדינות הבלקן הסמוכות לה. ההכרה הרשמית בקהילה היהודית הגיעה בשנת 1937, כאשר הקהילה כללה 300 יהודים.
השואה:
שלטון איטלקי (1939-1943)
לפני השואה חיו באלבניה כ-200 יהודים. היהודים האלבנים נכללו בועידת ואנזה בשנת 1942, כאשר אדולף אייכמן כתב מסמך שבו העריך את מספר היהודים שאמורים להיות מוצאים להורג. מספר היהודים באלבניה עמד על 200 ע"פ המסמך.
למרות המטרות הגרמניות לגבי היהודים האלבנים,רבים מהיהודים ששהו או ברחו לאלבניה שרדו מכיוון שהתושבים המקומיים עזרו להם.
ע"פ שבועת ה"בסה" האלבנית (שבועה שנאמרה כדי לשמור על הכבוד האלבני), האלבנים מחוייבים לשמור ולעזור לאילו שצריכים עזרה, בלי קשר לדתם או למוצאם.
בעקבות השבועה הזאת, האלבנים נרתמו לעזרת היהודים המקומיים- החביאו אותם, נתנו להם שמות אלבנים, בגדים ומזון. האלבנים אימצו את היהודים כבני משפחה ולא נתנו לנאצים לתפוס אותם. עבור יהודים אחרים האלבנים מצאו דרכים להבריח יהודים לנמלים בים האדריאטי, שמשם היהודים ברחו לארצות בטוחות יותר, בינהן איטליה.
נתון מעניין בעקבות הגישה הזאת הוא שכמות היהודים באלבניה אחרי המלחמה גדל משמעותית, כיוון שהמון פליטים יהודים מאוסטריה, סרביה, גרמניה ועוד מצאו מקלט באלבניה החברותית יותר. לפני השואה מספר היהודים באלבניה עמד על 200 יהודים, בעוד שאחריה מניין היהודים עלה ליותר מ-1800.
למרות זאת, לא כל היהודים הצליחו להנצל. אלבניה הייתה תחת כיבוש איטלקי, והחל מ-1943 עד 1945 תחת כיבוש נאצי. בינואר 1942 כמאתיים יהודים אלבנים הועברו למחנה קטן בעיר פרישטינה. במרץ של אותה השנה חלק מהיהודים נעצרו והועברו למחנה הריכוז סיימישטה (על יד בלגרד) ושם נרצחו. ע"פ הערכות ממחקרים נוספים, כ-500 יהודים שהו במחנות ריכוז מקומיים תחת השלטון האיטלקי.
מעבר לכך תועדו מקרי רצח ביהודים שביצעו אלבנים, כדי לשדוד את כספם ותכשיטיהם.
שלטון נאצי (1943-1945)
מהרגע שהנאצים השתלטו על אלבניה הסכנה ליהודים שם הייתה בכל פינה.
כאשר הגרמנים נכנסו לאלבניה הם סימנו את כל היהודים וגזרו על כולם הוצאה להורג.
בנוסף לכך, גם ארגונים פוליטיים חדשים הוקמו, וכמובן שלא האירו פנים ליהודים. באלבניה הוקמה "הליגה השנייה של פריצן" שהכריזה מלחמת ג'יהאד כנגד יהודים וסלאבים, במטרה להשליט טוהר אתני באלבניה, שלא תהיה מדינה מעורבת דתות.
כשהחל הפתרון הסופי, גרמניה דרשה מאלבניה להעביר רשימות של יהודים שיועברו למחנות השמדה. השלטון האלבני סרב, ואפילו הנפיק מסמכים מזוייפים למשפחות יהודיות.
במאי 1944, יחידה של ה-SS רדתה בבתים של המשפחות יהודיות ועצרה כמעט 300 יהודים, שאותם העבירה לשלטון הגרמני, שחודש מאוחר יותר העביר את היהודים למחנה ברגן-בלזן, ששם רבים מהם נהרגו.
ע"פ ההערכות, כ-600 יהודים אלבנים נהרגו במהלך השואה. לעומתם, 1800 יהודים מצאו מקלט וניצלו באלבניה, בזכות טוב ליבם ושבועת ה"בסה" של האלבנים.
ביבליוגרפיה:
אתר האינטרנט של יד ושם: http://www.yadvashem.org/yv/he/exhibitions/besa/introduction.asp
ערך ויקיפדיה על יהדות אלבניה: https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%99%D7%94%D7%93%D7%95%D7%AA_%D7%90%D7%9C%D7%91%D7%A0%D7%99%D7%94
ערך ויקיפדיה באנגלית- השואה באלבניה: https://en.wikipedia.org/wiki/The_Holocaust_in_Albania
דמביצה
עמית לואיס
הקדמה
דמביצה היא עיירה קטנה השוכנת בדרום מזרח פולין ובה חיה אוכלוסיית יהודים גדולה בתחילת המאה ה20 , אך בעקבות הפוגרומים שערכו הרוסים במהלך מלחמת העולם הראשונה רבים מהם עזבו בשנת 1914, וחלקם חזר מאוחר יותר.
בשנת 1918 הצליחו ארגונים מטעם הועד הלאומי להגן על היהודים בעיירה, ולאחר מלחמת העולם הראשונה סייע רבות ארגון הג'וינט לשקם מבחינה כלכלית את יהודי המקום על ידי מימון מכונות תפירה, פתיחת בנק עברי, תמיכה בקופת הגמ"ח, ופתיחת בית יתומים.
העיירה הייתה מאוד תוססת מבחינת עשיה ציונית. בועד הקהילתי יוצגו מספר תנועות ציוניות ואפילו נוהלו בה קיבוצי הכשרה לקראת העלייה לארץ ישראל.
 |
 |
||
בעיירה גם הוקם בית ספר עברי בשנת 1910 ופעלו בה שתי אגודות ספורט
"חשמונאי" ו "בר כוכבא".
החיים בעיירה היו פשוטים. אנשיה התפרנסו ממלאכה בתחומי ההלבשה והמזון ולעיתים גם מסחר.
החיים בין המלחמות
החיים היהודים בקהילה נוהלו על ידי "ועדת קהל", בראש הועדה עמד אדם הנבחר על ידי העם, בדרך כלל רב או בן של רב, והוא היה אחראי על פתרון בעיות הקהילה ושמירה על הסדר.
בעיירה פעלה גם קופת גמל שמטרתה לעזור לנזקקים. חברי הקופה תרמו כל חודש סכום כסף בנוסף לכסף שגייסו, וחילקו אותו בין חברי העיירה הנזקקים. בנוסף לכך בעזרתו של ארגון הג'וינט הקימה הקופה בית חרושת ללבנים ובו העסיקו כ50 נשים מחוסרות עבודה.
חוץ מקופת הגמל היו בעיירה נדיבים יהודים רבים שרצו לעזור לנזקקים, אחד הבולטים היה ר' איציק קורנרייך, אדם פשוט שבישל מזון חם לכל עובר אורח שביקר בביתו, וסיפק מקום לינה לכל אדם שביקש.
 |
בשנת 1928 נוסד בדמביצה בית יתומים יהודי בפיקוח אגודות עזרה מיוחדת.
תחת פיקוחם המסור של רחה סאנדהויז ור' ברוך שנעפס בית היתומים טיפל גם בילדים
עניים. הוא סיפק להם בגדים וספרי לימוד, דאג לפעילוית לאחר שעות בית הספר ולארוחת
ערב חמה.
התנועה הציונית
בדמביצה התקיימה תנועה ציונית עוד לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה אך זאת נקטעה בתחילתה. לאחר מלחמת העולם הראשונה קמה לתחייה התנועה הציונית בדמביצה, וביחד עם התנועות הציוניות בעיירות השכנות קראקא ולבוב קם "הנוער הציוני". תחת שם זה התקיימה התנועה גם במהלך המלחמה כאשר עזרה להלחם בנאצים, ותחת שם זה הוקמו קיבוצי הכשרה בארץ ישראל ובחו"ל.
תנועת "הנוער הציוני" משכה אליה בני נוער רבים והיא התקיימה
במתכונת דומה לזו של הצופים בארץ כיום. קן התנועה בדמביץ היה מחולק לגדודים,
הגדודים לפלוגות והפלוגות לקבוצות, כאשר כל חבר בתנועה לבש מדים בצבע חאקי ועניבות
בצבעים שונים בהתאם לגדוד.
חלק חשוב בהתנהלותו של הקן היה יציה לטיולים ומחנות קיץ רבים, וזאת למרות ההתנגדות של כמה מאנשי העירייה אשר עוד לא התרגלו לשינוי האוירה מהמלחמה.
 |
רבים מן הצעירים שלקחו חלק ב"נוער הציוני" נשלחו לקיבוצי
הכשרה, אולם בשל מכסות העלייה שקבע השלטון הבריטי בארץ ישראל רק מעטים הצליחו
לעלות ארצה בכל שנה.
בראש התנועה הציונית בדמביצה עמד שמעיה וידרשפאן.
מסופר על שמעיה שהיה יושב ומשנן עברית במשך כל זמנו החופשי, ובכלל היה פנוי ומסור לפתור ולדון בכל בעיה.
שמעיה היה פעיל נלהב של הרעיון הציוני, נכח בכל אספה ותרם רבות לקרנות להקמת מוסדות בארץ, לדוגמה האוניברסיטה העברית, וכל זאת בנוסף לפעילותו במוסדות הכלכליים והקהילתיים בעיירה.
השואה
ב- 2 בספטמבר 1939, יום לאחר שהכריז היטלר על מלחמה עם פולין הופצצה
העיירה דמביץ. מספר אנשים נהרגו, בניינים נהרסו וכמה יהודים מפוחדים ברחו.
מוסדות השלטון בעיירה התפרקו ולא היו בה רשויות עד ל-8 בספטמבר כאשר הצבאות הגרמנים כבשו אותה והכריזו על הקמת "יודנראט" בראשות טוביה צוקר, עליו הוטל לספק עובדי כפייה מדי יום ביומו ולמסור לגרמנים חפצי ערך ותשלומי כופר.
מיד עם כניסת הגרמנים לדמביצה נאסר על בתי הספר ללמד ילדים יהודים, ובית הספר היהודי והספריות היהודיות נסגרו.
בתחילה היה שלטונם של הגרמנים שקט בדרך כלל, ולא הונהגו הגבלות כלפי היהודים עד תחילת שנת 1940, אז חולקו ליהודים כרטיסי זיהוי איתם היו חייבים להמצא בכל זמן, ובנוסף הוכרחו לענוד סרט על היד הימנית ועליו מגן דוד בצבע כחול או ירוק.
בתקופה הראשונה היהודים הועסקו בשכר על ידי "משרד העבודה",
ויהודים חסרי הכנסה יכלו להתנדב בעבודות גופניות תמורת משכורת.
בחודשי אפריל-מאי של 39' הרע מצבם של היהודים. הגרמנים הרו על יהודי דמביצה להדק את הפיקוח על המגוייסים לעבודות כפייה, וביער פוסטקוב הצמוד לעיירה הוקם מחנה אימונים צבאי של ה – S.S..
ביוני 1940 נחטפו גברים יהודים לפוסטקוב, לעבודה בהקמת מחנה עבודה.
בחורף 1940-41 הוחמר מצב הקהילה עקב הגבלות התנועה, גזל הרכוש והקונטריבוציות התכופות.
עד תחילת 1941 לא התערבו השלטונות הגרמנים בענייני הדיור בדמביצה, והיהודים חיו בדירותיהם כמו לפני פרוץ המלחמה, אך בתחילת 41' צץ רעיון הגטו והיהודים הוכרחו לעזוב את דירותיהם, בתיהם, וחנויותיהם שהקימו במשך מאות שנים, ולעבור אל "סימטת הקדר". אזור מוזנח ולא מפותח של העיירה שלא יכל להחיל את כל התושבים היהודים ולכן נבנו צריפים מיוחדים. בכל צריף התגוררו כעשרים אנשים.
היודנראט ניסה לעזור ליהודים ולהתחשב בצרכיו של כל אחד במעבר לגטו, אך עזרתם הייתה מוגבלת בשל המגבלות של הגרמנים בקשר לכמה שטח כל יהודי יכול לקבל.
למרות הצפיפות הגדולה בגטו לא פרצו בו מחלות ומגיפות וזאת הודות לרופאים יהודה אידק ומאנצר מאנדריכוב אשר הקימו בית חולים בגו במרטף בית ההקדש.
הכניסה לגטו הגבילה את מגעם של היהודים עם העולם החיצון. רק אלו שניתן להם אישור יכלו לצאת מהגטו, וסניפי הדואר נסגרו.
היהודים הועסקו כפועלים שכירים ובהרחבת מסילות הרכבת, ומעתה והילך נעשו רכושם הפרטי של הגסטאפו, שלו נתנה גם השליטה על הגטו.
מעשו הראשון של הגסטפו בגטו היה הפרדה בין אלו הכשירים לעבודה ובין אלו שלא, ושליחת אלו שלנמצאו לא כשירים לעבוד למחנה ההשמדה בלז'ץ.
היהודים אשר הועסקו במסילות הרכבת דיברו עם משלוחי היהודים שעברו דרך העיירה שהייתה צומת דרכים גדולה לרכבות וכך גילו מה מתרחש בערים השכנות אליהם, ולאן אולי הם עתידים להשלח.
ב27 ביוני 1942 הובאו אל גטו דמביץ יהודי הכפרים השכנים, דבר אשר הביא את סך כל היהודים בגטו דמביץ ל4,000 אנשים. עקב שמועות ששמעו בפסי הרכבת על גירוש מתקרב החלו יהודים רבים לחפש מקומות מסתור, בתוך הגטו או מחוצה לו.
ב-29 ביוני 1942 כיתרו את הגטו אנשי יחידות ס"ס והמשטרה הפולנית ועשו בו אקציה. בעלי אישורי עבודה ובני משפחותיהם הושארו בגטו, וקבוצות של גברים שולחו לעבודת כפייה בז'שוב, במיילץ ובפוסטקוב.
 |
כ-200 מתושבי הגטו הועלו למשאיות
והובלו ליער ליד ליסה גורא (Lisia Gora)
ליד הכפר ווליצה, ושם נורו למוות לתוך בורות.
באותו היום כ-2,000 אנשים הועלו על רכבת מזרחה וגורשו למחנה ההשמדה בלז'ץ.
 |
לא נשמע שוב מאותם אנשים שגורשו מלבד
גלויה אחת מאת רבי נפתלי אייזן, ולא ידוע כיצד זו הגיע מאחר שמשרדי הדואר בעיירה
היו סגורים ממזמן.
יהודים שנתגלו במקומות מסתור נרצחו בבית העלמין היהודי.
יום או יומיים לאחר האקציה שבו לגטו יהודים רבים ממקומות מסתור. באותה העת פרסמו הגרמנים הודעה לאוכלוסייה הפולנית כי כל מי שימצא אצלו יהודי או שימצא שעזר ליהודי בכל צורה שהיא יירה, וכך החל משא ומתן עם ראשי השלטון הגרמני לקבלת חותמות ותעודות עבודה עבור החוזרים.
בשל הוראה זו רבים ניסו להשיג תמורת תשלום עבודה במקומות שנחשבו חיוניים לגרמנים, בהנחה שרק כך יהיו מוגנים מפני גירוש.
בסוף '42 הוגדר גטו דמביץ כמחנה עבודה,ובגלל שבאותה העת היו בו רק כ-600 בני אדם גדרותיו צומצמו.
הגרמנים הכניסו לגטו כמויות זעומות של מזון והנשארים בו נאלצו להסתמך על מה שהצליחו היוצאים לעבודה להכניס חזרה, ומה שהגויים הביאו לגדרות הגטו בתמורה לחפצי ערך.
ב-16 בינואר '43 גירשו הגרמנים בסיוע המשטרה האוקראינית את משפחותיהם של העובדים הנותרים לבלז'ץ במסגרת האקציה השנייה. ניצולים שקפצו מהרכבת ושבו אל המחנה, גורשו ממנו בידי ראשי המחנה היהודים בנימוק שנוכחותם במקום מסכנת את חיי העובדים.
עם גירוש משפחות העובדים הונהג משטר חדש של "מחנה כפיה". אימרגליק, ראש המשטרה היהודית בגטו השליט טרור ואלימות על הנשארים. החיפושים אחר יהודים שמסתתרים לא נעשה עוד רק על ידי הגרמנים או עוזריהם האוקראינים, אלא בהשתתפותם של אנשי המשטרה היהודית.
הגסטפו סמך על אימרגליק ומשטרתו בגטו. יום אחד פקד אימרגליק על המשטרה להביא אנשים בלתי לגלים, חולים, זקנים, וילדים, לחדר בישיבה וכאילו סידר להם בית חולים. אך באותו הלילה באו הוא, אנשי המשטרה והאחראי על הגטו מטעם הגרמנים גבלר והרגו את כל מי שהיה שם. סך הכל נרצחו באותו איררוע כ-53 אנשים, בתוחם ילדים וזקנים.
בתחילת '43 הובאו למחנה יהודים משרידי הקהילות בסביבה, ומספר היהודים בו הגיע לכ-1,600, כמה מהיהודים ששהו במחנה שלא כחוק נתפסו ונרצחו, אחרים נמלטו לגטו בבוחניה ויחד עם יהודי גטו זה שולחו ברובם לאושוויץ בספטמבר 1943.
באפריל 1943 חוסל המחנה בדמביצה ואחרוני הכלואים הועברו למחנות עבודה אחרים בסביבות קרקוב.
נספח אישי לזכר בני משפחתי יוצאי דמביצה שנספו בשואה
פרויקט הנצחה- קהילת טרסבה (מורמורוש)
שם התלמיד: ניר וינדיש
כיתה : יא'5
שם הקהילה: קהילת טרסבה
מדינה: צ'כיה/ רומניה
העיירה טרסבה- נתונים
העיירה הצ'כית טרסבה, עיירה קטנה באזור הקרפטים בגבול צ'כיה, הונגריה, רוסיה ורומניה נכבשה בקלות על ידי הכוחות ההונגרים במהלך מלחמת העולם השנייה, אשר פעלו לגירושם למחנות ריכוז והשמדה.
סיפורה של הקהילה בתקופת השואה ואחריה
רשימה ביבליוגרפית
http://teresvajews.blogspot.co.il/2011/02/blog-post.html
קהילת פרנקפורט
קהילת פרנקפורט היא קהילה בגרמניה הקיימת מראשית המאה ה-6. בשנת 1241 התחולל טבח בקהילה בעקבות חילוקי דעות ומתועדים שמות של כ-159 קורבנות. לאחר מכן היו מספר שנים פעילות בקהילה עד לשנת 1349 כאשר הקהילה נחרבה בשל המגפה השחורה. בשנת 1349 העביר קארל הרביעי את הזכויות על יהודי העיר ורכושם לידי שלטונות העיר, ובאותה שנה התחולל הטבח השני ביהודי העיר. הקהילה הושמדה והרובע היהודי נשרף. הקהילה התחדשה לקראת שנת 1360 והתרחבו בה מספר העובדים כמו רופאים וסוחרים שתרמו לשגשוגה הכלכלי של המקום. ראשון הרופאים הללו היה יעקובוס משטראסבורג, רופא אחר באותה תקופה היה יצחק פרידריך. אך הרופא הנודע ביותר בתקופה היה יוסף שלמה.
קהילת פרנקפורט הייתה בין הקהילות הוותיקות והמשמעותיות בגרמניה, שהתקיימו בין ימי הביניים ועד למלחמת העולם ה-2.
בשנת 1642 הוקם הגטו היהודי של הקהילה בו גרו מספר לא קטן של יהודים, עד השריפה הגדולה שהתחוללה בשנת 1797. אך במהרה תושבי הקהילה התאוששו מן השריפה ואף פיתחו זרמים של חילוניים, דתיים, ורפורמיים. עם השנים, קהילת פרנקפורט הלכה וגדלה. מספר התושבים בקהילה עלה מ210 נפשות בשנת 1431 עד שהגיע ל2,200 בשנת 1600. מוסדות הקהילה היו בית הכנסת הישן, אשר הוקם ב1288 , בית-העלמין, בית-מרחץ ציבורי הנזכר לראשונה בשנת 1323, בתי-חולים לתושבי המקום ולזרים, ואפילו אולם לחתונות וחגיגות.
לאורך המאה השמונה עשרה הלכה הקהילה והתפלגה לשני כיוונים- מצד אחד עמדה קבוצה קטנה של משפחות עשירות מאוד ובעלות ייחוס, ששלטו ברמה בכל ענייני הקהילה, ומצד שני ניצבו רוב חברי הקהילה, שמצבם הכלכלי היה חלש יותר וכך גם משקלם הפוליטי.
המאה התשע עשרה עמדה בסימן האמנציפציה – פרנקפורט נכבשה על ידי נפוליאון במלחמות הז'ירונדינים בשנת 1792, ונכבשה שוב בשנת 1796, כיבוש שבמהלכו נשרף הגטו. בשנת 1806 הוקמה הקונפדרציה של הריין, תחת שלטונו של נפוליאון. האימפריה הרומית הקדושה הפסיקה להתקיים, וכתוצאה מכך ניתנה ליהודי פרנקפורט הזכות לשוויון זכויות מלא. אך בשנת 1813 הובס נפוליאון ועם תום שלטונו על פרנקפורט בוטל גם שוויון הזכויות.
יהודי פרנקפורט במהלך מלחמת העולם ה-2: בליל הבדולח נשרפו כל בתי הכנסת בקהילה, בנוסף גם בתי הספר, הישיבה ומוסדות הציבור של הקהילה, והיא הפסיקה להתקיים כקהילה עצמאית.
מ-1939 ועד ל-30 בספטמבר 1942 נשלחו עשרת אלפים מ-14,460 היהודים שנותרו בעיר לאחר ליל הבדולח (מתוך כ-30,000 יהודים שהיו בה ב-1930) למחנות השמדה. ב-1942 הוכרזה פרנקפורט כיודנריין - "נקייה מיהודים". למרות זאת, גם בתחילת 1943 עוד נשלחו ממנה יהודים למחנות השמדה בשל מספר משפחות הנשארו בקהילה לאחר מכן. קהילת ויהודי פרנקפורט לא שרדה את מאורעות השואה וב1942 הפסיקה להתקיים.
קהילת פוזנן
שם התלמיד: רועי ליניק
כיתה: יא'5
שם הקהילה: קהילת פוזנן מדינה: פולין
אורח החיים בקהילה לפני המלחמה:
בתום מלחמת העולם הראשונה (בשנת 1919) ישבו בפוזנן כ-1,400 יהודים ; עד 1931 עלה מספרם בהדרגה והגיע ל-1,954 הן כתוצאה מריבוי טבעי והן עקב נהירת יהודי הסביבה אל העיר .
המבנה המקצועי של יהודי פ' לא השתנה הרבה בתקופה זו, בהשוואה לסוף המאה הקודמת . בתחילת שנות ה-30 לא היה בפוזנן רב, ואת תפקידו מילא מורה הוראה, ר' דור יהושע סנדר. בשנת 1934 התקיימו בפוזנן בחירות לרבנות והמועמד היחידי, המורה סנדר, הוא שנבחר לתפקיד והיה אחרון רבניה של פוזנן. הבחירות לוועד הקהילה נדחו בידי מושל המחוז עד 1933. בשנה זו היו בקהילה 511 גברים יעלי זכות בחירה. לראש הקהילה נבחר מרטין כהן, עורך-דין בן 44. מלבדו נבחרו לוועד 6 סוחרים ושוליה אחד; לממלאי מקום נבחרו רופא, 4 סוחרים, שני בעלי מלאכה וחזן. בבחירות 1937 לוועד הקהילה הוגשו 7 רשימות (של ה"בונד", רשימה מאוחדת של איגודים מקצועיים ושל הליגה למען ארץ-ישראל העובדת, "המזרחי", רשימת בעלי-מלאכה, "גוש" משותף של אנשי עסקים וציונים ורשימה אזרחית). לוועד נבחרו אז 3 סוחרים, 3 בעלי מלאכה, עורך-דין ופקיד. על-פי דוח סודי של השלטונות, מחצית מחברי הוועד נטו לצדה של גרמניה ; השאר היו ברובם ציונים ותמכו במדיניות הפולנית הרשמית .
הכנסות הוועד באו בעיקר ממסי החברים אך גם מן השחיטה הכשרה ומן הקבורה. בשנת 1938 שילמו 596 יהודים את מסי הקהילה, והתקבולים הסתכמו בסך 108,000 זלוטי. סעיפי ההוצאה העיקריים היו בשנה זו קניית בשר כשר, קבורת הנפטרים, החזקת בתי תפילה ומוסדות למיניהם ותשלום משכורות ל"כלי- הקודש" ולשאר עוברי הקהילה .
כל מוסדות העזרה והסעד של הקהילה פעלו בחסותו של ועד הקהילה ומקצתם גם קיבלו ממנו את המימון לפעולותיהם. אחד המוסדות היהודיים החשובים ביותר היה בית-החולים היהודי (שהוקם ב-1887). בבית-הזקנים על שם הנדבן ס"ב לאץ (נוסד ב-1829) התגוררו בשנה זאת 50 זקנים וזקנות בתנאי אשפוז וטיפול טובים וקיבלו גם טיפול רפואי נאות. ועד הקהילה ניהל גם בית-יתומים, על שם הברון קוטביץ'; על המוסד הזה נמתחה ב-1938 ביקורת עקב מחסור במזון וליקויים בתברואה ובחינוך .
בשנות ה-20 וה-30 פעל בפוזנן סניף של ארגון הבריאות היהודי בפולין, שטיפל בעיקר בילדים ובתלמידי בתי-הספר וארגן למענם קייטנות. חברת "ביקור חולים וגמילות חסד של אמת" (הלוויית המת) הוותיקה, שנוסדה בשנת 1854 (קדמו לה בזמן שתי חברות "ביקור חולים" והחברה קדישא) היתה אחת הפעילות בקהילה. בשנת 1938 מנתה 134 חברים ומתנדבים. חבריה ערכו ביקורים סדירים אצל הזקנים המאושפזים במוסדות שבעיר וכמעט לכולם הוגשה עזרה כספית כלשהי. פעילותה מומנה מתרומות החברים ושאר בני הקהילה ומעזבונות. חברת סער חשובה נוספת, "אחיעזר" (נוסדה בשנת 1860), סייעה בכסף לעניים מקומיים ולעוברי-אורח, ומלבד זה נתנה לבעלי מלאכה שנקלעו לקשיים הלוואות לא גדולות כדי שיוכלו להמשיך ולהפעיל את עסקיהם. "אגודת נשים יהודיות", שנוסדה גם היא במאה ה-19 מנתה בשנת 1938 כ-130 חברות שהגישו עזרה לחולות וליולדות וסייעו לילדים במצוקה ובעת מחלה. לצד החברות הישנות פעלה בפוזנן בתקופה זו מעין לשכה מרכזית לסעד וצדקה, שהשתייכו אליה בני המעמד הגבוה .
פעילות ענפה התקיימה בתקופה זו בתחום החינוך והתרבות. ליד בית-הקהילה פעל תלמוד-תורה בן 3 כיתות, שלימדו בו 3 מלמדים. רוב ילדי ישראל למדו בתקופה זו בבית-ספר ממלכתי מסוג "שבסובקה", שהיה סגור הן בימי ראשון בשבוע ובחגי הנוצרים והן בשבת ובחגי ישראל. בשנת 1938 למדו בבית-ספר זה כ-270 ילדים (בנים ובנות). כמחצית מבני הנוער היהודי למדו בגימנסיות (בעיקר פרטיות). בשנת 1937 הוכנה תכנית להקים גימנסיה יהודית, אבל עד לפרוץ מלחמת העולם השנייה היא לא מומשה. בשנת 1928 נפתח גן ילדים יהודי שהתקיים עד לפרוץ המלחמה. גם בספרייה על-שם י"ל פרץ, שנוסדה עוד לפני מלחמת העולם הראשונה, התקיימה פעילות תרבותית וחינוכית נמרצת עד לימיה האחרונים של הקהילה . מקום בולט בפעילות היהודית הציבורית בתקופה זו נועד לציונים על תנועותיהם וזרמיהם. רשימת ארץ-ישראל העוברת זכתה ברוב מוחלט, 151 קולות. בפוזנן פעל גם סניף "המזרחי", שהיה לו בית-תפילה משלו ובו התקיימו גם האספות . בין תנועות הנוער הציוניות בלטה "השומר הצעיר". בתחילת שנות ה-30 יצאו רבים מבוגריה להכשרה לקראת עלייתם ארצה במרכזי הכשרה בגרמניה. אחרי 1933, עם עליית הנאצים לשלטון בגרמניה, נפסק הנוהג הזה. במשך זמן-מה פעל בפוזנן גם ה"בונד", שהשתתף בבחירות האחרונות לוועד הקהילה בשנת 1938 . בשנות ה-30 המאוחרות גברו מאוד הלכי הרוח האנטישמיים, בפוזנן כבשאר חלקי פולין. בעיר התנהלה הסתה אנטישמית נמרצת, ומפעם לפעם פרצו בה גם מהומות אנטי-יהודיות ואפילו פרעות. הפעילים האנטישמיים העיקריים היו תושבי העיר הפולנים, אבל בד בבד עם התבססותו של המשטר הנאצי בגרמניה הצטרפו לשורותיהם של האנטישמים בעיר גם הגרמנים המקומיים. עד מהרה היתה פוזנן למרכז של כתבי-עת אנטישמיים וכתבי שטנה למיניהם שהופצו ברחבי פולין, ומלבד זה קמו בה מרכזים של ארגוני נוער אנטישמיים שחבריהם התחרו ביניהם בקיצוניותם. אחד מהישגיהם של האנטישמים בעיר היה הטלת חרם כלכלי על היהודים. הועלתה גם דרישה לסגור את שערי בתי- הספר הגבוהים בפני תלמידים יהודים. בפתחי החנויות ובתי-המלאכה של יהודי העיר והסביבה הוצבו משמרות של בני נוער חברי ארגונים אנטישמיים כדי להרחיק את הלקוחות, בייחוד לפני חגי הנוצרים. גם בשווקים הוצבו דוכנים למכירת דגים ושאר צורכי החג כדי לדחוק את רגליהם של הסוחרים והרוכלים היהודים .
באוקטובר ובנובמבר 1938 נחלצה הקהילה לעזרתם של מגורשי זבונשין, שגורשו מגרמניה לפולין בחוסר כול. ועד הקהילה, המפלגות היהודיות, ובעיקר חברי "השומר הצעיר", התגייסו לעזרתם של הפליטים .
בימי מלחמת העולם השנייה
פוזנן נכבשה בידי הגרמנים ב-1 בספטמבר 1939, היום הראשון למלחמה. העיר והאזור כולו סופחו לרייך והגרמנים יצרו יחידה מינהלית חדשה, חבל וארטגאו, שכלל גם את אזור לודז' ושטחים נוספים, ופוזנן הוכרזה בירת החבל החדש .
חודשים אחדים לפני פרוץ המלחמה עדיין הספיקו כמה מאות יהודים לעזוב את פוזנן, וערב המלחמה נותרו בה כ- 1,500 יהודים. מיד לאחר כיבוש העיר החלו בעיר רדיפות של היהודים, בעזרתם הפעילה של גרמנים מקומיים ובני האספסוף הפולני. עוברי-אורח יהודים נחטפו לעבודות כפייה משפילות, בתי-עסק של יהודים נפרצו ונבזזו שוב ושוב, יהודים פונו מדירותיהם והועברו לשכונות דלות ומוזנחות .
ב-2 בנובמבר 1939 פרסם ראש הס"ס והמשטרה של חבל "וארטגאו" צו בדבר גירוש כל היהודים מפוזנן והפיכת העיר ל"יודנריין" ("מטוהרת מיהודים"). תוך חודש ימים, עד 2 בדצמבר ,1939 הושלם גירושם של כל יהודי העיר והאזור לגנרל-גוברנמן. רובם שולחו לאוסטרוב במחוז לובלין והנותרים הועברו לגרורז'יסק ולערים אחרות בגנרל-גוברנמן - לונה, ז'יררדוב - ומקצתם אף הגיעו לוורשה. ועד הקהילה הצליח להעביר לגטו ורשה שני ארגזים עם תשמישי קדושה יקרי-ערך. הגירוש התנהל באכזריות. רבים מבין המגורשים אולצו לעשות את כל הדרך ברגל. בין המגורשים לוורשה היה גם רבה האחרון של העיר, ר' דוד יהושע סנדר. גורלם של המגורשים היה כגורל אחיהם במקומות ששולחו אליהם : רובם נרצחו במחנות השמדה. רק יחידים מיהודי פוזנן שרדו, בין בעזרתם של תושבים לא-יהודים (שמקצתם הוכרו מאוחר יותר כ"חסידי אומות העולם"), ובין שהצליחו להתחזות לארים והסתייעו בתעודות אריות מזויפות .
מנובמבר 1939 עד אוגוסט 1943 התקיים בפוזנן מחנה עבודה שחלק מן העצירים בו היו יהודים מאזור פוזנן. יושבי המחנה הועסקו בעבודות בניין ובחקלאות .
רכושם של המגורשים - בתי-עסק, ריהוט וחפצי בית, כמו גם רכושה ונכסיה של הקהילה - כמה בתי-כנסת ומבני ציבור, בית-החולים, בתי-יתומים ועוד, שטח בית-העלמין ומגרשים אחדים, הוחרמו בידי הגרמנים. את בית-הכנסת הגדול הפכו הגרמנים לברכת שחייה מקורה, המשמשת את תושבי העיר עד היום .
שלטונות פולין המשוחררת לא דאגו לשיקום בית- הכנסת ולא החזירו אותו ליורשיהם של היהודים, ב-5 באפריל 1940 פרסם העיתון "אוסטדויטשה באובכטר" כי מאחרון בתי-הכנסת בעיר הוסר המגן-דוד בטקס מיוחד. בתור המלחמה התחדש לזמן מה היישוב היהודי בפ', וב-1946 מנה יותר מ-200 יהודים. אבל רק מעטים מהם היו בני המקום בעבר, השאר היו חיילים משוחררים ששבו מברית-המועצות וניסו לבנות את עתידם בפוזנן. בעיר פעל אז ועד יהודי שחילק לפליטים היהודים את כספי הסיוע מן הג'וינט, דאג לחלוקת מצות לפסח, קיים תפילה בציבור בראש השני וביום-הכיפורים ואירועים אחרים. ואולם המתיישבים היהודים החדשים בפוזנן עזבוה בגלי ההגירה ההמונית של יהודי פולין בשנים ,1906-1945 ,1950 1956 ו-1968. אפשר שמשפחה מעורבת אחת או שתיים עדיין נותרו שם עד היום, תוך הסתרת זהותן .
!["e;"e;]("e;https://upload.wikimedia.org/wikipedia/commons/thumb/9/91/Burning_Synagoge_Kristallnacht_1938.jpg/250px-Burning_Synagoge_Kristallnacht_1938.jpg"e;)
יהודי גרמניה הנאצית היו הקהילה הראשונה אשר סבלה תחת מדיניות הגזע הנאצית. המדיניות הנאצית נגד יהדות גרמניה נשאה אופי הדרגתי, ויש הטוענים כי פן זה היה חלק מתוכנית מכוונת. לעומתם, יש הטוענים כי ההדרגתיות משקפת התפתחויות של מערכת השלטון הנאציונל-סוציאליסטית.
בעקבות עליית הנאצים לשלטון בינואר 1933 הורע מאוד מצב היהודים בגרמניה. מזמן עליית הנאצים לשלטון ועד לפרוץ מלחמת העולם השנייה בשנת 1939 נמלטו מגרמניה רוב היהודים שגרו בה ועברו לארצות הברית, אמריקה הדרומית, ארץ ישראל ובריטניה. יהודים מצאו מקלט בארצות השונות. בסוף שנות ה-30 גבר זרם המבקשים לעזוב, ובעיית הפליטים היהודים מגרמניה הנאצית החמירה. מדינות העולם השונות הסכימו לקלוט רבים מהפליטים, אך לא הגדילו בדרך כלל את מכסות ההגירה מעבר למכסות שקבעו. בריטניה הסכימה להתיר לילדים יהודים מגרמניה עד גיל 17 להגר לתחומה במבצע הקינדרטרנספורט.
בתקופה שבין עליית הנאצים לשלטון ועד לפרוץ מלחמת העולם השנייה, נקלטו במדינות שונות בעולם כ-400,000 פליטים יהודים משטחי גרמניה הנאצית (כולל אוסטריה). רוב היהודים שלא יצאו בזמן משטחי גרמניה הנאצית, כ-225,000 איש, הושמדו במסגרת הפתרון הסופי במהלך שנות המלחמה.
בשנות ה-20 של המאה ה-20 חיו כ–500,000 יהודים בגרמניה. הם נהנו משוויון חוקי וחברתי, ובדרך כלל נטמעו בחברה הגרמנית במעמד הבינוני ומעלה, ואף מילאו תפקידי מפתח ברפובליקת ויימאר. היו להם ארגונים פוליטיים ודתיים רבים, כגון "e;האגודה המרכזית של אזרחים גרמנים בני הדת היהודית"e; ו"e;אגודת ישראל"e;. עם זאת, היו להם בעיות אחדות של ארגון הקהילות יחדיו, בעיות עם המפלגה הנאצית, שילוב יהודי מזרח אירופה ביהודי גרמניה, כיצד לשלב בין הציונות לפטריוטיזם הגרמני ועוד.
הטענה הגרמנית לפיה היהודים שולטים בעולם סייעה לגרמניה לפעול כנגד היהודים מבלי לקבל על כך גינוי תקיף ונחרץ ממדינות העולם. יהודים בארצות הברית ובברית המועצות, בנסותם להשפיע על שלטונות מדינתם לסייע ליהודי גרמניה, איששו לכאורה בכך טענה זו.
בשנים 1933-1934 טרם חשף היטלר את כוונותיו האמיתיות, משום שחשש מדעת-קהל שלילית כלפי שלטונו מצד מדינות אירופה. הסוואת מטרותיו מהעולם ומהעם הגרמני ברובו אפשרה את הגשמתן באין מפריע.
!["e;Postscript-viewer-shaded.png"e;]("e;https://upload.wikimedia.org/wikipedia/commons/thumb/a/aa/Postscript-viewer-shaded.png/25px-Postscript-viewer-shaded.png"e;)
ערך מורחב – חרם אחד באפריל 1933!["e;"e;]("e;https://upload.wikimedia.org/wikipedia/commons/thumb/9/92/Bundesarchiv_Bild_102-14469%2C_Berlin%2C_Boykott-Posten_vor_j%C3%BCdischem_Warenhaus.jpg/250px-Bundesarchiv_Bild_102-14469%2C_Berlin%2C_Boykott-Posten_vor_j%C3%BCdischem_Warenhaus.jpg"e;)
ב-1 באפריל 1933 התקיים יום החרם, שבו פשטו פלוגות של בריונים, אנשי האס אה (שכונו "e;החולצות החומות"e;), על בתי-עסק יהודיים, חיבלו בציוד ובסחורה, פרעו בשכונות היהודיות והכו ביהודים. בראש החרם עמד יוליוס שטרייכר, בפיקוחו של יוזף גבלס, שר התעמולה. משמרות של אנשי האס-אה עמדו בפתחי חנויות יהודים ומנעו מקהל גרמני להיכנס. הופץ חומר תעמולה אנטישמי, שהורה להמשיך בחרם הכלכלי על היהודים. יום החרם היה הצעד המשמעותי הראשון נגד היהודים בגרמניה הנאצית.
לחרם היו מטרות אחדות מבחינת מדיניות הפנים של גרמניה. אחת מן המטרות הייתה הטבעת החותם הנאצי בקרב כל האוכלוסייה הגרמנית, כך שהאידאולוגיה תגיע לכל שכבות הציבור ותיראה כ"e;יצירת סדר חדש"e;. זאת עשו בעזרת מכנה משותף – שנאת היהודים. יום החרם שימש גם כאמצעי לקרב לאידאולוגיה הנאצית את בני המעמד הבורגני, וזאת בדרך של פגיעה באותו מגזר אצל היהודים. יהודים רבים בגרמניה התפרנסו ממסחר, והחרם הכלכלי היה אמור למוטט את הקהילה היהודית כולה.
מטרת הנאצים בשלב זה היה לגרום לבידול חברתי של היהודים ולאלצם להגר מגרמניה, וכך לאפשר לבורגנים הגרמנים הלא-יהודים להתפתח כלכלית במקום היהודים. יעדים נוספים של החרם היה האחדה ("e;גלייכשלטונג"e;) של העיתונות הגרמנית והפיכתה לאנטישמית, וכן האחדת המפלגה הנאצית ובדיקת יכולת הארגון והפעולה של המפלגה. היו בה קיצונים אשר קראו לפעולה מיידית, והיטלר חשש מאנרכיה שתפשה במפלגה ולכן מצא לנכון לתעל את הכעס כלפי היהודים.
בחרם ניתן למצוא מאפיינים ברורים של האידאולוגיה הנאצית: החרם מבוצע בידי האומה הגרמנית כולה, הנמצאת במאבק מתמיד מול העם היהודי. בהנחיות יום החרם נכתב לפגוע "e;במקומות הרגישים"e;, על-פי האמונה שהיות והיהודים הם נצלנים יש לפגוע קשות בכלכלתם.
תגובת העולם החופשי הייתה מיידית. מדינות רבות ובהן הולנד, צרפת, בלגיה, בריטניה וארצות הברית, הודיעו על הטלת חרם כלכלי על גרמניה. הנאצים המבוהלים הפסיקו את החרם הכלכלי באותו יום.
מטרת הנאצים הייתה לנשל את היהודים מרכושם ולהפרידם מן האוכלוסייה הגרמנית. באפריל 1933 נחקק חוק לשיקום שירות המדינה המקצועי, שהורה לפקידים לא-ארים לפרוש ממשרותיהם במשרדי הממשלה. 2,000 יהודים פוטרו מעבודתם במשרדי הממשלה, במוסדות החינוך, בבתי-המשפט, במערכות העיתונים ובמרכזי הבידור. כמו כן הופסקה עבודת הרופאים היהודים בקופות החולים.
ב-10 במאי 1933 נערכה שריפת ספרים פומבית בכיכר בבל בברלין, שבה הועלו באש כתבים של סופרים יהודים וכתבים שגינו את המשטר הנאצי. כמו כן נאסר על שימוש בפרי התרבות היהודית כגון המוזיקה, המחזות, הפיזיקה (אלברט איינשטיין), הפסיכולוגיה (זיגמונד פרויד). בספטמבר 1933 הקים השלטון מחלקת תרבות חדשה, שריכזה את תחומי התרבות. יהודים לא התקבלו לשורותיה, ונמנע מהם כל עיסוק בפעילות תרבותית. היהודים הוגבלו בעיסוק במקצועות חופשיים, ומספרם במוסדות להשכלה גבוהה הוגבל לאחוז אחד.
ערך מורחב – חוקי נירנברגחוקי נירנברג הם שני חוקי יסוד שנתקבלו בנירנברג במושב הרייכסטאג ב-15 בספטמבר 1935. עיקרם שלילת אזרחות הרייך המלאה מתושבי גרמניה היהודים, והוראות-חוק שתכליתן המוצהרת לשמור על טהרת הגזע הארי.
הוראות-ביצוע לחוקים אלה המשיכו להתפרסם זמן רב אחרי קבלת החוקים עצמם והם שימשו יסוד "e;חוקי"e; לרדיפת היהודים, לנישולם מעמדותיהם הציבוריות והכלכליות, להחרמת רכושם, וכן לרדיפות יהודים ויהודים למחצה על רקע גזעי.
בחוקי נירנברג בוטלה האזרחות של היהודים בגרמניה. עוד, נאסר עליהם להציג ולהניף את דגל הרייך. נאסר על יהודים להעסיק משרתות שהן למטה מגיל 45 (תחילת גיל הבלות). נוסף על כך, נאסרו לחלוטין נישואי תערובת. אנשים שעברו על חוק זה אולצו ללכת ברחובות הערים כשהם מושפלים עם שלטים.
אט אט התחילה אפליה של יהודים. ליהודים נאסר לשבת על ספסלים ציבוריים בגנים, נאסר עליהם לבקר במוזיאונים, בבתי קפה, בתיאטראות, בבתי קולנוע, בבריכות שחייה וכו'. בוטלו רישיונות הנהיגה שלהם, נאסר על יהודים לערוך קניות אלא לשעה בלבד. נאסר על יהודים להחזיק מעילי פרווה, מי שעבר על החוק היה צפוי לעונש מוות. נאסר על יהודים להחזיק חיות בית, אסור היה להם להביט מחלון ביתם החוצה, בבתי יהודים נותק החשמל והגז, נאסר להחזיק עציצים, להאזין מוזיקה כל שעות היום ורבים עוד האיסורים. המוני יהודים קיבלו מכתבי פיטורים ממערכות העיתונים, מבתי החולים, מהממשלה, מהאוניברסיטאות, מהתזמורות וממקומות עבודה נוספים.
לאחר חוקי נירנברג פורסמו חוקים נוספים, במסגרת תהליך האריזציה של המשק הגרמני: הפקעת בתי-עסק; שלילת רישיונות עבודה מעורכי-דין והרחקת יהודים ממקומות עבודה, כשלב בתהליך ניתוקם מחיי הכלכלה במדינה; כל יהודי נדרש להצהיר על רכוש מעל 5,000 מארק. עד סוף 1938 השתלטו הגרמנים על רכוש היהודים כולו, שנגזל מהם בעזרת שטרות מכר חוקיים לכאורה, אף שהסכום הנקוב בהם היה פרוטות.
בשנת 1938 חלה החרפה ביחסם של הנאצים ליהודים, לאחר שגרמניה חידשה את מדיניות החוץ התוקפנית כלפי המדינות סביבה. אם לפני-כן היהודים לא היו רצויים, אך הותר להם להמשיך בחייהם הפנימיים בקהילה, הרי שמ–1938 הוחל בנישולם הכלכלי, עידוד הגירה וגירושם מגרמניה.
נאסר על יהודים לגדל כלבים ולהיכנס לגנים ציבוריים, למופעי בידור, לחנויות או לבתי-מלון שנועדו לגרמנים בלבד; הנסיעה ברכבת הותרה ליהודים בקרונות מסומנים בלבד. היו גם בודדים שנכלאו במחנות ריכוז וכאלה שסבלו מביטויי אלימות נגדם.
בראשית 1938 היה על כל יהודי גרמניה למסור את דרכוניהם, כאשר דרכונים חדשים הוצאו רק ליהודים שעמדו להגר; בחודש יולי הוציא משרד הפנים צו שעל כל היהודים לפנות עד סוף השנה למשטרה כדי לקבל כרטיס זיהוי, שאותו יישאו באופן קבוע; ב-17 באוגוסט יצא צו שהחל מ-1 בינואר 1939 על היהודים שאינם בעלי השמות הפרטיים המצוינים ברשימה המצורפת (שכללה שמות תנ"e;כיים ודמיוניים) להוסיף לפני שמם את השמות הפרטיים "e;שרה"e; או "e;ישראל"e;.[1]
במרס 1938 סופחה אוסטריה לגרמניה (ה"e;אנשלוס"e;). בעקבות הסיפוח נוספו לרייך כ–200 אלף יהודים, שהיו כפופים אף הם לחוקי נירנברג. המשרד הגרמני לענייני יהודים, שבראשו עמד אדולף אייכמן, היה האחראי לביצוע החוקים נגד היהודים ולגירושם מאוסטריה. היהודים נושלו מרכושם ואולצו להגר אל מחוץ לשטח גרמניה או אף אל מחוץ לשטחים שבשליטת גרמניה, בהתאם להחלטת הנאצים. הכסף המוחרם שימש למימון גירושם, והיתרה עברה לאוצר הגרמני.
לאחר האנשלוס, החליטה שווייץ לחייב את כל בעלי הדרכונים האוסטרים להצטייד באשרת כניסה, כאמצעי "e;הגנה"e; נגד זרם הפליטים היהודים מאוסטריה. משהוחלפו כל הדרכונים האוסטרים בדרכונים גרמנים, חלה דרישת האשרה על כל הנוסעים מגרמניה. לאחר משא ומתן, הסכימו הגרמנים להחתים את דרכוני היהודים באות "e;J"e; (האות הראשונה במילה Jude, יהודי בגרמנית), וב-4 באוקטובר אישרה ממשלת שווייץ את הצעדים עליהם הוחלט.[2]
גבלס, הגאולייטר של ברלין, הפעיל את ארגוני המפלגה לצורך ביצוע "e;הפעולה היהודית"e; (Judenaktion) שהחלה ב-10 ביוני 1938: הטרדת יהודי העיר כדי לגרום ליציאתם ממנה. ב-22 ביוני תיאר זאת שגריר ארצות הברית בגרמניה וילסון במברק למזכיר המדינה הל: "e;קבוצות אזרחיות, בדרך־כלל של שניים שלושה אנשים, נראו צובעות את חלונות הראווה של חנויות היהודים במילה JUDEE באותיות אדומות גדולות, וכן במגן דוד ובקריקטורות של יהודים... כל קבוצת צובעים הייתה מלווה בקבוצות גדולות של אזרחים שצפו בנעשה ונהנו כמדומה הנאה מרובה"e;. בלה פרום כתבה ביומנה: "e;כשעמדנו להיכנס לחנות תכשיטים קטנטנה, ניפצו עשרות צעירים במדי 'היטלר יוגנד' את חלון הראווה של החנות ופרצו לתוכה, מנופפים בסכיני קצבים וצורחים, "e;לעזאזל האספסוף היהודי!"e;... הנער הקטן ביותר בחבורה טיפס ונכנס לחלון... הוא השליך לרחוב מכל הבא ליד. בתוך החנות שברו הנערים האחרים מדפי זכוכית ודלפקים, וזרקו... כל מיני זוטות אל חבריהם שעמדו בחוץ. פרחח קטן ישב בפינת החלון וענד עשרות טבעות על אצבעותיו ומילא את כיסיו בשעוני יד וצמידים. מדיו היו נפוחים משלל, והוא פנה לאחור, ירק הישר בפניו של בעל החנות וברח"e;. הפעולה הופסקה לבסוף רק בהוראת היטלר.[3]
ב-25 ביולי 1938 יצאה התקנה הרביעית לחוק האזרחות, ששמה קץ לעיסוק של יהודים ברפואה בגרמניה. רישיונות הרופאים היהודים בוטלו החל מ-30 בספטמבר. הצו, שנחתם ופורסם בביירוית בזמן שהיטלר היה שם לרגל הפסטיבל, קבע שהיהודים שקיבלו אישור להגיש סעד רפואי לחולים יהודים "e;אינם רשאים להשתמש בתואר 'רופא', אלא רק בתואר 'סועדי חולים'"e;. ב-27 בספטמבר אושרה התקנה החמישית, שאסרה על היהודים לעסוק במשפטים. התקנה פורסמה רק ב-14 באוקטובר ונכנסה לתוקף בתחומי גרמניה "e;הישנה"e; ("e;אלטרייך"e;) ב-30 בנובמבר ובאוסטריה לשעבר ב-31 בדצמבר.[4]
ערך מורחב – ליל הבדולחעל פי מפקד שנערך בגרמניה ביוני 1933, חיו בה 56,480 יהודים זרים, אזרחי פולין, שמעל 40% מתוכם נולדו בגרמניה. בשנים 1938-1933 נקטה פולין בכל מיני צעדים מנהליים למניעת שובם של אזרחים אלה מגרמניה ובאוקטובר 1938 פרסמה צו על ביטול דרכוניהם של כל האזרחים הפולנים שחיים מחוץ לה ושלא קיבלו היתר מיוחד להיכנס אליה עד סוף החודש. בתגובה לצו הפולני, ב-27 וב-28 באוקטובר גירשה גרמניה בכפייה כ-16,000 יהודים פולנים אל שטח פולין.[5] היהודים הועברו אל הגבול, אך ממשלת פולין סירבה לקבלם, והיהודים שהו בשטח ההפקר שבין שתי המדינות במשך החורף, ללא מזון, מים וקורת גג. יהודי פולין ניסו לתמוך במגורשים, אך רובם מתו בתנאים קשים. בין היהודים שהובלו אל הגבול היו גם בני משפחתו של סטודנט יהודי בן 17 בשם הרשל גרינשפן, שהתגורר בסתר בפריז. ב-7 בנובמבר, כמחאה על גירוש אלפי היהודים, התנקש גרינשפן בחייו של יועץ השגרירות הגרמנית בצרפת ארנסט פום ראט.
ראט מת מפצעיו כעבור יומיים. בתגובה להתנקשות, נערך ב-9 בנובמבר 1938 פוגרום נקמה של אנשי המשטרה הפוליטית ביהודי ברלין, ולראשונה נחשפו יהודי גרמניה לאלימות ולסכנת חיים. במהלך הפוגרום התנפלו הפורעים על בתי יהודים, הכו אלפי יהודים, הרגו 91 יהודים, שרפו מאות בתי-כנסת, בתי-ספר וחנויות, הרסו כ–7,500 בתי-עסק ואסרו 30 אלף יהודים במחנות ריכוז. הפוגרום כונה "e;ליל הבדולח"e; על-שם שברי הזכוכיות של חלונות-הראווה של חנויות היהודים.
במכתב סודי מ-19 בנובמבר לתובע הכללי של המבורג, קבע משרד המשפטים שהרס בתי הכנסת, בתי הקברות, חנויות ובתי היהודים, אם לא נעשה למטרות ביזה, אין לתבוע את מבצעיו לדין. רצח יהודים והסבת נזק גופני חמור ייתבעו לדין "e;רק אם נעשו מסיבות אנוכיות"e;.[6]
מטרת הנאצים הייתה לזרז את הגירת היהודים מגרמניה ואת נישולם מרכושם. בישיבה שהתקיימה במטה שלו ב-12 בנובמבר, הוציא גרינג כמה פקודות: היהודים יישאו בכל ההוצאות של תיקון העסקים שלהם; הרייך יחרים את כל התשלומים שיתקבלו מחברות הביטוח הגרמניות; ותשלום כופר לרייך הגרמני יוטל על כל היהודים נתיני גרמניה בסך 1,000,000,000 רייכסמארק. גרינג הורה על הפסקת כל הפעילות העסקית היהודית ב-1 בינואר 1939. היהודים היו צריכים למכור את עסקיהם, אדמותיהם, מלאי סחורותיהם, תכשיטיהם ויצירות אמנות שבבעלותם.[7] גרינג העיר בישיבה: "e;לא הייתי רוצה להיות יהודי בגרמניה"e;. לאחר מכן הוסיף: "e;אם יגיע הרייך הגרמני... להתנגשות בינלאומית, הרי זה מובן מאליו שנחשוב בראש ובראשונה על עשיית חשבון יסודי עם היהודים בתוך גרמניה"e;. באותה ישיבה הועלו הצעות נוספות שהפכו בימים הבאים לאיסורים ממשיים: גבלס אסר על היהודים את הכניסה למוסדות תרבות וגם אסר על קיומה של עיתונות יהודית בגרמניה. במקום העיתון היהודי "e;יודישה רונדשאו"e; שנסגר, יצר גבלס את "e;יודישס נכריכטנבלט"e;, שנועד להודיע ליהודים על כל הצעדים הרשמיים שננקטו כדי לחרוץ את גורלם.[8] ב-15 בנובמבר סולקו מבתי הספר הגרמניים כל הילדים היהודים שעדיין למדו בהם. ב-19 בנובמבר הוצאו היהודים ממערכת הסעד הכללית. ב-288 בנובמבר הודיע שר הפנים לכל נשיאי המדינות הפדרליות של גרמניה שאפשר לאסור על היהודים את הכניסה לאזורים מסוימים ולהגביל את זכות הכניסה שלהם למקומות ציבוריים לשעות אחדות ביום. על פי הודעה זו, נאסרה ב-66 בדצמבר על יהודי ברלין הכניסה לכל התיאטרונים, בתי הקולנוע, הקברטים, אולמי הקונצרטים והאספות, המוזאונים, הירידים, התערוכות ומתקני הספורט והרחצה. ב-3 בדצמבר, על פי פקודת הימלר, נשללו מן היהודים רישיונות הנהיגה שלהם. ב-20 בדצמבר לא הורשו עוד היהודים לעבור הכשרה כרוקחים. ב-21 בדצמבר נאסר עליהם לעסוק במיילדות. על פי הוראה של היידריך מ-9 בנובמבר, החלה הגסטפו להחרים את כל ארכיוני הקהילות היהודיות, גם בעיירות הקטנות. החומר שנאסף נועד להתוסף לאוסף של מוסד המחקר החדש - המכון לחקר השאלה היהודית.[9]
היהודים שלא הצליחו לברוח מגרמניה היו תלויים יותר ויותר בסעד ציבורי. רשויות הסעד הגרמניות העבירו את המעמסה לשירותי הסעד היהודיים, שכרעו תחת נטל הצרכים הגדלים. ב-20 בדצמבר 1938 הוציאה "e;לשכת העבודה וביטוח האבטלה של הרייך"e; צו המורה לכל המובטלים היהודים הכשירים לעבודה להירשם לעבודת כפייה. ליהודים ניתנה רק עבודה קשה שנבחרה בקפידה: אתרי בנייה, סלילת כבישים, סילוק אשפה, בתי־שימוש ציבוריים ומתקני ביוב, מחצבות, סחיבת פחם וגרוטאות.[10]
ב-30 בינואר 1939 נאם היטלר בישיבה חגיגית של הרייכסטאג לציון יום השנה לעלייתו לשלטון. הוא תיאר בסרקזם את הרחמים שמביעות המדינות הדמוקרטיות ליהודים, בזמן שהן מסרבות להושיט עזרה ואינן רוצות לקבל את היהודים עליהם הן מרחמות ואז עבר לאיום חסר תקדים: "e;אירופה לא תשקוט כל עוד השאלה היהודית לא סולקה. ... אחת ולתמיד יש להפריך את הדעה, שהאל כאילו הועיד את העם היהודי להיזון כטפיל מגופם של עמים אחרים ולנצל את עבודתם היצרנית. היהדות תצטרך להתאים את עצמה לפעילות ישרה ובונה, כמו עמים אחרים, אחרת תאבד במשבר בעל עצמה ללא תיאור. ... בימי מאבקי לשלטון היה זה, בראש ובראשונה, העם היהודי שקיבל את נבואותי בהתפרצויות צחוק, כאשר אמרתי שיום אחד אקבל עלי את הנהגת המדינה והעם הגרמני, ואז אפתור, בין היתר, את הבעיה היהודית. סבורני שגלי צחוק אלה של היהדות כבר נחנקו בינתיים בגרונם. היום ארצה שוב להתנבא: אם יעלה בידי יהדות הממון הבינלאומית באירופה ומחוצה לה לדרדר את העמים פעם נוספת למלחמה עולמית - אזי לא תהיה התוצאה בולשביזציה של העולם ועמה נצחון היהדות, אלא השמדת הגזע היהודי באירופה."e;[11]
בפברואר 1939 תיאר גאורג לנדאואר, מנהל "e;המשרד המרכזי ליישוב יהודי גרמניה בארץ ישראל"e;, את חיי היומיום של היהודים בתזכיר ששלח לארתור רופין: "e;מאחר שחוזי השכירות של היהודים בבניינים המאוכלסים ב'אוכלוסייה מעורבת' מתבטלים כל הזמן, הם עוברים יותר ויותר לגור זה בביתו של זה, ומהרהרים במר גורלם. רבים מהם עדיין לא התאוששו מ-10 בנובמבר ובורחים ממקום למקום בגרמניה או מתחבאים בדירותיהם. ... השכם בבוקר באים יהודים לסוכנויות הנסיעות וממתינים בתורים ארוכים לשאול אילו אשרות אפשר להשיג היום"e;. בדוח של הס"e;ד כעבור חודשיים נכתב: "e;צעדי ההגנה של המדינה והמפלגה, שננקטים בזה אחר זה בלי הפוגה, אינם מניחים ליהודים שהות לנשימה; היסטריה של ממש השתררה בין הנשים והגברים היהודים. חוסר הישע שלהם מצא את ביטויו הנאמן ביותר במילותיה של יהודייה אחת מלודוויגסבורג, שהכריזה שאילו לא היו לה ילדים הייתה מתאבדת מזמן"e;.[12]
ב-4 ביולי 1939 קמה "e;ההתאחדות הארצית של היהודים בגרמניה"e; (Reichsvereinigung) במקום כל הארגונים היהודיים הקיימים. תפקידה העיקרי הוגדר בסעיף 2: "e;מטרת ההתאחדות הארצית לקדם את הגירת היהודים"e;. למעשה הייתה זו ראשונת היודנראטים.[13]
!["e;"e;]("e;https://upload.wikimedia.org/wikipedia/commons/thumb/a/ab/Bundesarchiv_Bild_183-E01073%2C_Berlin%2C_J%C3%BCdische_Auswanderer_vor_einem_Reiseb%C3%BCro.jpg/250px-Bundesarchiv_Bild_183-E01073%2C_Berlin%2C_J%C3%BCdische_Auswanderer_vor_einem_Reiseb%C3%BCro.jpg"e;)
!["e;"e;]("e;https://upload.wikimedia.org/wikipedia/commons/thumb/d/d1/Bundesarchiv_Bild_183-S69279%2C_London%2C_Ankunft_j%C3%BCdische_Fl%C3%BCchtlinge.jpg/240px-Bundesarchiv_Bild_183-S69279%2C_London%2C_Ankunft_j%C3%BCdische_Fl%C3%BCchtlinge.jpg"e;)
יהודי גרמניה הגיבו למדיניות הנאצית בכמה דרכים. הרוב החליטו לנוכח הנסיבות הקשות להגר מהמדינה, אך היו שהאמינו כי הסערה תחלוף, כפי שהיה בעבר בעת גילויי אנטישמיות, משום שהתקשו להאמין שבארץ תרבותית כמו גרמניה הזוועה תימשך לאורך זמן. היות שהמדיניות הנאצית כלפי היהודים הייתה לא-עקבית ומדורגת, התקשו חלק מהיהודים להבין את הצפוי להם בהמשך. היו שהתארגנו לקדם את הבאות, והקימו ב-1933 את "e;הנציגות הארצית של יהודי גרמניה"e;.
רוב היהודים שהיגרו מגרמניה נקלטו בארצות הברית, דרום-אמריקה, בריטניה, אוסטרליה ומערב אירופה, והיו שעלו לארץ-ישראל כחלק מהעלייה החמישית. ההגירה נערכה בשלושה שלבים:
אוסטריה הצטרפה ליוצרי בעיית הפליטים במרץ 1938, כאשר סופחה לרייך השלישי. לאחר הצטרפותה של אוסטריה לרייך הוטלו גזרות אנטישמיות רבות וכבדות על יהודי אוסטריה: יהודים גורשו לגבול הפולני, מאות יהודים נאסרו ונשלחו למחנות ריכוז ורבים הושפלו בעבודות בזויות. בחודש הראשון של שלטון הרייך על אוסטריה התאבדו כ-500 יהודים. נקודת המפנה שהחלה את ההגירה מאוסטריה הייתה פוגרום "e;ליל הבדולח"e; שאחריו החלה הגירה המונית (כ-66%%) של יהודים מאוסטריה.
בסוף שנות השלושים החלה מדיניות נאצית חדשה של הנאצים שעודדה את היהודים להגר מגרמניה ומאוסטריה מרצונם, במטרה "e;לנקות"e; את הרייך הגרמני מיהודים. אייכמן התמנה כאחראי לביצוע המדיניות. נאסר על יהודים לקחת עמם את רכושם, למעט הלבוש שעל גופם. מדיניות זו הופעלה גם על יהודי צ'כיה, שסופחה לגרמניה זמן קצר אחרי סיפוחה של אוסטריה.
בסך הכל, מראשית השלטון הנאצי ועד פרוץ מלחמת העולם השנייה, היגרו מגרמניה 282 אלף יהודים, כמחצית מיהודיה ואליהם נוספו עוד 117 אלף מהגרים יהודים משטחי אוסטריה המסופחת לגרמניה. אלה היו ארצות היעד העיקריות שקיבלו את המהגרים היהודים משטחי גרמניה הנאצית[14]:
היהודים שהיגרו מגרמניה היו צריכים להתגבר על שורה ארוכה של קשיים, מפנים ומחוץ:
כשבעיית הפליטים היהודים החריפה, ניסה חבר הלאומים למצוא לה פתרון. הוא מינה נציב מטעמו לענייני פליטים, אך הצעותיו לפתרון נדחו על ידי מדינות אירופה. יהודי מערב אירופה הציעו להציל את הילדים היהודים מגרמניה, ולאחר מאמצים קשים הועברו 11 אלף בני נוער לאנגליה, לארצות-הברית, לארץ-ישראל (עליית הנוער) ולכמה מדינות נוספות. גישתן של המדינות לבעיית הפליטים נבעה לא מעט מהעובדה שלא תמיד גילו גמישות רבה ביחס לחוקי ההגירה הכללים שהיו נהוגים במדינותיהם. הם הסכימו לקבל יהודים להגירה על פי הקרירטיונים הקיימים, ורק לעתים רחוקות הסכימו לסטות מכללים אלה.
האם המדינות המערביות הדמוקרטיות עשו די הצורך על מנת לפתור את בעיית הפליטים היהודים שחיפשו מקלט מפני הנאצים? הן אמנם הסכימו לקלוט רבבות יהודים פליטים והביעו הומניות וסימפטיה, אך לא הסכימו להגירה חופשית, ובפועל הגבילו את הגירת היהודים לתוכן רק לבעלי אשרות עבודה או אשרות כניסה. בעיקר תרם לכך המשבר הכלכלי העולמי שהחל ב-1929, ותוצאותיו עדיין הורגשו בעולם המערבי. גם ארצות הברית, שאף ניסתה ליזום צעדים לפתרון הבעיה, לא הייתה מוכנה לקליטת כמות גדולה יותר של מהגרים יהודים מעבר ל-95 אלף היהודים שהיגרו אליה.
בריטניה פתחה בשנות ה-30 את שעריה בפני פליטים יהודים שנמלטו מגרמניה. לאחר סיפוח אוסטריה, איפשרו הבריטים הגירה של מאות פליטים יהודים לבריטניה עצמה אך אסרו על הגדלת מכסות ההגירה של יהודים לארץ-ישראל. הבריטים נהגו בגמישות כלפי בעיית הפליטים היהודיים וקלטו אותם אל המדינה, חרף חוקי ההגירה שנשארו בתוקף ומנעו מפליטים הגירה חופשית אל המדינה.
הפיליפינים בהנהגתו של הנשיא מנואל קייזון[15] אפשרו לכ-1,000 פליטים להגיע ולהתגורר בפיליפינים. רובם שרדו את המלחמה כולל הכיבוש היפני.
ארצות הברית נקטה במדינות שונה מזו של בריטניה כלפי הפליטים. הקונסוליה של ארצות הברית בגרמניה העניקה אשרות כניסה למדינה רק בהתאם לחוקי ההגירה הקיימים, ולא הסכימה להתגמש בנושא. למרות שארצות הברית קלטה את מספר הפליטים הגדול ביותר, היה עדיין הביקוש להגירה גדול מהכמות שהסכימה לקלוט. בארצות הברית נשמעו דעות שטענו כי הפליטים היהודים יהוו נטל כלכלי על ארצות הברית, הנמצאת בתהליך שיקום כלכלי ומתמודדת עם השפעות המשבר הכלכלי הקשה. נשיא ארצות הברית דאז, פרנקלין דלאנו רוזוולט, לא פעל רבות לגבי הבעיות בגרמניה ובאירופה, ורק לאחר סיפוח אוסטריה גילה יוזמה מעטה שלא נתנה תוצאות ממשיות, ויזם את ועידת אוויאן.
הוועידה התכנסה בעיר אוויאן שבצרפת ב-6 ביולי 1938, לדיון בבעיית הפליטים היהודים ופליטים לא יהודים אחרים, בעיקר כתוצאה מסיפוח אוסטריה על ידי גרמניה הנאצית. מרבית המדינות שהשתתפו בוועידה סירבו לאפשר כניסת פליטים נוספים לשטחן מעבר לכמות הפליטים שהסכימו לקבל במסגרת מכסות ההגירה הקיימות. ועידת אוויאן לא השיגה כמעט דבר פרט להקמתה של ועדה בין ממשלתית לענייני פליטים. אף שקלטו רבבות של פליטים הראו המדינות הדמוקרטיות כי נכונותם להציע פתרון כולל לבעייתם של כל הפליטים היהודים והפליטים בכלל היא מוגבלת.
ליל הבדולח הביא ממשלות בעולם לפעול ביתר שאת למענם של היהודים בגרמניה הנאצית. בעקבות ליל הבדולח והזעזוע שעורר בדעת הקהל החליטה ממשלת בריטניה לאפשר לילדים יהודים משטחי גרמניה הנאצית לעבור לבריטניה. העברתם של 10,000 ילדים יהודים אלה לבריטניה שהחלה בדצמבר 1938 כונתה קינדרטרנספורט. הנשיא האמריקני פרנקלין דלנור רוזוולט הורה בצו נשיאותי לאפשר לאלפי מבקרים מגרמניה להוסיף לשהות בארצות־הברית יותר מן התקופה שאושרה להם בוויזה. ממשלת צרפת התירה כניסה ל־200 ילדים פליטים בחודש. גם הולנד ושויץ הסכימו לקבל ילדים יהודים פליטים.
באמצע 1939, בעקבות "e;ליל הבדולח"e;, הפליגו 900 יהודים באונייה "e;סנט לואיס"e; מנמל המבורג בגרמניה אל קובה. שלטונות קובה הודיעו על ביטול אשרות הכניסה שניתנו ליהודים, והאונייה המשיכה לכיוון ארצות הברית, אך גם זו סירבה לקלוט את הפליטים. אחרי מסע של כחודש בים הודיעוהולנד, בלגיה, צרפת ובריטניה על נכונותן לקלוט את היהודים, והאונייה הוחזרה לאירופה לפיזור היהודים במדינות אלה. חיי היהודים שנקלטו בבריטניה ניצלו, אך לרוע מזלם של היהודים שנקלטו בהולנד, בלגיה וצרפת, מדינות אלו נכבשו מאוחר יותר על ידי הנאצים, ומרביתם נספו בשואה.
עם פרוץ מלחמת העולם השנייה נותרו בגרמניה כ-225,000 יהודים. פרוץ המלחמה סגר סופית את שערי גרמניה להגירה יהודית החוצה, למעט במסגרת גירושים יזומים ומכוונים בידי השלטונות. חלק קטן מן הפליטים היהודים שנמלטו או גורשו מגרמניה נמצאו במדינות ובשטחי אירופה שנכבשו בהדרגה בידי הגרמנים. חלקם המשיכו את מסע הימלטותם מזרחה, דרומה או מערבה ככל שהתקדמו הכיבושים הגרמניים, ואחרים נלכדו בשטחים שנכבשו ומצאו עצמם שוב, וביתר שאת, קורבנות לרדיפה הנאצית.
היו יהודים שהעדיפו התאבדות על פני גירוש. כ-10,000 יהודים גרמנים התאבדו בשנות הרייך השלישי – כ-2% מיהודי גרמניה. בשנות הגירושים מברלין, 1943-1941, התאבד אחד מכל 25 יהודים וכן אחד מכל עשרה שקיבלו הודעה על גירושם הקרוב. רובם של יהודים אלה החשיבו עצמם גרמנים נאמנים. רבים מהם סברו שהעובדה האקראית שנולדו להורה יהודי אינה הופכת אותם – גרמנים בעיני עצמם – ליהודים. הם התאבדו בעודם מצטטים את גתה ושילר, מקשיבים לבאך ובטהובן ועונדים את המדליות שקיבלו על שירותם בצבא הגרמני. אחד המתאבדים כתב: "e;הייתי מעדיף להקריב את חיי למען המולדת"e;. הוא התכוון לגרמניה.[16]
השיקולים שהופעלו בשאלת גירושם ורציחתם של יהודי גרמניה היו שונים מאלו שהתקיימו בנוגע ליתר יהודי אירופה. חלק מיהודי גרמניה היו ותיקי מלחמת העולם הראשונה. חלקם – כ-1,500 יהודים בברלין בלבד – היו עובדי "e;ההתאחדות הארצית של היהודים בגרמניה"e; (Reichsvereinigung der Juden in Deutschland). חלקם היו בעלי קשרים ומוניטין חברתיים. היו אף יהודים שעבדו כסוהרים וכמלשינים עבור הגסטפו, אם כי חלקם ניצלו את תפקידם כדי לנסות להציל יהודים, או לפחות לעכב את הסגרתם.
תשומת לבם של הגרמנים הייתה נתונה, בראש ובראשונה, לטיפול במיליוני היהודים בשטחים החדשים שנכבשו במזרח אירופה. בשלב הראשון רוכזו יהודי פולין בגטאות, ובהמשך התחילו לפעול יחידות איינזצגרופן לחיסול קהילות יהודיות שלמות בשטחים שנכבשו מברית המועצות. בערי גרמניה עצמה לא הוקמו גטאות לריכוז היהודים, ולא פעלו בעיירותיה ובכפריה יחידות איינזצגרופן, אלא הלכה והתגבשה התפיסה שאת שארית יהודי גרמניה יש לגרש לשטחים במזרח, שם יזכו לטיפול דומה לזה של היהודים המקומיים. באוקטובר 1941 התחיל גירושם של יהודי גרמניה ואוסטריה לגטאות לודז', מינסק, קובנה וריגה. בתחילת 1942 החל ריכוז יהודי גרמניה בבתי יהודים אך השלטון הנאצי נמנע מליצור גטאות בגרמניה.
גירושם של חלק מהיהודים התעכב עקב מכשולים בירוקרטיים. אלפי יהודים גרמנים קיבלו רנטות (פנסיה וקצבאות אחרות) מהמדינה, כגון נכי מלחמת העולם הראשונה, אלמנות ופקידי ממשלה לשעבר. באוגוסט 1942 ביקש ראש עיריית בון לברר האם יש להמשיך לשלם פנסיות ליהודים הזכאים לכך. עיריית ברלין הודיעה שהיא הפסיקה לשלם, אך משפטניה של עיריית בון השיבו שדבר זה אינו יכול לשמש תקדים בכל הנוגע לבון ושיש לנהוג לפי הכללים המקומיים. לעתים שולמה פנסיה ליהודים עד סוף שלטונו של הרייך השלישי ואפילו הועברה ליהודים גרמנים שגורשו לגטו לודז'.[17]
בוועידת ואנזה שהתקיימה בברלין בינואר 1942 נתקבלו ההחלטות על המנגנון לביצועו של הפתרון הסופי. בפרוטוקול הוועידה צוין מספר היהודים בשטחי גרמניה "e;הישנה"e; כ-131,800, ובאוסטריה עוד 43,700. לאלה יועד גורל דומה לזה של כלל יהודי אירופה, 11 מיליון במספר. במהלך כשנה לאחר הוועידה קיבלו יהודי גרמניה הנותרים צווי גירוש בהם נדרשו להתייצב בתחנות הרכבת של ערי גרמניה השונות, שם הועלו על רכבות ונשלחו אל מחנות ההשמדה.
ב-26 במרס וב-27 באוקטובר 1942 התקיימו החלקים השני והשלישי של "e;ועידת ואנזה"e;, בהם דנו הנאצים שוב ביחס לנישואים בין יהודים לבין בני הגזע הארי וכן לצאצאיהם של הנשואים, בני המוצא ה"e;מעורב"e; (Mischlinge). ההצעות כללו גירוש למזרח ועיקור בכפייה. לבסוף לא התקבלה החלטה מחשש שכל אחת מהאפשרויות שנידונו תפגע בקרוביהם הגרמניים הרבים של "e;בני התערובת"e;. ואכן, כמעט כל היהודים שנותרו בגרמניה באופן חוקי לאחר 1942 היו נשואים ללא יהודים. בהופשטטן, למשל, נמנעו הנאצים מגירושה לטרזין של יהודיה "e;מיוחסת"e;, כי היא הביאה אישור רפואי לפיו לא תעמוד בטרנספורט. אפילו יהודים שרק בעברם היו נשואים ל"e;ארים"e; וכעת דבר לא הבדילם לכאורה מיהודים אחרים, לא תמיד היו יעד מיידי לגירוש: ב-31 בדצמבר 1942 עדיין נותרו בהמבורג 121 יהודים, למרות שכבר היו גרושים מבני זוגם ה"e;אריים"e;.
ב-19 במאי 1943 הוכרזה גרמניה "e;יודנריין"e; (Judenrein – גרמנית: נקייה מיהודים). יוצאי דופן מעטים שניצלו מן ההשמדה היו חלק מאלה שנישאו ב"e;נישואי תערובת"e; לארים, בני תערובת (מי שכונו Jüdischer Mischling), חולים ורופאים מבית החולים היהודי בברלין וקומץ יהודים ששרדו במחבוא בסיוע חסידי אומות העולם.
"e;אחרי קיץ 1943 נותרו בגרמניה רק כמה אלפי יהודים שירדו למחתרת או הסתתרו, וכן בני-תערובת ושאר 'מיוחסים' מפוחדים ומבוהלים, שנשארו בחיים בחסדי הגסטאפו עד סוף המלחמה"e;.[18] קשישים התקשו לעזוב את גרמניה בראשית תקופת השלטון הנאצי וחלקם היחסי בין יהודי גרמניה עלה. היו יהודים שנפטרו במסתור. סיפרה מסתירת יהודים בברלין:
מה עושים כשאדם המסתתר בדירתך מת לפתע משבץ הלב? הן אי אפשר להפכו לעשן, להפליטו דרך הארובה שעל הגג... מה עושים, אם כן, בגופה, הגם שהנפטר אינו מופיע כלל ברישומי השלטונות? ... שמנו את הגופה לתוך סל כבסים, כיסינו את הסל בסדינים והגנבנו אותו לעת לילה מהבית. בגן הציבורי הגדול, הטירגרטן, הוצאנו את הגופה מתוך הסל והושבנו אותה על אחד הספסלים.[19]
רודי באל (אנ') שיחק בשורות נבחרת גרמניה באולימפיאדת ברלין 1936 והמשיך לשחק הוקי קרח מקצועני בגרמניה במשך כל שנות המלחמה וההשמדה, עד 1944. גם לאחר מכן נשאר בגרמניה כשיהדותו ידועה ורק אחרי המלחמה היגר לדרום אפריקה, שם הצטרף לאחיו היינץ באל שהיגר עוד ב-1936. ארהרד מילך, סגנו של גרינג בחיל האוויר, היה יהודי למחצה; עשרות אלפי יהודים למחצה ולרביע שירתו בוורמכט במלחמת העולם השנייה, אם כי המספרים המדויקים שנויים במחלוקת.[20]
כשיהודיה הייתה נשואה ל"e;ארי"e; או כשהילדים של בני הזוג המעורב גדלו כנוצרים, בדרך כלל היה הצד היהודי מוגן מגירוש לפני סוף 1944. הועלו הצעות לעקר יהודים שהיו בני זוגם של נוצרים וכך להימנע מגירושם אך הצעות אלה לא יושמו בגרמניה. גינתר, הוברטוס וקרל-היינץ שפלר, שירתו בצבא הגרמני כדי להגן על אמם היהודיה, הלנה לבית וייס. גינתר שרת עד סוף המלחמה בתקווה שכל עוד הוא משרת בצבא, הגסטפו יניח לאמו. קלאוס זבילסקי והוריו שרדו בברלין עד סוף המלחמה מכיוון שהאב היה הרוקח היחיד בבית החולים היהודי שהמשיך לפעול תחת פיקוח נאצי עד סוף המלחמה לשם טיפול ב"e;מישלינגה"e; (יהודים למחצה ולרביע). "e;בסופו של דבר ניצלו רוב בני התערובת מהשילוחים"e;, כותב פרידלנדר.[21]
מאות יהודים ניצלו בגרמניה בזכות 476 חסידי אומות העולם. רבים נוספים הצילו יהודים ושמותיהם אינם ידועים. היו יהודים שניצלו בזהות בדויה בזכות רשתות מחתרת אנטי נאציות – לפחות לתקופת-מה. כתבה רות אנדריאס-פרידריך, פעילה אנטי-נאצית ולימים חסידת אומות העולם: "e;אנו שקועים בעבודה קדחתנית. מחליפים תלושי מזון, מתכננים זיופי תעודות, בוחנים אפשרויות מגורים, מחפשים מקומות לנזקקים."e;[22]
ביום ראשון שעבר [פברואר 1944] נאלצה הגברת מאירוביץ' לפנות את דירתה בביתה שספג פגיעה ישירה. אתמול היא עזבה את ברלין. את בתה דגמר הצלחנו לשכן בחדר הבחורות של דירת הרווקים שלנו. לאחר כל מתקפה אוירית הולכת ומחריפה מצוקת הדיור. מי יעז במצב כזה לקבל תחת קורת גג ביתו דווקא בת מנשואי תערובת? בעל הבית שלנו אינו מעלה על הדעת מי מתגורר בצל קורתו. הצלחנו לדלג בשאלון הרישום שלנו על השאלה למוצאה הגזעי של דיירת המשנה דגמר מאירוביץ'. לשם מה להבהיל את הסוסים שלא לצורך?[23]
ביולי 1944 סיפר יהודי שחי בזהות בדויה בברלין, כנגן בתזמורת:
ערב ערב התארחתי אצל חבורה אחרת של קצינים בכירים. ניהלתי איתם שיחות בענייני אמנות, השתתפתי עמם במסיבות. פעם ביקש מישהו להתלוצץ. "e;אדון באואר"e;, צעק ופרץ בצחוק רם, "e;אדון באואר, זה נורא מצחיק, אבל התדע שאתה נראה כמו יהודי?"e; השיבותי לאיש בצחוק מעוות, כשלאמיתו של דבר אני חש בזיעה הקרה המכסה את מצחי. ולבסוף החלה גם אחת החברות בהנהלת התזמורת לחשוד בי. אז אמרתי לעצמי: עכשיו, קונראד, עליך להיות גבר או למות. העמדתי פני צאצא נעלב מגזע הגרמאנים. תבעתי שיעמידו את המחוצפת בפני בית דין של כבוד. דרשתי חקירה. עמדתי על הדרישה שתיקח את דבריה בחזרה. במעמד כל הנאספים רעמתי כנגדה: "e;עלמתי, או שאת חוזרת בך מן העלבון הקשה שהטחת נגדי, או שאני מוסר על כל העניין דו"e;ח לגסטאפו! כגרמני בעל הכרה ונציונלסוציאליסט אינני יכול לעבור על כך בשתיקה שמישהו יטיל ספק במוצאי הארי!"e; חברה, אני אומר לכם, זה פעל! בהכנעה נסוג הנחש וביקש סליחה. ואני הייתי גיבור היום, גיבור שפעימות לבו המבוהל הדהדו הדהד וגבור מתחת לחולצתו... עוד שני סיורים כאלה ואני כשר להתקבל לבית החולים לחולי רוח.[24]
בהנובר, העיר השנייה בגודלה בצפון מערב גרמניה, נותרו 189 יהודים בינואר 1944 ועוד שישה יהודים שנולדו לנישואי תערובת אך הוגדרו "e;יהודים על פי התוקף"e; (Geltungsjuden) כי חונכו על פי הדת היהודית. בפברואר 1945 גורשו לטרזין היהודים מקרב הזוגות המעורבים וכן חלק מהיהודים למחצה בשטוטגרט, בהמבורג, בהנובר ובערים גרמניות רבות אחרות. כמעט כולם שרדו. בתום המלחמה נותרו מ-4,800 יהודי הנובר פחות מ-100 יהודים, שרובם ניצלו בזכות נישואין ללא יהודים. אחרי שחרור ברלין עלו מהמחתרת כ-1,400 יהודים. בשום עיר אחרת לא עלה מספר היהודים השורדים על 50.[25]
אלפי יהודים נותרו בגרמניה, חלקם בגלוי, במשך כל שנות הרייך השלישי. הדבר התאפשר מכיוון שמול כוונות ההשמדה של המשטר הטוטליטרי צצו אינטרסים מקומיים ואישיים, אינטרסים כלכליים וחברתיים, וכן אי בהירות של החוק. כך נותר ליהודים, ובעיקר ליהודים למחצה, סיכוי לשרוד. יש בכך עדות לאופן שבו היו מסוגלים חלק מהיהודים לסבור, גם בעיצומם של השילוחים למזרח, כי יש להם סיכוי לשרוד בגרמניה - ויש בכך עדות לאהבתם לגרמניה[מסקנה מרחיקת לכת], אותה החשיבו רובם למולדתם. רק בודדים מבין יהודי גרמניה ששרדו את המלחמה מחוץ לגבולות גרמניה שבו אליה לאחר המלחמה.
!["e;"e;]("e;https://upload.wikimedia.org/wikipedia/commons/thumb/5/58/Ahawah_Children%27s_Home1933.jpg/250px-Ahawah_Children%27s_Home1933.jpg"e;)
!["e;"e;]("e;https://upload.wikimedia.org/wikipedia/commons/thumb/2/27/StLouisHamburg.jpg/210px-StLouisHamburg.jpg"e;)
!["e;"e;]("e;https://upload.wikimedia.org/wikipedia/commons/thumb/d/d9/StLouisFrance.jpg/150px-StLouisFrance.jpg"e;)
![]("e;https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A7%D7%95%D7%91%D7%A5:Burning_Synagoge_Kristallnacht_1938.jpg"e;){kind=link}
![]("e;https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A7%D7%95%D7%91%D7%A5:Ahawah_Children%27s_Home1933.jpg"e;){kind=link}
![]("e;https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A7%D7%95%D7%91%D7%A5:Bundesarchiv_Bild_102-14469,_Berlin,_Boykott-Posten_vor_j%C3%BCdischem_Warenhaus.jpg"e;){kind=link}
![]("e;https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A7%D7%95%D7%91%D7%A5:Bundesarchiv_Bild_183-E01073,_Berlin,_J%C3%BCdische_Auswanderer_vor_einem_Reiseb%C3%BCro.jpg"e;){kind=link}
![]("e;https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A7%D7%95%D7%91%D7%A5:Bundesarchiv_Bild_183-S69279,_London,_Ankunft_j%C3%BCdische_Fl%C3%BCchtlinge.jpg"e;){kind=link}
![]("e;https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A7%D7%95%D7%91%D7%A5:StLouisHamburg.jpg"e;){kind=link}
![]("e;https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A7%D7%95%D7%91%D7%A5:StLouisFrance.jpg"e;){kind=link}